כתב סופר חושן משפט לח

בחוב דעלמא רק שנתן למלוה בתורת מתנה ובכתובות דמתרץ בלוה על מנת שלא לפרוע שפיר איכא משום כסופא דמלוה כמ"ש רש"י ול"א משום גזירה י"ל דוודאי לא גזרינן חוב זה אטו חוב אחר, ובנדרים דאיירי שנותן לשם מתנה חיישינן שלא יתן לשם מתנה רק לשם פרעון ולא ידע לחלק בחוב כה"ג בין מתנה לנותן לשם פרעון, אבל חוב על מנת שלא לפרוע אטו לפרוע לא גזרינן דנראה וניכר לכל החילוק ולכן ל"א בכתובות דגזר על מנת שלא לפרוע אטו לפרוע ובסוגיא דנדרים לפי הסוגיא שם באומר בנותן שפיר אמר דגזר דגזירה קרובה לבוא היא וא"ש עיין

ולפי פירושי בסוגי' נדרים מצאנו מקום ישוב לקושיתי דמוקי רבא ככולי עלמא בנותן לשם מתנה על מנת שלא יפרע הלוה למלוה ומתניתין גם כחנן אתיא דחנן לא ס"ל רק בבעל חוב שאינו דוחק דלא ברור חובו כ"כ אבל בדוחק לא ומתניתין קתני פורע חובו אפילו חוב ברור והוא הרבותא היותר והיינו בנותן לשם מתנה על מנת שלא לפרוע וזה אפילו בבעל חוב דוחק מותר וא"ש מתניתין כחנן וכדעת כולו עלמא דאפילו לחנן צריך דווקא בכה"ג נותן על מנת שלא לפרוע דבכה"ג אפילו בעל חוב דוחק מותר וא"ש

והרווחנו בזה ליישב דבכתובות ל"א ככ"ע רק כרבנן ובנדרים אמר ככולו עלמא, דלפי סוגיא דכתובות דמתרץ בלוה על מנת שלא לפרוע שלא יוכל המלוה לדוחקו ולנוגשו לא אתיא ככולי עלמא דלחנן אפילו בלוה על מנת לפרוע בע"כ מותר ואין לומר דנקיט הכי משום בעל חוב דוחק דהא זה אינו אפילו בבעל חוב שאינו דוחק ולכן אמר אפילו תימא רבנן דאתי כרבים ולא כיחידאי אבל בנדרים דמוקי בנותן מתנה על מנת שלא לפרוע מן הלוה אתיא ככ"ע ובבע"ח דוחק וכמ"ש ומיושבים הסוגיות ומסולקים כל הקושיות ודקדוקים ע"ד פלפולא טבא חריפתא

ומכל זה ראי' דס"ל לסוגיא דידן דבבעל חוב לא ס"ל לחנן דפטור ויש לנו סמוכים לשיטת רי"ף ורמב"ם ודכוותייהו דלא פסקו להא דירושלמי אפילו בבעל חוב דוחק דפטור ועיין

וליישב קושיתי מש"ס נדרים דאמר ככולי עלמא לשיטות דס"ל כירושלמי אפילו בעל חוב דוחק, הדרא קושיתי וגם ר"ן ורא"ש ורשב"א מפרשים הא דרבא בנדרים כבש"ס כתובות בלוה על מנת שלא לפרוע קשה איך אתיא ככולי עלמא. ונ"ל עפמ"ש הב"י יו"ד סימן רכ"א בישובו קושית הטור על הרא"ש למאי מייתי תירוצים בפירוש מתני' זן אשתו ובניו הא קיי"ל כחנן העלה דרא"ש ס"ל דרבא פליג על ר"א וס"ל גם לחנן נהי דפטור מלשלם לו מ"מ לענין הנאה מהנה הוא דפוטרו מחוב. והב"י נדחק מנ"ל להרא"ש לומר כן הא ש"ס טעמא קאמר דמוקי לי' ככולי עלמא. ולדברינו א"ש דקשי' לי' לרא"ש איך אמר ככ"ע הא כחנן לא אתי' דלדידי' לא צ"ל בלוה על מנת שלא לפרוע וע"כ דרבא ס"ל דלחנן ג"כ אסור לענין הנאה דמקרי מהנה וגם לדידי' אסור רק בכה"ג בלוה על מנת שלא לפרוע וא"ש מתניתין ככולי עלמא. והא דלא אמר ש"ס טעמא דרבא דס"ל דזה הנאה הוא דבאמת לא הי' ס"ל לרבא בפשיטות דזה הנאה רק משום דס"ל דמתניתין ככ"ע וכ"כ ב"י אלא שדבריו במח"כ אין מובנים. ולמ"ש א"ש דאי לאו הנאה הוא לא אתיא ככולי עלמא ומשום דניחא לי' דמתניתין ככולי עלמא הוכיח דהנאה הוא גם לחנן חוץ בלוה על מנת שלא לפרוע כנ"ל ועיין

ונ"ל להוסיף ולחזק דבר זה שהעלה הב"י בשיטות הטור וע"ד שכתבנו דהנה כבר טרחנו להבין סוגיא דכתובות בטעמא דר"א משום כסופא מי לית לי'. וצ"ע לדידי' מי ניחא לחנן הא איכא דפוטרו מן החוב ומן כסופא ולשיטת הרא"ש י"ל דהכי קאמר והשיב לרבא לשיטתו דמוקי ככולי עלמא והיינו דס"ל דהנאה זו הגם דלא באה מדידי' לדידי' אסורה וגם לחנן דווקא בלוה על מנת שלא לפרוע, והקשה אם כה"ג הנאה מקרי א"כ כסופא מי ל"ל והנאה היא, ועכצ"ל דכל דלאו מדידי' לדידי' ולא ניכר לאו הנאה היא א"כ שוב לא אתיא ככולי עלמא דאי כרבנן ובלוה על מנת שלא לפרוע כרבנן ולא כחנן אתיא ומזה סיוע שיש בה ממש לשיטתו של הרא"ש והדברים כראי מוצקים ומתוקנים לפע"ד ועיין

ומסולק קושיתי לכל השיטות דס"ל דאפילו בבעל חוב דוחק ולפי פירושם סוגיא דנדרים כסוגיא דכתובות דכתוב בלוה על מנת שלא לפרוע דס"ל כשיטות הרא"ש הנ"ל ואתי שפיר ככולי עלמא, ורי"ף ורמב"ם דלא סבירא להו כרא"ש דכתבו מתניתין דזן אשתו ובניו כפשוטו ולית להו כרא"ש ועיין ב"י יו"ד שם, הוכיחו שפיר מסוגיא דנדרים דבעל חוב דוחק חייב, זהו הנ"ל בביאור שיטות אלו ועיין היטיב

עוד פש גבן ליישב מה שהקשה התומים על הרמב"ם שכתב סתם שוקל לו שקלו ולדעת הש"ך בשיטת הרמב"ם צ"ל באבוד וגבוי דל"ש כל האי הו"ל לרמב"ם לפרושי. ומן מה שלא כתב בבעל חוב דוחק לא קשה דסתם בחוב אין בעל חוב דוחק ובא אבל מהא דשוקל שקלו קשה. ומ"ש התומים פירוש אחר בבעל חוב דוחק רחוק הוא ולא שערום אבותינו רבותינו הראשונים ז"ל. ומה שנסתייע מתוס' כתובות כבר כתבנו ביאור כוונת תוס' לעיל וברא"ש לא כתב בלשון שכתב תוס', וליתנייהו לדבריו במח"כ, ובישוב קושיתו על הרמב"ם נ"ל דס"ל לרמב"ם בבעל חוב דוחק החוב ברור ורחוק שיפרעו אוהביו עבורו, למה להו לשלומי עבורו, וכ"ש כשהוא עשיר ויש לו אבל בשוקל שקלו כיון דדמי לשוקל עבורו מצוה קעביד ודילי' היא כמ"ש רש"י וקודם שנתרמה מזכה ג"כ חבירו שיש לו חלק בקרבנות כל כי האי שכיח ועכ"פ לא רחוק שימצאו אנשים שיתנו עבורו במתנה כדי שיזכה הוא והם משא"כ בחוב דעלמא, ונהי דירושלמי ל"ל לחלק כהנ"ל מ"מ הלא כבר כתבנו שיש ראי' מסוגיא דידן דס"ל בבעל חוב דוחק דלא כירושלמי. אלא נגד זה משמע מסוגיא דנדרים דלא מוקי שוקל באבוד דמוקי מתניתין כחנן משמע גם שוקל שקלו כחנן א"ש וכ"כ רשב"א ור"ן וגם בסוגיא דכתובות ל"א רק דרך בשלמא קודם שידע מחנן וצריך לומר דשוקל שקלו הגם דממשכנים מ"מ אין החוב ברור דשכיח שיתנו קרובים ואוהבים עבורו דמצוה קעבדו זוכים ומזכים כמ"ש ומיושב פסקי הרמב"ם ע"ד סלול וברור

והנה הרמ"א כתב די"א בפרע לנכרי חייב לכ"ע וכ' הסמ"ע משום דנכרי אינו מתרצה רק בריצוי כסף, וש"ך כתב מי גרע מבעל חוב דוחק דהטעם משום שאוהביו היו פורעים עבורו כמ"ש תוס' פרק הכונס ועוד הא הירושלמי מביא ראי' משוקל שקלו ושם לא שייך פיוס ומחילה דלמאן מפייס ומאן מחיל. ותומים כתב דלא מצא להמליץ בעד רמ"א אלא דכיון דהפקעת הלואתו מותר ואפקעתא דמלכא היא שוב הוי כבא עליו בעלילה ויפה השיב על דבריו בקצה"ח דגזל גוי אסור ומחויב לשלם לו מדינא והפקעת הלואתו שאני עיין בו והדין עמו. ולדידי נראה דיש לחלק בין בעל חוב דוחק לנכרי דמ"ש תוס' דאוהביו פורעים בעדו זה באמת רחוק ויש להוסיף לפעמים יפרעו עבורו ולפעמים ירבו על המלוה רעיו ואוהביו של לוה ויפייסיהו הגם שהוא דוחק אותו ואינו שומע לפיוס ירבה עליו רעים ואוהבים או שיפטרוהו בלא כלום או יתפשרו עמו אבל נכרי אינו מתרצה ומתפייס רק בריצוי כסף כפי שחייב לו ועיין סמ"ע בשם ע"ש במקום שרגילים להתפשר לימים ושנים גם בנכרי אין צריך לשלם לו דמצי למימר הייתי מתפשר עמו לימים ושנים. אלא דעדיין קשה משוקל שקלו דשם לא שייך פיוס וריצוי כלל. י"ל עמפ"ש דשוקל שקלו שאני דמצוה קעבדו ושכיח שיתנו אוהביו עבורו. וירושלמי דמדמה בעל חוב דוחק לשוקל שקלו דיש ג"כ לפעמים שישלמו עבורו או יהדרו לפייס במקצתו ובריצוי דברים אבל נכרי לא דמיא לכל זה. גם י"ל דלא שכיח שיפרעו לנכרי ולהנות לנכרי ממונם הגם שעל ידי זה יסתלק החוב מאוהביו מכל מקום נמנעו להביא ממונם ביד נכרי ויאכל וחדי, מה שאין כן ישראל לישראל כנ"ל להליץ בעד הרמ"א

וזאת תורת העולה מדברינו היא העולה לדינא. א'. פורע חובו של חבירו אפילו בשטר פטור לשלם, ואפילו משכנו בידו כמסקנת ש"ך, ונ"ל אפילו שניהם יחד ויש לו עליו ג"כ משכון, ונטלו מי שפרע, וכן הוא בירושלמי דמיבעיא בפורע מלוה בשטר פטור דמפייס הוי לי' ואפילו במשכון קאי על מלוה בשטר ומשכון ואח"כ אמר אפילו בעל חוב דוחק היינו דכל אלו יחד מ"מ פטור וכן נראה מלשון וסידור המחבר שכתב הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכו' ואפילו מלוה בשטר ואפילו הי' עליו משכון ואפילו אם הי' המלוה דוחקו וכן מוכח מטור שהופך וכתב תחלה אפילו הי' המלוה דוחקו ולא עוד אלא אפילו הי' עליו משכון נראה דבידו משכון רבותא יותר מבעל חוב דוחק ובירושלמי איפכא קתני דבידו משכון פשיטא לירושלמי ובבעל חוב דוחק הוצרך להביא ראי' בתר דפשיטא לי' אפילו יש לו עליו משכון. וע"כ דכוונת הטור ואפילו דוחק ואפילו יש לו משכון ג"כ והוא דוחקו מ"מ פטור וירושלמי פשיטא לי' משכון בלא דוחקו. ויש קצת צ"ע על ר"ן נדרים דכתב תחלה דאפילו בע"כ דוחק מהא דשוקל שקלו והדר כתב דאפילו יש לו עליו משכון ומביא ראי' מירושלמי דאפילו יש לו משכון כיון דפשיטא לי' לר"ן דאפילו בעל חוב דוחק כ"ש כשיש לו עליו משכון ואין לומר כוונתו בעל חוב דוחק ומשכון דהא הר"ן לא מביא הא דבעל חוב דוחק מירושלמי רק מדנפשי' כתב אפי' בעל חוב דוחק מהא דשוק