כתב סופר חושן משפט מ

והא"ש דלק"מ הא לר"מ כשעידים יאמרו אין זה כתב ידינו יאמנו מדאורייתא, מ"מ כל זמן שאינם אומרים אין זה כתב ידינו אין אנו חוששין לזיופא וליכא הפה שאסר וכו' לכן אין נאמנים אנוסים היינו דפה שאסר ליכא ומגו ליכא דיראו שיכחשוהו הגם שהם שנים ולא יתברר שקרותם דתרי כמאה מ"מ נוח להם יותר לטעון אנוסים או קטנים שאי אפשר להכחישם מלטעון טענה שאפשר שיוכחשו, דלא כתומים שכתב דשנים אין להם לירא שיוכחשו ופשוט

ומובן לשון תוס' במק"א כתב רש"י היינו דכאן בסוגיא לא כתב רש"י כן דמדאורייתא לא בעי קיום רק רבנן דחששו כשטוען מזויף דהא כאן כשעידים יאמרו אין זה כתב ידינו פסול מדאורייתא, אלא במקום אחר כתב רש"י כן למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דמדאורייתא עידים החתומים וכו' כמי שנחקרה ורבנן דחששו כשטוען כל זה כתב רש"י במקום אחר אבל כאן מדאורייתא צריך קיום אלא דמ"מ ממילא גם כאן א"ש דליכא הפה שאסר וגם ליכא מגו דבלא טענת מזויף ל"ח לזיוף

ובמאי דכתיבנא עלה בידינו ליישב מ"ש תוס' כאן וכן נראה לר"י נראה דר"י ג"כ ס"ל דאין צריך קיום מדאורייתא אפילו בטוען מזויף, ולקמן כ"ח ע"א ד"ה קיום שטרות כתב תוס' בשם ר"י היכא דטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא וכבר הרגיש בהפלאה בסתירה זו ולמ"ש א"ש דמ"ש תוס' כאן כן נראה לר"י היינו בגוף הדבר שכתב רש"י דלא שייך הפה שאסר כיון דאנן לא חיישינן לזיופא עד שטוען מזויף אבל מ"ש רש"י לפי שיטתו אפילו כשטוען לא צריך קיום רק מדרבנן על זה חולק הר"י ומ"מ עיקר הטעם של רש"י בצירוף מ"ש תוס' תחלה נראה לר"י ולקמן כ"ח כ' תוס' שיטת ר"י כל שטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא וא"ש. ונ"ל דמשו"ה כתב תוס' וכאן כתב ר"י וזה לשון מעוקל דכך הוי לי' לומר וכ' ר"י. ולמ"ש א"ש דלעיל מביא תוס' דכן נראה לר"י ואין מבואר אם ס"ל לר"י כרש"י בכל מ"ש דאפילו בשטוען מזויף אין צריך קיום מדאורייתא ולכן כ' תוס' וכאן כ' ר"י כאן ביאר וגילה דעתו דחולק בזה על רש"י וי"ל כשטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא כנ"ל נכון. הכ"ד אוה"נ דש"ת הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה כ שיל"ת פ"ב כאור בקר ליום ה' כ"א טבת תרכ"א לפ"ק ד' ישפות שלומו, ויראהו בנועמו, ה"ה חביב נפשי הרב הגאון המהולל המאה"ג גן ההדסים צדיק וישר המפורסם כש"ת מו"ה אברהם יצחק וויינבערגער נ"י אבד"ק קלייכווארדיין והגליל יע"א

גי"ה הגיעני אתמול לעת ערב ולאשר פר"מ י"נ נ"י דחק עלי השעה להשיב במוקדם האפשר ורוב ימי השבוע שאול אני לתלמידים המבקשים תפקידם ד' עליהם יחי', לכן חשתי ולא התמהמתי והי' לי הלילה למלאכה, מלאכת ד' והיום באתי אל העיון ויצאתי להשיב מפני הכבוד ולעשות רצון פר"מ י"נ הג' נ"י אשר נפשו אותה לשמוע חות דעתי העני' ע"ד איש אחד ישראלי מחזיק אוראנדע גוה"ט מנכרי כמה שנים ובא ישראל ח' והשיג גבולו ומענה בפיו שלא עבר חר"ג כי האיש המחזיק האורנדה אינו מחזיק בתורת ד' הן בעניני אכילה ושתי' ובחלול שבתות ובאיסור נדה ר"ל ועוד בשנה העברה רצה להשיג גבולו באורנדה והוכרח להוסיף על השכירות כמה אלפים. ע"כ השאלה ופר"מ נ"י הראה פנים להקל מטעם הראשון ויבואו לפנינו אי"ה

הנה בתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני שיש מקום לומר דחרם ר"ג לא הי' רק שלא להשיג גבול שכירות בתים היינו שדר בו ישראל ושכר לדירת עצמו ומצא בזה מקום לגדור לאשר בעו"ה בגלות המר דחיקא עלמא לבני הגולה, ודירתם מצומצמת וא"א בלעדה, וע"י שהיו משיגים גבול לשכור מנכרי היו מיקרים ומעלים דמי שכירות והוא ענין תמידי והכרחי לכן גזר אומר בחרם שלא להשיג גבול, אבל השוכר בית כדי להרוויח ולהשכירו וכדומה עניני מו"מ ועסקים שבין ישראל לנכרי לא גזר והניחו על הדין המבואר בש"ס ובש"ע ח"מ סי' קכ"ז דמוחי' על דפסקי' לחיותי' וכן ראיתי בתשובת מהר"מ בסופו שמביא כל תקנות וחרמות של ר"ג מפורש כתב שתיקן על שכירת בתים מן הנכרי שדר בו ישראל ופרט שם דינים פרטים אם הישראל רצה שיתן לו בזול משנה העבר ובתוך כך שכר ישראל אחר בדמי שכירות שנתן בשנה העבר, על זה לא הי' תקנה ויותר לא הוזכר שם, נראה כי התקנה הי' רק על שכירות בתים מנכרי שדר בו ישראל, אבל מענין פסקי' לחיותי' בעסקו ומו"מ להרוויח לא תיקן בחרם, ועיין בבאר הגולה יו"ד סוף הלכות נדוי וחרם סי' של"ד שהעתיק בלשון זה, שכירות בתים שדר בו ישראל, וא"כ בשכירות אוראנדה שהוא מסחר ועסק להרוויח בו ליכא חרם ר"ג אלא איסור שמוחי' בו דפסקי' לחיותי' כמו מערופי' וכדומה שבסי' קנ"ו

אלא דבד"מ ובהג"ה ח"מ סי' רל"ז כתב יש כותבים שיש חרם ר"ג שלא להשיג גבול שכירות בתים מן הנכרים וה"ה היכא שרגילים להשכיר ההלואה, תשו' מהרמ"פ סימן מ"א ורמז ע"ז בסי' קנ"ו, ועיינתי בפנים במהרמ"פ שכתב דר"ג החרים על שכירת בתים מנכרי, ובכלל זה שכירות הלואה דמה לי שכירות הבית מה לי שכירת הלואה, וכן שכן פסק רבו הגאון מהר"י מינץ בפאדווא, ודמה חזקת הלואה לשכירת בתים ע"כ. והנה מ"ש דמה לי שכירות בתים מה לי שכירות הלואה, לפמ"ש יש לחלק ביניהם, כי זה משום דוחק דיורא וזה משום פסקי' לפרנסתו. ונראה דמהרמ"פ לא כתב דחרמו של ר"ג הי' בשכירות בתים שדר בו ישראל אלא שכך נודע לו ומקובל אליו שהחרים על השגת שכירות בתים סתם וס"ל שהי' הכוונה על השוכרים בתים מנכרים להשכירם לאחרים או לקבוע שם מקום פרנסתם וכדומה ולכן כתב מה לי שכירות בתים מה לי שכירות הלואה דהכל נכנס בזה כל דפסקי' לחיותו דהדין דמוחין על ידו וגזר אומר להחרים וזו היא המחאה לכל שיראו ולא יזידו לעשות

ובזה מובן לי מה דהי' תמוה לי לפום ריהטא לשון רמ"א ויש מי שכתב וכו' הלא אין חולק בזה ועדותו של מהרמ"פ נאמנה ואין בו פקפוק ולא שייך על זה יש מי שכתב, אלא ר"ג החרים על משיגי גבול וכו' ולפמ"ש א"ש כי וודאי חרם ר"ג אין בו ספק שהחרים על שכירות בתים אלא לדמות לזה שכירות הלואה וכיוצא בו זה מלתא דתליא בדמיון וסברא לכן כתב יש מי שכתב שר"ג החרים בהשגת גבול בתים וה"ה בשכירות הלואה ששכירת הלואה דומה לשכירת בתים, זה יש מי שכתב שגם זה בכלל החרם. ויותר י"ל עד"ז לפמ"ש דמתשובת מהר"מ ובלשון שהעתיק הוא חר"ג שהוא בשכירת בתים שדר בו ישראל, אם בלשון הזה גזר ר"ג אין עניני מסחר ועסקי' בכלל אבל לפי שכתב מהרמ"פ שגזר על השגת גבול שכירות בתים מנכרים יש להעמיס ולכלול כל עניני עסקים שיש בין ישראל לנכרי ואם יש מי שכתב קאי על כל מה שמביא משם מהרמ"פ בחר"ג בשכירות בתים לאו כולם שווים באיזה לשון נאמרה וממילא תליא בזה לומר ה"ה שכירת הלואה כנלפע"ד נכון ושפיר

ולדינא נ"ל הגם לפי דברינו יש בזה פלוגתא אם חרמו של ר"ג דווקא בשכירות בתים שדר בו ישראל או שתיקן גם בדברים הנוגעים למו"מ וריווח, מ"מ אין לנו לעשות מזה ספיקא דדינא ולומר ספק דרבנן להקל עפמ"ש הנב"י תנינא סימן קמ"ו דהרי מהרמ"פ ומהר"י מינץ שניהם ס"ל דה"ה בשכירות הלואה וכדומה איכא חרם ר"ג וגם רמ"א בד"מ ובהג"ה הביא תשובת מהרמ"פ הגם שכתב בשם יש מי שכתב מ"מ עיקר הוא להלכה ואין לעשות מזה ספק עוד ומ"מ יש לעשות ממנו צירוף לקולות אחרות שיבואו לפנינו אי"ה

והנה פר"מ י"נ נ"י הראה מקום עיון בטוש"ע יו"ד סימן רנ"א דעבריין אין מצוה לפרנסו ולהחיותו הרי אין אנו חוששין לטובתו ואיך ר"ג החרים ותיקן לטובתו, אלו דבריו, והטיב לראות כי יש משם דמיון ומקום לספק בנדון שלפנינו, אבל אחר העיון קצת נ"ל שאין הדמיון עולה יפה וקודם שנבוא למטרת כוונתינו צריכים אנו לבאר דין של טוש"ע הנ"ל ומדי דברי ארחיב קצת הדבור

לעניות דעתי יש בדין זה שלשה שיטות שהן ארבעה ונבארו אחד אחד כיד ה' הטובה עלינו

א'. שיטת תוס' בע"ז כ"ז ע"א ד"ה והרועי' וע"ב ד"ה אני שונה דמומר לתיאבון אפילו כ"פ כשם שמצוה להחזיר לו אבידתו כן מחויבים להעלותו ולפדותו ולפרנסו, והא דרועה בהמה דקה, משום דאסורו דרבנן עשו חיזוק לדבריהם ומהתימה שב"י סי' רנ"א לא מזכיר שיטה זו של תוס' ע"ז

ב'. שיטת סמ"ע וסמ"ק ומהר"מ בספר יראים דמומר לתיאבון כמה פעמים מצוה ליכא וגם איסורא ליכא לפרנסו ולפדותו ולכאורה צ"ל הא דרועה בהמה דקה כמ"ש תוס' ע"פ שיטתו דחכמים עשו חיזוק לאיסורא אבל ראיתי בספר יראים שכתב דהא דקתני רועה בהמה דקה אין מעלים היינו דמצוה ליכא הגם דבנכרי דקתני אין מעלים היינו אסור להעלות מ"מ רועה בהמה דקה ע"כ צ"ל דמצוה ליכא וגם איסורא ליכא, הגם דדוחק לפרש לצדדים מ"מ נוח יותר לפרש כן מלומר דאסור להנות ולתת מתנה לגזלן, וכתב עוד הא דמשיבין לו אבידה,