כתב סופר חושן משפט לט

דשוקל שקלו וגם על הטור קשה לי למה לא כתב רבותא אפילו בשטר כמ"ש המחבר וצל"ע

ב' בבעל חוב דוחק נקטינן כש"ך דספיקא דדינא הוא דרי"ף ורמב"ם והגה"מ לית להו בבעל חוב דוחק דפטור וכיון דבלא"ה איכא ר"ת ור"ח דס"ל דחייב בכל חוב הוי בבעל חוב דוחק ספיקא דדינא דלא כתומים דחולק על הש"ך מפני שהשיאו כוונת רי"ף ורמב"ם לפירוש חדש בבעל חוב דוחק, וכבר כתבנו שדבריו אינן בני קיימא במח"כ וחזקנו שיטות רי"ף ורמב"ם ודכוותי' ס"ל והראינו פנים מסבירות וקיימנו דברי הש"ך ואם כי לא מטעמי' הכרעתו נכונה לדינא דאי תפס ל"מ מיני'

ג'. כל זה במלוה בשטר אבל במלוה על פה צל"ע דלפמ"ש הש"ך כיון דרי"ף ורמב"ם לא ס"ל בבעל חוב דוחק דחייב ואיכא גם ר"ת ור"ח דס"ל בכל חוב דחייב לכן אי תפס לא מפקינן מיני' ובמלוה על פה הרי שיטת הב"ח דגם ר"ת ור"ח ורא"ש ס"ל דפטור והחזקנו בעד דברי הב"ח כי נכונים המה וסלקנו הקושיא שעליו, א"כ במלוה על פה בבעל חוב דוחק אין לנו אלא רי"ף ורמב"ם ודעימי' דס"ל בעל חוב דוחק חייב אפשר אי תפס מפקינן מיני' דרבו הדיעות נגדם דס"ל גם בע"ח דוחק פטור הגם שכ' לעיל דהשתא דקיי"ל נשבע היסת אפי' בלהד"ם שוב ליכא חילוק במע"פ למלוה בשטר היינו לפי שיטת ר"ת ור"ח דל"ל דמפייסינא לי' כלל רק במלוה על פה משום שהי' יוכל להכחיש ולטעון לא היו דברים מעולם לפי דקיי"ל דנשבע היסת מע"פ ובשטר שווים, אבל לפי דנקטינן דכל חוב פטור דמפייסינא י"ל דווקא במלוה בשטר דחוב ברור הוא לא יתרצה ויפייס לי' בקל וכיון דדוחקו תו לא יפייס לי' אבל במלוה על פה שבידו לכפור בו הגם שיהי' צריך לשבועה מ"מ בקל יתרצה דבידו לכפור בו לגמרי וכ"ש שי"ל שיתפשר עמו במקצת דמקצת משיכניס עצמו שמא יכפור בו וישבע לשקר ויתפייס לקרוביו ואוהביו שיכניס בפושרין עמו ואפילו תפס מפקינן דאין ברור דרי"ף ורמב"ם סוברים במלוה ע"פ כן ועדיין צ"ע לדינא

ד'. בהלואת הנכרי שיטת רמ"א דחייב לעולם דגרע מבעל חוב דוחק ולמ"ש במלוה על פה אפשר גם הרמ"א ס"ל דפטור דאין החוב ברור כ"כ ולא גרע מבעל חוב דוחק, וש"ך חולק דנכרי לא גרע מבעל חוב דוחק. ונהי שהמלצנו בעד רמ"א מ"מ לכתחלה בוודאי אין להוציא וספיקא דדינא מיהא איכא אלא דש"ך מסתפק דאפשר אפילו לדסוברים דבעל חוב דוחק חייב אפשר בנכרי לא דעדיף מבעל חוב דוחק, בזה נ"ל לפי שהמלצנו בעד רמ"א דעכ"פ אי תפס לא מפקינן מיני' ואפילו אינו דוחק כ"ש וקו"ח כשהוא הנכרי דוחק וקרוב לומר דמוציאים ממנו בנכרי דוחק דאפשר כ"ע ס"ל בנכרי דוחק דחייב לפרוע ועיין

ה'. נסתפקתי לר"ת ור"ח דבחוב דעלמא חייב לפרוע ולרי"ף ורמב"ם בבעל חוב דוחק ולש"ך בבעל חוב דוחק אי תפס לא מפקינן, אם מת הלוה אם גובה זה הפורע מן היורשים לדפוסקים שעבודא ל"ד ומשום נע"ד גובה מיורשים ובכה"ג דפורע שלא מדעתו ליכא נע"ד ומשום תק"ע ליכא כמ"ש תוס' כתובות ק"ח דמה תיקון יש בזה, לא לפרוע בשבילו וכן הספק לדפוסקים שע"ד ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי מפני תיקון עולם גובים מיתומים בכה"ג ליכא תק"ע או נימא כיון דאם לא הי' פורע הי' המלוה גובה מיורשים גם כן, גם הוא גובה תחתיו מיורשים וצ"ע

ונ"ל בפורע למלוה נכרי בעד חבירו שכתב הרמ"א דחייב לפרוע לו, י"ל דאינו גובה מן היורשים דנלפע"ד דנכרי אינו גובה בדינינו מן היורשים למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמשום נע"ד ליכא גבי נכרי וגם לפי הנראה מסוגיא שלהי ב"ב דמשום נע"ד חששו יותר לפסידא דמלוה מפסידא דלקוחות ויתומים, אבל בנכרי דל"ש למיחש לפסידא דידי' לא תיקנו ועיין עירובין ר"פ שום היתומים משם אין ראי' דנכרי גובה מיתומים די"ל דאזיל למ"ד שעבודא דאורייתא ואפילו בדינינו גובה מיתומים עיי"ש. ולפי זה ישראל שפרע לנכרי שחייב הלוה לפרוע לו לשיטת רמ"א ולש"ך אי תפס לא מפקינן מיני' מיורשים אינו גובה ואי תפס מפקינן דהא נכרי מלוה עצמו לא הי' גובה מן היורשים ולגבי ישראל הפורע ל"ש נע"ד ותיקון עולם כמ"ש כנ"ל. אלא דראיתי אחרי רואי מצאתי ראיתי בתומים סימן ק"י סק"ג שכתב דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא הגם דל"ש נע"ד כבנכרי מ"מ משום לא פלוג גם נכרי גובה מן היורשים והוא חידוש כן מ"ל ליישב קושיתו על הרמ"א ולא נראה לו שיחייבו ליורשים לשלם לנכרי משום לא פליג, ומאי לא פליג שייך בזה

ולפי חדושו של התומים בישוב תשובת הרמ"א דנכרי גובה מן היורשים א"כ אם ישראל שפרע לישראל גובה מן היורשים משום דמלוה הוי גובה מיורשים ה"ה בפרע לנכרי, נ"ל אם פרע לנכרי אח"מ הלוה בוודאי אין צריכים יורשים לפרוע מלוה על פה דיכולים לומר דלא היינו פורעים לנכרי דהפקעת הלואה כה"ג מותר עיין רש"י ב"ק קי"ג ע"ב כשתובע הנכרי מנה הי' לי ביד אביכם שיכולים לומר אין אנו יודעים וזו הפקעת הלואה, וז"ל נ"ל פשוט. אלא דמסופקני אם פרע לנכרי בחיי לוה קודם שהגיע זמן פרעון ומת אם יכולים יורשים לומר אם לא הי' פורע לא היינו מחויבים לשלם דהפקעת הלואה מותר או שמא כיון שבחייו פרע והי' הוא חייב לשלם לנכרי הגם שהי' תוך זמנו מ"מ גובה אח"כ מן היורשים ומסתבר יותר דפטורים מ"מ לדינא צ"ע, וה' יאיר עינינו, ובתורתו יפתח לבנו, והלכה ברורה ילמדנו

והנה הוצעתי כל מה שחננו הי"ת בדין זה, שים עיניך על דברינו ובדוק אחריהם היטיב הדק, וה' עמך תעלה מעלה ותחזיק כל בדק, הכ"ד רבך אוה"נ חותם בברכה מרובה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה יט בעזה"י פ"ב ד' כ"ד שבט תרכ"ט לפ"ק. שובע שמחות לראש תלמידי הרבני המופלג ירא ושלם עדני העצני כש"ת מו"ה יודא ליב נ"י

מע"י אצבעותיו באו לידי בעידנא דטרידנא טובא מכל צד וכדי להפיס דעתו יצאתי בקוצר אומר להסיר צער מלבו במה שנתקשה בתוס' כתובות י"ט ד"ה מודה בשטר וכו' שכתב בשם רש"י בטעמא דמ"ד אין צריך לקיימו משום עידים החתומים וכו' ורבנן הוא דחששי כשטוען מזויף הא סוגיא שם בהא דאצ"ל לקיימו אזיל לר"מ דלהכי עידים א"נ במגו דמזויף והא עידים כשאומרים אין זה כתב ידינו בוודאי נאמנים לפסול השטר מדאורייתא ולמה לא יאמנו במגו דמזויף אלו דבריו

הנה מה דפשיטא למע"כ תלמידי כשאומרים אין זה כתב ידינו דוודאי נאמנים מדאורייתא, המהרי"ק שורש ע"ד ומובא בש"ך סימן מ"ו סק"ה ס"ל דאפילו עידים עצמן א"כ אין זה כ"י עיי"ש. וש"ך לא מצא לו חבר למהרי"ק. והקשה בתומים הא מתוס' כתובות י"ט הנ"ל ממ"ש בשם רש"י מוכח דס"ל אפילו עידים עצמם אין נאמנים מדאורייתא שאין זה כתב ידם אלא שהתומים הרבה לתמוה למה לא יאמנו כיון שאין נוגעים בדבר ואין לך דבר שלא יהי' עידים נאמנים ואפילו נגד חזקה והוא תמיה רבתא

והנלפע"ד דאין מתוס' בשם רש"י רא' דס"ל דאין עידים עצמן נאמנים מדאורייתא ותחלה נפרש דברי תוס' שנתקשה בהם התומים שכתב תחלה דמגו גרוע היא שירא שיכחשו ובמקום אחר כתב רש"י דמדאורייתא ל"צ קיום וכ"נ לר"י. משמע מלשון תוס' דשנים צריך להדדי מ"ש תחלה ומ"ש בשם רש"י דהול"ל ועוד אי נמי ובאמת שני תירוצים הם וא"צ זה לזה, גם כיון שגם לר"י נראה כרש"י למאי צריך תוס' תי' מ"ש תחלה עיי"ש ולדידי נראה דבאמת מ"ש רש"י משום דל"צ קיום מדאורייתא צריך הסבר כיון דמדרבנן נאמן בטענת מזויף שוב איכא מגו פרוע דהא טוען מזויף, ודוחק משום דמדאורייתא ל"ח לזיופא מגו גרוע הוא ביותר, א"כ דהוא מגו גרוע כמ"ש תוס' דירא שיוכחש, וגם על מ"ש תוס' דמגו גרוע שירא שיוכחשוהו והו קשה לי אם כי מגו ליכא מ"מ יהי' נאמן פרוע משום הפה שאסר וכו' כיון דע"פ איכא שטר וע"פ שוברו עמו דטוען שפרע ועיין ש"ך ח"מ סימן ק"ח סק"ג בשם רמב"ן חי' ב"ב וי"ל משום הכי הוצרך תוס' למ"ש רש"י במק"א דמה"ת ל"ח לזיוף כלל ורבנן חששו כשטוען מזויף וכל דליכא טענה מזויף ל"ח כלל ומשו"ה ליכא הפה שאסר וכו' דכל דליכא כאן טענה ל"ח כלל לזיופא ואין להאמינו רק משום מגו דהי' טוען מזויף לזה צריכים אנו למ"ש תוס' דמגו גרוע הוא דירא לשקר ומ"ש תוס' תחלה ומ"ש רש"י צריכים להדדי ועולים בקנה א' כנ"ל ועיין

ולפמ"ש בכוונת רש"י דל"ח לזיופא היינו משום הכי ליכא הפה שאסר וכו' דבלא טענה א"א חוששין לזיופא גם אם כשטוען מזויף בעי קיום מדאורייתא כשיטת רבינו אביגדור שבהג"מ קדושין שבש"ך סי' מ"ו מ"מ ליכא הפה שאסר דכל זמן שלא טוען מזויף אנן ל"ח לזיוף רק על ידי טענת ברי דילי' חוששין ומ"ש רש"י דל"ח מדאורייתא דעידים החתומים וכו' ורבנן חששו כשטוען לא הי' צריך לזה רק דכתב האמת דסבירא לי' דאפילו כשטוען מזויף לא צריך קיום רק מדרבנן ועל ידי זה אתי שפיר ביותר דאפילו כשטוען לא חיישינן כל שכן דליכא הפה שאסר דבלאו הודאתו שכתבו השטר בחזקת