כתב סופר חושן משפט לו

על הטור דמה וכיוצא בו חוב אחר דכתב הרא"ש ומ"ש הב"ח מתוס' בשם ר"ח לקמן וכיוצא בו היינו מלוה על פה ניחא לר"ת דתוס' כ' בשם ר"ת חוב בשטר לא אבל לטור בשיטת הרא"ש לא אתי שפיר וצל"ע על הב"ח ותמי' שלא הרגיש הש"ך בזה וצלע"ג

ולקיים ישובו של הב"ח נ"ל דמ"ש לחלק בין מלוה על פה לבשטר החילוק פשוט דבמלוה על פה יוכל לומר לא הייתי פורעו בטענת להד"ם או פרעתי משא"כ בשטר ולכן דייק הר"ת וכתב מלוה בשטר אלא שי"ל השתא דתקנו רבנן בכופר בכל שבועת היסת אין זה טענה שהי' פוטר עצמו בשבועת שקר, הדר הוי מלוה על פה כמלוה בשטר, ומ"מ ר"ת לשיטתו כתב דווקא בשטר דהוא לשיטתו פוסק כלישנא דלא תיקנו שבועה היסת רק בטוען פרעתי דאיכא דררא דממונא, ושפיר גם עכשיו הי' יוכל לפטור עצמו בלא שבועה בטענת להד"מ, והטור השמיט חוב בשטר לפי דפסק הרא"ש ור"פ כלשנא דאפילו בטענת לא היו דברים מעולם תיקנו שבועת היסת א"כ מ"ש שטר מ"ש בע"פ הגם דס"ל לר"ת בשטר דווקא והטור מביא דין זה בשם ר"ת, מ"מ במתכווין השמיט בשטר משום דמביא אח"כ דכן שיטת אביו הרא"ש ז"ל, ולדידי' ליכא נפקותא בין שטר למע"פ כנ"ל ועיין. ומ"מ לא קשיא קושיא ב"י מדכתב הרא"ש וכיוצא בו היינו בשאר חוב דר"י בר"י בשם חזקי' דאמרו הלכתא כחנן וכיוצא אפשר קודם שנתקנה שבועת היסת או בתר שנתקנה וס"ל דווקא באיכא דררא דממונא וכיוצא בו במע"פ אבל להלכתא דאפילו ליכא דררא דממונא איכא שבועת היסת ליכא חילוק בין מע"פ לבשטר וא"ש נכון בעזה"י ועיין

עוד הקשה הב"י דרא"ש בפירושו לנדרים מוקי מתניתין כחנן כתב הרא"ש כרש"י בחוב ועל קושיא זו לא מצא הב"ח מענה רק בדוחק גדול דמפרש הסוגיא בפירוש מרווח כרש"י ומ"מ לדינא לא ס"ל הכי, וכ"כ בדרישה. ולפע"ד מצאתי ישוב נכון לזה בשנקדים לפרש מ"ש תוס' ורא"ש דדחה ר"ת ראי' הריב"ח מירושלמי, דש"ס דילן ע"כ חולק על הירושלמי, דירושלמי ס"ל דכה"ג מודים רבנן לחנן בחוב וש"ס דילן ל"ל כן, דהא אמר הא מני חנן הוא וכיון דפליג פליג על כולו, והוא תמוה נהי דש"ס דילן לא נכנס לחלק בין מזון אשה ובין חוב לכה"ג אבל מנ"ל לומר מהיפוך להיפוך דש"ס דילן ס"ל דחנן דווקא במזון פליג ולא בחוב, וראיתי בפ"י שרצה ליישב דלפי דס"ל לירושלמי דשוקל שקלו לאו בגבוי ואבד מוכח דחנן גם בחוב ס"ל דפטור ולש"ס דילן די"ל דס"ל דשוקל שקלו באבד וגבוי ס"ל לר"ת דליכא שום סברא שיהי' חנן ס"ל בחוב דפטור אלו דבריו ז"ל. ועדיין הקושיא במקומה וכי ס"ל לר"ת מסברתו דליכא ה"א שיהי' חנן ס"ל דפטור נגד סברת ירושלמי שהיא להיפוך דגם כה"ג מודים

והנ"ל דצ"ל מנ"ל לירושלמי לומר דכה"ג מודים ולחלק יצא בין מזונות אשה דלא ניחא לי' דתמות אשתו משא"כ בחוב, נ"ל דהוכיח כן ממתניתין דנקט פלוגתא דחנן וכה"ג בדבר פרטיי במזונות אשה ולא נקיט פלוגתיי' סתם בפורע חובו של חבירו והכל בכלל, לכן ס"ל לירושלמי דכה"ג לא פליגו רק במזונות ומודו לו בשאר חוב ולא אמר איפכא דחנן מודה בחוב כסברת ר"ת משום דמוכח משוקל שקלו דאפילו בשאר חוב ס"ל דפטור דלא ניחא לירושלמי למוקמי באבד, אבל ש"ס דילן דס"ל דכה"ג פליגו בחוב מדאמר ה"מ חנן קשה למה לא נקיט מתני' פלוגתייהו בפורע חובו סתם דהכל בכלל, ועכצ"ל דחנן בשאר חוב ס"ל דחייב ומשוקל שקלו נ"ל באבד כדאמר מתחלה בשלמא שוקל שקלו וכו' וכן ס"ל לרבא באמת והן הן דברי ר"ת כיון דש"ס דילן פליג בהא על ירושלמי דכה"ג מודים בחוב פליג לגמרי דמוכח הוא כמ"ש כנ"ל ברור בכוונת ר"ת ועיין

והנה בסוגיא דנדרים דמסיק טעמא דר"א דלא אמר כרבא דגזר שלא לפרוע אטו לפרוע וקשה לר"ת דלחנן דווקא במזון אשה אבל בחוב דעלמא חייב לחנן קשה ונגזור מזון אשה אטו שאר חוב לחנן כמו דס"ל לרב אושיעא לרבנן דגזרינן חוב שלא לפרוע אטו לפרוע ודוחק דחוב אשה עם שאר חוב לא מחלפי וצ"ע לכאורה

ונ"ל דלפי סוגיא דנדרים צ"ל דר"א אמר הא מני חנן הוא אפילו בשאר חוב ס"ל דפטור והא דקתני מתני' פלוגתא רק במזון אשה משום דכה"ג מודים בשאר חוב כדס"ל לירושלמי והא דאמר הא מני חנן הא ככ"ע אתיא דמודים בשאר חוב משום דס"ל דגזרינן חוב אטו חוב, ולכה"ג במזון אשה חייב ובמודר אסור, ויש לגזור שאר חוב אטו מזון אשה וע"כ דלא אתי' ככה"ג רק כחנן וכל חוב שוה, ורבא דמוקי בעל מנת שלא לפרוע ורצה לאוקמי ככ"ע ולא מצא רק בכה"ג לדידי' צ"ל איפכא דס"ל דבשאר חוב גם חנן ס"ל דפטור דאי ס"ל דחייב ועכצ"ל דמודו לו כה"ג דחיוב מדנקיט מתני' הפלוגתא רק במזונות וא"כ הו"ל למוקמי ככולי עלמא בכל חוב ומה לו למוקמי בעל מנת שלא לפרוע והא הוא ל"ל גזירת חוב אטו חוב וע"כ דס"ל דמתניתין נקיט הפלוגתא במזונות דבחוב חנן מודה לכה"ג ולא מצא לאוקמי ככולי עלמא רק בעל מנת שלא לפרוע ובחנן במזונות אשה, וכ"ז לפי סוגיא נדרים דאמר טעמא דר"א משום דגזר חוב אטו חוב אבל לפי סוגיא דכתובות דמפרש טעמא דר"א משום כסופא מוכח דר"א ס"ל ג"כ כרבא בהא דחנן מודה בחוב לכה"ג דאי ס"ל כירושלמי הול"ל כ"ע היא והא לפי סוגיא דכתובות ל"ל דגזרינן חוב אטו חוב ככ"ל ועיין היטיב

ובזה מובן מ"ש הר"ן נדרים נהי דש"ס דילן לית לי' כירושלמי מדמוקי רבא בעל מנת שלא לפרוע ואל"ה לא אתיא ככולי עלמא וצ"ע למה לא כתב מדאמר ר"א הא מני חנן מוכח דל"ל כירושלמי. ולמ"ש א"ש די"ל דס"ל כירושלמי והא דאמר ר"א הא מני חנן דלרבנן הוי גזרינן אטו חוב דמזונות אשה אבל מרבא מוכח שפיר דהא ל"ל הך גזירה ועיין

והשתא א"ש פירושו של הרא"ש בנדרים כדאמר ר"א הני מילי חנן בחוב דעלמא דע"כ לפי סוגיא דנדרים ר"א הכי ס"ל כמ"ש ולהלכתא פסק דלא אמר חנן רק במזון אשה דהא לרבא בין לפי סוגיא דכתובות ובין לפי סוגיא דנדרים הכי ס"ל וקיי"ל כרבא שהוא בתרא ולפי סוגיא דכתובות גם ר"א ע"כ הכי סבירא לי' בוודאי נקטינן להלכתא כן ומיושב קושית ב"י

ומצאנו בזה מקום ישוב מה שהקשה ב"י עוד מנ"ל לטור דנקט הרא"ש לעיקר כר"ת ולא הועלנו כלום בישוב קושיא זו. וע"ע עסקינן בישוב הקושיא דלא מוכח מרא"ש איפכא דל"ל כר"ת אבל מנ"ל דס"ל כר"ת עדיין לא ישבנו וגם הב"ח ודרישה לא מצאו מענה לזה רק דמשמע כן מדהביא לבסוף וב"י הרגיש בזה ולא נראה לו. ולמ"ש י"ל גם זה בהקדם קושית ב"י יו"ד סימן רכ"א על הרא"ש נדרים בפסקא שהעתיק תי' רבא בלוה על מנת שלא לפרוע הא תי' זה לרבנן ואנן דקיי"ל כחנן לא צריך לזה ולמאי העתיקו הרא"ש ושביק תי' ר"א כחנן וכהלכתא עי"ש והיא קושיא עצומה. ולמ"ש אתי שפיר דיש נפקותא רבתא בין תי' ר"א לתי' רבא לפי סוגיא דנדרים דלר"א צ"ל דחנן ס"ל גם בחוב דפטור משא"כ לתי' רבא מוכח דבחוב דעלמא מוכח רבא דחייב וקיי"ל כרבא בזה דחנן בחוב ס"ל דחייב ולכן מעתיק תי' רבא ולא תי' ר"א דנקטי' כתי' רבא דהלכתא כוותי'. ובכתובות כתב הרא"ש ב' תי' דלפי סוגיא דכתובות ליכא נפקותא בין תי' ר"א לתי' רבא לכן מעתיק שניהם וא"ש. והא"ש דמזה הוכיח הטור דס"ל לרא"ש כשיטת ר"ת מדמעתיק בנדרים תירוץ רבא ושביק לתירוץ ר"א מהאי טעמא שכתבנו ומוכח דס"ל כר"ת כנלפע"ד והדברים עתיקים ונכונים ורווחא שמעתתא בעזרת החונן דעת

העולה מדברינו דחלוקו של הב"ח לחלק בין מלוה על פה למלוה בשטר נכון הוא ומוכח מדנקיט ר"ת מלוה בשטר ומכח קושית ב"י על הטור וכן נראה מלשון מחבר דכתב אפילו מלוה בשטר פטור נראה דיש רבותא יותר במלוה בשטר שפטור יותר ממלוה על פה ולר"ת דס"ל דחייב י"ל דווקא מלוה בשטר אבל בעל פה לא ולכן במלוה על פה בוודאי יש לנו להורות דפטור כמ"ש לעיל אלא לפמ"ש בישוב הא דטור לא כ' מלוה בשטר נראה לפי דקיי"ל דלהד"מ ג"כ נשבע שבועת היסת שוב ליכא חילוק בין מלוה על פה לשטר, לפי זה לשיטת ב"ח וסמ"ע דרבים המה נגד הש"ך דס"ל דקיי"ל כר"ת ה"ה במלוה על פה דחייב

ובכ"ז נ"ל בפשיטות דנקטינן כש"ך דאין דעת שניהם של ב"ח וסמ"ע מכריע נגד הש"ך דהא מונה והולך שלושים רבוותאי דל"ל כר"ת ואלו הי' הב"ח וסמ"ע רואים כל מה שראה הש"ך בש"ס היו נוטים אחרי רבים הגם דרא"ש ס"ל כר"ת, ולא ראינו אינה ראי' ואינו מכרעת ואפילו תפס לא מפקינן מיני'. שוב ראיתי באורים שכ' דעיקר כש"ך בלי פקפוק ויתד הוא לדינא שאין לזוז ממנו

והנה המחבר פוסק אפילו בעה"ב דוחק פטור והוא מירושלמי כתובות ונדרים וצ"ל לפי טעם ירושלמי בחוב דמפייסינא הוינא לי' בבעל חוב דוחק ל"ש זה, ותוס' פרק הכונס כ' דאוהביו היו פורעים בעבורו וזה רחוק קצת. וגם צ"ל בירושלמי דאמר דכה"ג לא פליגו על חנן רק במזונות אשה דאינו רוצה שתמות אשתו ברעב משא"כ בחוב ולתוס' דאוהביו היו פורעים גם באשה י"ל דהיו אוהבי' או קרובי' נותנים לה עבורו לשם מתנה וצ"ע. וברשב"א נדרים כ' דהא דבעל חוב דוחק דאמור בירושלמי זה רק לחנן דס"ל אפילו באשה פטור אבל לכה"ג דטעמא דחוב משום מפייס הוי לי' בבעל חוב דוחק או כמ"ש תוס' פ' הכונס דהיו אוהביו פורעים עבורו ומשום הכי באמת ס"ל גם במזון אשה דפטור וכה"ג ל"ל דאוהביו פרעו עבורו ומשו"ה במזון אשה