כתב סופר חושן משפט ל

לעצמו בע"כ של בעה"ב זכה נמי לחברי'. ועוד בה שליש' לפמ"ש דכל שהלוה מוסר לו מדעתו חלקו המגיע לו על פי ב"ד בוודאי זכה לו דא"י ב"ח לומר שהם היו תופסים והרי ליכא כאן תפיסה ומנ"ל דהי' יכולים לתפוס מידו של לוה, לפי זה אין ראי' מסוף פרק כל הגט שם שמזכה לו לכהן מדעתו על ידי אחר שוב לא יוכלו כהנים אחרים לומר שהם היו תופסים הא לא בתפיסה בא לידו ומי יודע אם הי' יכולים לתפוס כי הי' הבעה"ב מחזיק בשלו עד שיתן למי שירצה ונדחה הראי' קצה"ח בדיחוי מעיקרא ועיין

ויצא לנו דין מחודש מדברינו דווקא לוה שנותן לשליח לפרוע חובו לחבירו אבל אם נותן לא' שיזכה בשביל חבירו במתנה והוא הנותן חייב לאחרים אינו זוכה דלאו כל כמיני' לזכות לזה ולחוב לזה. ובטור כתב דין כשנותן הלוה לפרוע בו חובו מפורש כ' בפורע חוב ולא במתנה והרמב"ם דלא כ' מפורש לפרוע חובו אלא שאמר לאחר זכה לפלוני מ"מ יש לומר דווקא בפורע חובו וכן משמע מדכתב וכן אם אמר לו הלוה וכו' ואין אחד מבעלי חובות וכו' ואי קאי דנותן במתנה איך קרא לי' לוה שאמר לו הא לדידי' לאו לוה הוא אלא נותן מתנה והול"ל וכן מי שאומר זכה בחפץ זה לפלוני זכה ואין אחד מבעה"ח יכולים לגבות מאלו המטלטלין שמע מינה דקאי דהלוה שלו נותן לזה החפץ לפרעון חוב וקאי אלעיל דאיירי בתופס מן הלוה ואין לדייק מדכתב רמב"ם ואמר זכה בחפץ פלוני מדנקיט לשון זכה שמע מינה במתנה קאי דבחוב אפילו תן והולך מהני דהא רמב"ם ס"ל במתנה מהני תן דעדיף מהולך ועדיין קשה למה נקיט זכה ש"מ דלא דייק בזה כאן דלא התכווין לומר רק שזכה לו ואין בעלי חובות יכולים לגבות ממנו. וכן י"ל דאיירי הרמב"ם בחוב וכן משמעות לשונו כמ"ש. והאמת דסמ"ע סק"א וש"ך סק"ג ס"ל דמחבר קאי במתנה ונדחקו בלשון תן או זכה דנקיט היינו לכל מר כדאית לי'. ולא ידעתי מה ראו על ככה כי קאי בנותן מתנה ולשונו כלשון הרמב"ם וכבר כתבנו מדכתב הלוה משמע בלוה שנותן לפ"ח איירי. וא"ש דכתב תן או זכה דשני' מהני לכולי עלמא בחוב

ולפ"ז נכרי שנותן לישראל בפרעון חובו בעד ישראל אחר וחייב לאחרים קנה לו הגם דנכרי ליתא בשליחות מ"מ קנה לו בתפיסה כיון דליכא כאן תפיסה מיד הנכרי מי יימר דהי' הם יכולים לתפוס מנכרי וכיון שזכה לו חלק המגיע לו על פי הדין בכולו כנ"ל. והרי"ו דכתב דל"ק לו דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים י"ל או דל"ל דינו של הרמב"ם או אפשר דס"ל כוותי' אלא דס"ל מטעם דשלוחו של הלוה הוא דלא שייך בנכרי אבל המחבר ס"ל כטעמא דידי משום מגו דזכה במקצתו זכה בכולו וזה שייך גם בלוה נכרי ולכן השמיטו לדינו של רי"ו

ואפילו תימא כמו דנראה לסמ"ע וש"ך דהמחבר קאי בנותן מתנה ועכצ"ל כמ"ש קצה"ח דנעשה שליחו של הנותן מ"מ בנותן ע"מ לפרוע איכא ג"כ טעמא דידי משום דזכה לו במקצת זכה לכולו ואפילו אינו נעשה שלוחו של הלוה זכה לו והה"נ בלוה נכרי שנותן לפרוע בו חובו והמחבר לשיטתו אזיל שכתב בב"י אפילו אין חייב לתופס רק מקצת אמרינן דזכה לנפשי' פלגא זכה לחברי' כולו. והה"נ וכ"ש כשזוכה לחבירו מקצתו דזוכה לו כולו. וא"כ בשנכרי נותן לפרעון חובו קנה לי' כולו והסמ"ע לשיטתו דחולק על הב"י מביא שפיר דינו של רי"ו והמחבר לשיטתו בב"י וכן רמ"א בהא כב"י ס"ל משו"ה לא קבע דינו של הרי"ו בזה להלכה כנלפע"ד

ותבנא לדינא בנדון שלפנינו לפי שבארנו שבמתכווין השמיט המחבר ורמ"א דינו של רי"ו ובררנו טעמם ונימוקם ואנו אין לנו אלא כשיטת המחבר ורמ"א אשר מדבריהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לכן א"א להוציא בדין משליח זה וכל זה בנדון שלפנינו שעדיין תפוס ועומד אבל להתלמד למקום אחר היכא דכבר תפסו מן השליח יש לעיין עדיין דלפי מ"ש דתליא דבר זה בפלוגתא של הב"י וסמ"ע אם אמרינן מגו דיוכל לזכות במקצתו זכה בכולו ורי"ו סבירא לי' כסמ"ע והמחבר לשיטתו ורמ"א כוותי' סבירא לי' והש"ך מסכים עם הבית יוסף והתומים החזיק בעד הסמ"ע וקצות החושן מחזיק בעד הש"ך, אפשר יוכלו בעלי החובות שתפסו מן השליח או נתן להם לומר קים לנו כרי"ו וכסמ"ע ודסבירא להו כוותייהו, הגם דכללא בידינו דאין לומר קים לי היכא דהמחבר ורמ"א קבעו להלכה ברורה בלי י"א וי"א מ"מ כאן שאין מפורש במחבר ורמ"א דלא כרי"ו אלא דנראה כן מדהשמיטו ולא העתיקו דינו של רי"ו שמע מינה דלא משמע ולא סבירא להו, אפשר כהאי גוונא יוכל המוחזק לטעון ם לי והדבר צריך עיון וחידוש ולהיות כי אין בו צורך לנדון שלפנינו דעדיין הוא ביד השליח הקצרתי בזה. וה' שנותינו יאריך וישביענו מטובה של תורה ויראנו נפלאות מתורתו הכ"ד אוה"נ הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה טו שיל"ת פ"ב נגהי ליום ג' כ"א שבט תרכ"ט לפ"ק. יהי נועם ה' עליך בני מחמדי תלמידי הרבני החרוץ וותיק מלא עתיק עדני העצני מעולפת ספירים ירא ה' מרבים כש"ת מו"ה יעקב עקיבא סופר נ"י

שורותיך הצהירו נגד פני ושמחתי בדבריך מיוסדים על אדני השכל בישוב קושית ש"ך ח"מ סימן ק"ח סק"ז ועיין בתומים ג' דרכים בישוב הקושיא. ואני בעניי הכינותי ישוב נכון והוא דלכאורה צ"ע איך נטעון ליתומים החזרתי במגו דנאנסו שהי' האב נאמן כיון דבאמת החזרתי אינו נאמן משום חזקה שטרך בידי מאי בעי אלא במגו שהיא הוכחה שמה שטוען הוא אמת נאמן החזרתי וכל זה כשטוען כן אבל לטעון עבור יתומים משום שהי' האב נאמן במגו איך נטעון ליתומים טענה שלולי מגו אמרינן בוודאי שקר הוא וכמדומה שלזה התכווין הש"ך סק"ח שהקשה איך טועני' להו חזרתי במגו דנאנסו גופי' לא טעינן להו ודא צריכא עיונא רבא על תוס' ורא"ש וטוש"ע דהכי ס"ל. ונ"ל דלק"מ עפמ"ש הרשב"ם בב"ב ע' ע"א דכיון דיוכל לטעון נאנסו סמך על זה והניח שטרו בידו ועיין סמ"ע ס"ק י"ז בסופו שכתב דיוכל לומר סמכתי על מגו שלי כוונתו דבוודאי לומר שסמך עצמו שיטעון שקר נאנס' וישבע על שקר אין זו סמיכה אלא כיון שיוכל לטעון נאנס' שוב יוכל לומר שסמך שיטעון החזרתי ויהי' נאמן במגו דנאנסה וישבע באמת שהחזיר וכי כן ליכא חזקה דשטרך בידי דסמך שיאמין במגו ולכן טענינן ליתומים החזיר דאין מנגד דשטרך בידי מה בעי כיון שאין האב שנאמן במגו דנאנסו שוב ליכא חזקה דסמך האב על זה וא"ש. ומעתה כל זה בטענת החזרתי אבל בתוך זמנו דאיכא חזקה דא"א פורע תוך זמנו דאין דרך לפרוע תוך זמנו וקיי"ל איבעיא דלא אפשטא אי מהני מגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו קולא לנתבע ונאמן במגו היינו כשטוען פרעתי תוך זמנו אבל ליתומים לא טענינן דפרע או החזיר תוך זמנו כיון שאין בטענה זו ממש לולי דמגו דנאנסה וכל זה כשטוען אבל כל זמן שלא טען איך נטעון ליתומים בשביל שהי' האב נאמן מכח הוכחה דמגו וא"ש דינו של טוש"ע, והיינו דוודאי האב נאמן החזרתי תוך זמנו במגו דנאנסו אבל ליתומים לא טענינן מטעם שכתבתי כנ"ל ישוב נכון וברור בעזה"י

והנה הש"ך ס"ק ז' בתחלת דבריו כתב דמ"ש הב"י דכן כ' תוס' ר"ב פרק המוכר וכו' משם אין ראי' אלא דלא טענינן ליתומים נאנסו אבל שלא יהי' הוא עצמו נאמן תוך זמנו לא מוכח משם וגם מתשובת הרא"ש אין ראי' כ"כ לדינו של הטור עיי"ש. ואני מצאתי לטור חבר מתוס' ריש גיטין ד"ה אם יש עליו עוררים דכתב דאפשר דלא טענינן ליתומים מזויף רק פרוע שהי' אביהם נאמן במגו דמזויף וכתב מהרמ"ל דנ"מ לתוס' אם טענינן פרוע או מזויף בשטר שהוא תוך זמנו דלא טענינן פרוע במגו דמזויף עיין בו. מוכח דתוס' כוותי' דטור ס"ל ועיין

אלא דלתוס' ע"כ צ"ל דגם האב בעצמו אינו נאמן תוך זמנו פרוע במגו דמזויף דאין לומר כמ"ש בכוונת טוש"ע דליתומים לא טענינן בתוך זמן כיון שלא הי' האב נאמן רק במגו ושאני טענת החזרתי אחר זמנו במגו דנאנסו דעל ידי מגו שהי' לאב ליכא חזקה דשטרך בידי דאם תוס' ס"ל הכי מה ראי' מביא תוס' מהא דטענינן ליתומים החזרתי במגו דנאנסו שאני התם דעל ידי מגו דנאנסו ליכא תו שטרך בידי מה שאין כן בפרוע במגו דמזויף לא שייך זה דסמך עצמו שיטעון מזויף או יהי' נאמן פרוע במגו דמזויף שמא קודם שיתבענו שני' יתקיים השטר הגם דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן פרוע במגו דמזויף ול"א שירא שמא יקיימו ועיין תוס' כתובות ה' ע"א מאן דס"ל א"צ לקיימו ס"ל דמגו גרוע הוא שירא שיקיימו, ומאן דס"ל צריך לקיימו ס"ל כל זמן שלא נתקיים יש לו מגו וכהאי גוונא של אביך היתה ולקחתי' ממנו כל זמן דליכא עידים דשל אביו הי' נאמן במגו דלא הי' אומר של אביו אבל לומר שהניח שטרו בידו על מנת כשיתבענו שנית יאומן במגו דמזויף או יטעון כן בוודאי רחוק שיסמוך על זה שמא יקיימו קודם שיתבענו שני' ועיין סמ"ע סי' מ"ו ס"ק ג' דמשמע קצת דגם במגו דמזויף שייך לומר כן ואינו מוכרח ומצד השכל אינו כן, וע"כ תוס'