כתב סופר חושן משפט לה

זהו לשון המורגל בכ"מ זכין לאדם שלא בפניו וכו' ולא הי' אפשר לומר בלשון אחר אי דאיירי שם בתן דלא הול"ל דתן לאדם שלא בפניו ואין שום משמעות והוכחה מזה דמתניתין בזכה איירי ואין מובן לראיית ירושלמי כלל

ויגעתי מצאתי פירוש נכון על פי שיטת המבי"ט וע"פ מ"ש כשעומד לפניו או סמוך וקרוב לו מאד הוי תן כזכי גם במתנה דעל רגע זו מעט דמעט לא עלה דעתו אולי יחזור מדעתו בנתיים וא"כ לק"מ ממתניתין י"ל דרבנן אמרו שא"י לחזור דזכות הוא הגם דתן כהולך בכ"מ רבנן אמרו הדין דזכות הוא כמו מתנה וכל היכא דבמתנה תן כזכי וזוכה לו כגון שעומד סמוך לו כן בשחרור ור"מ ס"ל חוב ולא מהני תן ולא זכי ואין בזה שום דוחק במתניתין ולא צריך למחוק תן ולגרוס במתניתין זכה. ולכן מביא ראי' לזה דהא אמרו חכמים שזכין לאדם שלא בפניו משמע כמו שזכות לו שלא בפניו כן בשחרור זוכה לו אפילו שלא בפניו ואי תן גרסינן איך יזכה שלא בפניו ואפילו רחוק ממנו הרבה דזכין בכ"מ שלא בפניו כשאמר זכה וע"כ צ"ל דתני זכה וזוכה לו אפילו שלא בפניו ואפילו מרחק רב ביניהם וא"ש נכון בעזה"י

ובזה מצאתי מקום ישוב לדקדוק עצום דהי' קשה לי' במתני' י"א ע"ב דאמרו רבנן בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו וכו' שאם ירצה שלא לזון רשאי וכו' וקשה טובא הא גם ר"מ מודה דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו ולא פליג אלא דס"ל דשחרור חוב הוא ולא הו"ל לרבנן לומר טעמא דזכין לאדם וכו' דגם ר"מ הכי ס"ל ולא קמ"ל חידוש בזה. אלא דס"ל דזכות הוא לעבד וכדאמרו טעמא דאם ירצה שלא לזון, והוא דקדוק עצום. ונ"ל ע"פ שיטת מבי"ט וע"פ ש"ס דילן דבמתניתין תן כזכי דשחרור כמו חוב וקמ"ל רבנן תרתי דזכות הוא לעבד וגם דבשחרור תן כזכי והי' מקום לומר דתן לאו כזכי דלא דמיא לחוב אלא היכא גם במתנה כזכי כגון שהוא סמוך לו ממש או כששולח לו למרחוק וכבר הגיע לעבד, לכן אמרו דאינו חוזר בעבד לעולם דזכין לאדם שלא בפניו להורות לנו דאפילו שלא בפניו תן כזכי כמו דזכין שלא בפניו כן בתן דשחרור כמתנה ואתי שפיר נכון ועיין

המורם מדברינו כי הראנו פנים מסוגית ש"ס וירושלמי וממתני' עצמה לפי תלמוד שלנו לדינו של המבי"ט ועכ"פ יש סיוע וראי' דהיכא דמעיקרא עמד בסמוך לו שמיד יוכל ליתן לו תן כזכי גם במתנה, וכתבנו מסתבר טעמו וכשעומד סמוך לו כל הפוסקים י"ל מסכימים תן כזכי מיד. ובנדון שלנו דנתן ליד שליח ליתן לעני המבקש המקבל בחדר הסמוך לחדרו לכ"ע אפילו במתנה לעשיר תן כזכי. וכ"ש כשיצרפו שניהם יחד ושלא על פי דין החזיר השליח למשלחו ומוציאים מיד הנותן בע"כ על פי בית דין כמו שיש לו של חברו בידו כנלפע"ד להלכה ולמעשה. והמרחם על כל מעשיו יתן לב רחמן לעמו, המושפעים מאתו הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכה הק' אברהם שמואל בנימין סוםר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה יח שיל"ת פ"ב נגהי ליום ד' י"ב שבט תרכ"ה לפ"ק. אברהם עודנו עומד ויעמוד חי לפני ה', אלהי אברהם בעזרו, ה"ה תלמידי רב חביבי הרב המופלג מלא עתיק לוחם מלחמת ד' שערה, קולע אל השערה, ולא יחטיא מהרה, כש"ת מו"ה אברהם פאפער נ"י בשבת תחכמוני בקהל טאב יע"א

מע"י אצבעותיו ראו עיני ואחוה דעתי העני' בדבר הנוגע להלכה בדיני ממונות בדין פורע חוב של חבירו שלא מדעתו דאיכא פלוגתא בין ראשונים שבטור ח"מ סימן קכ"ח ופסק המחבר ורמ"א דפטור מלשלם לו וסמ"ע וב"ח כתבו דטעמא דמחבר ורמ"א משום קושית הב"י על הטור דדעת אביו הרא"ש ז"ל כר"ת ור"ח ולפי שמישבים הם דעת הטור דרא"ש כר"ת ור"ח ממילא עיקר דחייב לפרוע וש"ך חולק דגם אם הרא"ש כוותי' ס"ל מ"מ איכא רוב ראשונים שלושים במספר דחולקים על ר"ת ור"ח וקיימא לן כוותייהו ואפילו תפס מפקינן ואנן השתא לפנינו פלוגתא בין הש"ך וסמ"ע וב"ח, רבים נגד הש"ך היכא עבדינן

נלפע"ד במלוה על פה אפילו לא ננקוט כש"ך משום דב"ח וסמ"ע ל"ל דכוותי' הא הב"ח ס"ל דבמע"פ גם ר"ת מודה הגם דש"ך חולק עליו מ"מ שוב אין לנו במלוה על פה רק דעת סמ"ע דס"ל דצריך לפרוע דלא נכנס לחלק בין מלוה על פה למלוה בשטר, ולב"ח כ"ע מודים, ולש"ך דלא ס"ל לחלק הא לש"ך בלא"ה פטור דס"ל דעיקר דלא כר"ת אפילו במלוה בשטר

אלא הש"ך דחה ושפך סוללה עליו חדא דמסברא לא נ"ל לחלק והקשה עליו מדדייק ר"ת דהא מני חנן במזון אשה הו"ל לומר דמיירי בחוב בעל פה. ולפע"ד ליישב קושיא זו דצל"ע בש"ס כתובות ק"ח דקאמר רב אושיעא לא אמר כרבא נהי דהנאה ל"ל כסופא מי לית לי' וכתב רש"י כסיפא מן המלוה, אבל לחנן ניחא ובין בחוב העומד לפרוע וכו' ל"ל גבי ולא מידי ולאו מחילה היא ואע"ג דסלקי' מפרעון וכסופא. ואני בער ולא אדע איך ניחא לפי אוקימתא דר"א כחנן כיון דס"ל דכסופא בלא הנאת ממון אסור במודר הגם דלא אתי' מדידי' לדידי' כ"ש לחנן דאיכא תרתי דסלקי' מן החוב ומן כסופא שבינו לבין המלוה דהנאה היא לו ואין חילוק בזה היינו אי אי מקרי הנאה בין חנן לרבנן, אלא בחוב דמחויב לפרוע דלחנן כיון שאין חייב לפרוע לו הגם שנהנה שנפטר מחובו לאו הנאה מדידי' לדידי' הוא כמ"ש תוס' ולרבנן דחייב לפרוע לו ומוחל לו מהנהו מדידי' לדידי' וכן בלוה על מנת שלא לפרוע דליכא כאן מחילת ממון מדידי' לדידי' הגם דאייתר דלא מכסיף מיני' דמלוה, גם אם נחשוב דלא מכסיף הנאה מ"מ לאו מדידי' לדידי' הוא ואי ס"ל דגם הנאה דלאו מדידי' לדידי' אסור כ"ש לחנן דאיכא תרתי וקצר שכלי מהבן וצל"ע

ולולי פי' רש"י נ"ל דלרבנן בין שנכנס הפורע תחת המלוה ומתחייב לו הלוה, ה"ה בלוה על מנת שלא לפרוע היינו שלא ינגוש אותו. אבל מחויב לשלם לו רק משום תנאו אינו רשאי לנגשו ולתובעו בדינא ודיינא, פורע נכנס תחת המלוה וחייב הלוה לפרוע כל מה שהי' חייב למלוה רק שאינו יוכל לתובעו בדינא ולנוגשו, ומכסיף מיני' דפורע תמיד כשלא יפרענו, וכשמוחל לו מהנהו מדידי' לדידי' דלא לכסיף מיני' והא"ש דאמר נהי דהנאה ל"ל היינו הנאת ממון כיון שבלא"ה לא הי' יוכל לתובעו מ"מ כסופא מי לית לי' היינו מיני' דפורע שמוחל מוחל על כסופא, ה"נ איכא הנאה בהאי הנאה דמכסיף מיני' אבל לחנן דלא נכנס תחת המלוה ולא מחייב לו ממון אפילו לוה על מנת לפורעו והא דסלקי' מפרעון וכסופא היינו נגד המלוה והוא הנאה שאינו בין דידי' לדידי' כן נ"ל נכון ועיין

אלא דרש"י לא כ"כ רק דמכסיף מיני' דמלוה. ואפשר י"ל כוונתו דהוי מכסיף מיני' דמלוה ועכשיו מכסיף מיני' דפורע כמ"ש ואין במשמע שרש"י כיוון לכל מ"ש. ולכן נ"ל ע"פ שכתבו ראשונים ע"פ ירושלמי דבחוב טעמא דחנן דאינו ברור דמפייסיני' הוי לי'. ולפי זה לחנן ליכא כסופא דאולי הי' מפייס לי' וגם אם זה בעצמו כסופא לשעתא דמפייס לי' שימחול לו חובו ומתנה כסופא הוא כבש"ס ב"ק בקונה מן הגזלן ובקדושין גבי קדש אחותו מ"מ זה לאו הנאה מקרי, ובדיוק כתב רש"י דמכסיף מיני' תדיר כשאינו משלם היכא דלא מחל מכסיף מיני' תמיד וזו הנאה שא"צ למכסיף תדיר ולכן לחנן דס"ל דאין צריך לשלם דאמר הוי מפייסינא ממילא גם הנאת כסופא ליכא, אבל לרבנן דל"ל דמפייסינא הו"ל וצריך לפרוע איכא משום כיסופא ג"כ ובלוה ע"מ שלא לפרוע מי איכא דלא מתפייס למחול וא"כ טעמא דרב אושיעא, וי"ל לזה דרבא ס"ל לרבנן נהי בחוב על מנת לפרוע ל"ל לכה"ג דמתפייס למחול חוב שיוכל לתבוע אבל שאין יוכל לתבוע ולנגוס בלא"ה אפשר הוי מפייס לי' שימחול לו כנ"ל ועיין

ואחר הוצעה זו אומר דמשום הכי לא רצה לפרש הא מני חנן במלוה על פה משום דקשה לי' הא איכא הנאת כסופא לר"א וע"כ במזונות אשה דליכא כסופא כיון דטעמא דחנן במזונות דהוי מצמצמת וליכא כסופא ומשום האי קושיא הא איכא הנאת כסופא לא הי' יוכל ר"ת להוכיח דרב אושיעא דמוקי כחנן היינו במזון אשה דאי בחוב דעלמא הא איכא הנאת כסופא דאי ס"ל לחנן גם בחוב דפטור עכצ"ל משום דהוי מפייסינא וליכא הנאת כסופא ג"כ כמ"ש אבל בתר דחידש ר"ת דבחוב ס"ל לחנן ג"כ דחייב דל"ל בחוב דהוי מפייסינא שוב לא יוכל למוקמי ה"מ חנן במלוה על פה דקשה הא איכא הנאת כסופא דהא אזיל דל"א דהוי מפייסו ולכן הוצרך לדחוק במזון אשה ומיושב קושית ש"ך כנ"ל נכון ועיין

אבל אי קשיא הא קשיא לי על הב"ח הא בא ליישב הטור ולהצילו מקושית ב"י דהרא"ש בעצמו כתב הלכה כחנן וכיוצא בו חוב אחר, וכתב הב"ח היינו מלוה על פה. האמת שתוס' בשם ר"ת וכן בלשון רא"ש כתב אבל חוב בשטר נראה כב"ח בדיוק נקט שטר אבל מלוה על פה לא, אלא הטור ע"כ לא נחית לחלק בזה דטור כשמביא ר"ת ור"ח כתב אבל חוב אחר ולא התנה אבל שאר חוב בשטר לא נראה דל"ל חילוק בין שטר לחוב וכתב דכן מסקנת הרא"ש ז"ל וקשה קושית ב"י