כתב סופר חושן משפט לז

חייב וה"ה בעל חוב דוחק, ועל פי זה א"ש תוס' פרק הכונס דלהלכתא דקיי"ל כחנן כתב משום דאוהביו היו פורעים עבורו, ולכה"ג בעל חוב דוחק חייב כמו מזון אשה, ודברי רשב"א ותוס' פרק הכונס מתאחדים וצריכים זה לזה ועולים בקנה א' כנ"ל ועיין

ולולי תוס' פרק הכונס ורשב"א נדרים הי' נ"ל בכוונת ירושלמי דתחלה נכנס לחלק בין מזון אשה דאינו רוצה שתמות ברעב ובין חוב דמפייסי' הוי לי', ושוב הוכיח אפילו בבעל חוב דוחק ומשמע אפילו לכה"ג ס"ל דאפילו בע"ח דוחק משום דכל מבריח ארי פטור ואפילו ברור הזיקו כל דלא נתן לידו ולא ניכר שבחו פטור ולגבי מזונות אשה שאני דבכל חוב אפילו בעל חוב דוחק לולי אנסו של זה שדוחקו לא הי' משלם לו, רק דמוכרח בע"כ ואינו אלא מבריח ארי שנתון בידו ונפסד בע"כ דילי', אבל במזונות אשתו אינו רוצה שתמות ברעב וניחא לי' שתאכל ותחי' והמפרנס אותה עושה רצונו ונהנה כמו הוא בהא ס"ל לכה"ג דחייב לפורעו כיון שדעתו חפצו ורצונו שתאכל, ותחלה רצה ירושלמי לחלק משום מפייסינא ולבסוף כדמסיק אפילו בבעל חוב דוחק צריך לחלק כמ"ש והוא חילוק נכון. וכיון דלירושלמי ס"ל לכה"ג כן כ"ש לחנן דאפילו ל"ש מפייסינא כיון שמבריח ארי פטור אלא תוס' הוצרך לכך מכח כמה קושיות שהוקשו והעלה כל דברור היזיקא חייב, והוצרך לומר בחוב אפילו דוחק לא ברור היזיקא דאוהביו היו פורעים עבורו, וכוונת ירושלמי מהאי טעמא ואליבא דחנן כמ"ש

אלא מר"ן נדרים דסתם וכתב מדנפשי' אפילו בבעל חוב דוחק מביא ראי' משוקל שקלו ולא כתב שום טעם נראה דס"ל דמשום מבריח ארי הוא ולא משום דאוהבים פרעו עבורו דכל כי האי הו"ל לפרש דטעמא קלישא הוא וכן משמע משטיחת וסתימות רשב"א דלא מהאי טעמא הוא אלא כל שלא נתן לידו ולא ניכר פטור מלשלם לו דלא כתוס' פרק הכונס, ומהתימא על הר"ן דכתב מעצמו מוכח משוקל שקלו אפילו בעל חוב דוחק ומביא מירושלמי אפילו במשכון ולא מביא מאותו ירושלמי דמפורש כ' אפילו בע"ח דוחק וצל"ע

והנה הש"ך העלה לדינא דבעל חוב דוחק ספיקא דדינא הוא דרי"ף ורמב"ם והגה"מ איכתבו אפילו בעל חוב דוחק ש"מ דלא ס"ל כירושלמי וכ' טעמייהו דס"ל דכיון דירושלמי מביא ראי' משוקל שקלו ולא ניחא לי' למוקמי באבוד, אבל בש"ס דילן דמוקי באבוד אין ראי' דבעל חוב דוחק פטור ושוב כתב דגם ירושלמי דחה ראי' זו משוקל שקלו ומכהן מביא עליו קיני זבים וכו' דאיירא כשהגיע ליד כהן וכן בשוקל שקלו ואבד ובתומים תמה על הש"ך בקיני זבים וחטאות גם בנאבד מיד כהן מי לא מחויב להביא אחרים לצאת קרבנו ויפה הראה בקצה"ח למתני' דשקלי' דתקנה הוא בנאבדו ונפסלו שמביאים או מתרומת הלשכה או המספיק קינים, ואמת בפי הש"ך בדין זה ושפתי כהן ישמרו דעת תורה. אלא מ"מ פירושו של הש"ך דחוק דצריך להגיה בשנתן לידו וגרסא שלפנינו שלא נתן לידו. ופירוש הפשוט בירושלמי כמ"ש התומים וכן נראה מרשב"א בנדרים וכ"כ המפרש בירושלמי דירושלמי טעמא קאמר משום שלא נתן לידו לכן אינו מהנהו ופטור מלשלם לו ואפילו בע"ח דוחק

ומ"מ נראה דצדקו דברי הש"ך ע"פ ירושלמי דמשוקל שקלו אין ראי' של ירושלמי קיימת, דצ"ל לשון ירושלמי דמביא ראי' אפילו בעל חוב דוחק משוקל שקלו, ושוב כתב וז"ל ותדע לך שהוא כן מדתנינן ומקריב עליו קיני זבים וכו' וס"ל לירושלמי דרבותא דמתני' שכהן המדיר הוא מקריב משלו כמו שוקל שקלו ונ"ל שתדע שכן הוא מי איכא ראי' יותר מהך מתני' בתרייתא דמקריב עליו יותר ממתני' דשוקל שקלו. ואי רצה להביא עוד ראי' ממתני' דמקריב עליו הול"ל ועוד דתנינן ומקריב עליו וכו' מאי ותדע שכ'. ולכן נ"ל בכוונת ירושלמי דהרגיש דראי' זו משוקל שקלו יש לדחות ולמוקמי מתני' בגווני רחיקא שנאבד מיד שליח או גזבר ולכן הגם שהוא דוחק מ"מ אפשר לדחות, ולכן אמר תדע שהוא כן היינו דאפילו בעל חוב דוחק יש ראי' ברורה יותר ממתני' דמקריב עליו קיני זבים דס"ל לירושלמי דליכא רבותא דמקריב עליו כיון דשלוחי דרחמנא נינהו וכ"ש באלו קרבנות שנקרבים שלא מדעת ולא קמ"ל רק דמקריב משלו ואין לדחות שבאו ליד כהן כמו בשוקל שקלו דכיון דכבר קתני שוקל שקלו ופורע חובו ואי שוקל שקלו י"ל באבוד וקמ"ל לא זו אף ו פורע חובו תו מאי קמ"ל בתר הכי ומקריב עליו קיני זבים ואי בשכבר בא ליד כהן ונאבדו פשיטא זו ואין צריך לומר זו היא מפורע חובו ואפילו באינו דוחק מ"מ זו ואצ"ל זו היא בנאבד מיד כהן וע"כ דאיירי בלא נתן לידו וזו וצ"ל זו היא דלא נימא פורע חוב דווקא בבע"ח אינו דוחק כנ"ל ברור בכוונת ירושלמי

, וכי כן הלא ירושלמי עצמו לא נראה לו ראי' מהימנא משוקל שקלו ועיקר סמיכת הראי' מדתנינן ומקריב עליו קיני זבים וכו' ובש"ס דילן נדרים ל"ה ע"ב לא ס"ל דמקריב עליו בשמקריב משלו וקמ"ל דהקרבה עצמו מותר משום דשלוחי דרחמנא נינהו או קמ"ל דווקא קרבנות אלו עיי"ש ואזדא לי' ראי' מהך מתניתין, וממתניתין דשוקל שקלו גם ירושלמי ס"ל דאין ראי' זו מוכרחת ולכן מייתי ממקריב עליו ובנדרים שביק ראי' זו משוקל שקלו ולא מייתי רק ממקריב עליו קיני זבים וכו' משום דמשם עיקר הראי' ולכן השמיטו רי"ף ורמב"ם הך דבעל חוב דוחק דלש"ס דילן ליכא ראי' וקיימנו דברי הש"ך מירושלמי ולא מטעמי' ועיין

ומ"ש הש"ך דסוגיא דידן מוקי להאי דשוקל שקלו באבוד ליכא ראי' משם יפה השיב בתומים ומביא רשב"א בנדרים דש"ס לא קאמר רק דרך בשלמא שוקל שקלו י"ל בלא חנן א"ש דאיירי באבוד אבל כדמוקי חנן לא מוקמי הא דש"ש באבוד וכן נראה דעת הר"ן נדרים שמביא מדעת נפשו ראי' אפילו בבעל חוב דוחק דוחק משוקל שקלו וכן נראה סוגי' ש"ס נדרים דאמר מאן תנא דמבריח ארי, חנן, משמע דע"כ כל מתניתין קאמר דאתי שפיר כחנן ולא באבוד, ורבא דמתרץ בעל מנת שלא לפרוע לדידי' צ"ל באבוד וגבוי דלא אמרינן כש"ך

וכשאני לעצמי נ"ל טעמא דרמב"ם ורי"ף דקשיא להו סוגי' ש"ס נדרים וכתובות דמקשה ר"א מאי טעמא לא אמר כרבא, מה זו שאלה הא רבא דחיק ומוקי מתניתין בגווני בלוה על מנת שלא לפרוע ומה זו שאלה דלא רצה ר"א לדחוקי למוקמי מתניתין כאוקימתא וגם על רבא עצמו דדחיק כל כי האי במתניתין דפורע חובו בכה"ג ממילא מוכרח לפרש דשוקל שקלו ככולי עלמא באבד דל"ש ולא הלכה כחנן. מזה נ"ל לרי"ף ורמב"ם דגם לר"א לאו מתניתין בכל חוב קאי דבבעל חוב דוחק חייב וע"כ למוקמי מתניתין באוקימתא. וגם הא דשוקל שקלו באבוד, וכדי לאוקמי ככולי עלמא מוקי רבא בעל מנת שלא לפרוע כיון דבלא"ה מתניתין דחיק ומוקי אנפשי' דלאו בכל גווני איירי. ושפיר מקשה מ"ט דר"א דל"א כרבא מ"ש האי אוקימתא מהאי וזו ראי' ברורה לשיטתיי' כנ"ל ועיין

ועוד נראה לי לעשות סמוכים ולתת טעם להשמטה זו של רי"ף ורמב"ם מסוגי' ש"ס נדרים דאמר רבא אפילו תימא כולי עלמא וכן ש"ס קאמר טעמא דרבא דמוקי ככולי עלמא, צל"ע לפי סוגיא ש"ס שבועות פרק שבועות שתים בתרא סוגיא דח"ש דקאמר ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה ככולי עלמא והקשה תוס' הא במפרש ככולי עלמא הוא והעלה דאם מתניתין במפרש דלא ככולי עלמא דלר"ע אפילו בסתם נמי עיי"ש. ולפי זה רבא דמוקי מתניתין דווקא בלוה על מנת שלא לפרוע לאו כחנן הוא דלדידי' גם בעל מנת לפרוע מותר. ובש"ס כתובות באמת לא אמר רבא ככולי עלמא וכן ש"ס לא אמר טעמא דמוקי ככ"ע אלא דמוקי כרבנן ובאמת כחנן לא אתיא אלא דמהדר למוקמי כרבנן כרבים ועיין כה"ג בש"ס גיטין ל' ע"א דלא מוקי שמואל מתניתין כיחידאה וכר"י הגם דס"ל הלכה כר"י מוקי לו טפי כרבא ועיין תוס' גיטין י"ג ד"ה והא לא משך שכ' כן ולזה א"ש סוגיא דכתובות דמוקי כרבנן כרבים ובאמת כחנן לא אתיא אבל סוגיא דנדרים דמוקי ככ"ע קשה הא כחנן לא אתיא וצ"ע

וליישב קושיא זו נ"ל דרשב"א בנדרים הרגיש דרבא אמר בנתן על מנת שלא לפרוע ובכתובות אמר בלוה על מנת שלא לפרוע ומביא בשם ר"א דכוונת רבא ע"פ סוגיא דנדרים בנתן מיד שלא לפרוע לו הלוה נותן ללוה מיד לשם מתנה ולכן לא מתרץ שם משום כסופא כדתני בכתובות ורשב"א דחה זו דמ"ש מוחל לו מיד או אח"כ כיון שאם לא מחל הי' חייב לו ושפיר דחה, ונדחק דסוגי' דנדרים וכתובות הכל חד שלוה על מנת שלא לפרוע. ולפע"ד ליישב סוגיא דנדרים די"ל פשוט באופן שנותן למלוה מתנה על מנת שלא יתבע הלוה בוודאי גם לכה"ג פטור הלוה דהא לא פרע עבורו רק נתן מתנה למלוה על מנת שלא יתבענו ואם יתבענו יחזיר לו מתנתו ומה לו ללוה עוד וזהו שאמר רבא בנתן על מנת שלא לפרוע היינו שנתן מתנה למלוה על מנת שלא לפרוע שהלוה לא יצטרך לפרוע למלוה בכה"ג גם כרבנן אתיא דלכ"ע פטור, והא דקאמר ש"ס לר"א דגזר שלא לפרוע אטו לפרוע או שלא לפרוע שלא יתן למלוה בתורת פרעון אטו שיתן לו בתורת פרעון או שלא לפרוע באופן שאין הלוה מחויב לפרוע כגון שנותן מתנה למלוה אטו שמחויב הלוה לפרוע כגון שנותן למלוה בתורת פרעון וא"ש

ובזה עלתה בידינו ליישב סתירת הסוגיות דבכתובות אמר טעמא דר"א משום כסופא ולא אמר משום דגזר ובנדרים אמר משום דגזר שלא לפרוע ולא אמר משום כסופא. ולמ"ש א"ש דבנדרים לא אמר משום כסופא לפמ"ש ל"ש זה דהא איירי