כתב סופר חושן משפט כח

ביובל ק"פ כקה"ג ואי הוי ס"ל כר"ל דאפילו ביובל לאו כקנין הגוף לא מצא וכו' ור"י לעצמו ס"ל בקנין פירות דעלמא גם כן כקנין הגוף ולא קיי"ל כוותי' בהא רק בק"פ דיובל וא"ש

והנה דברינו אלו א"ש בישוב קושיות תוס' די"ל דלענין יובל באמת קיי"ל כר"י אלא הרמב"ם דפסק דקונה שדה בזמן שיובל נוהג מביא ואינו קורא כר"ל עליו תסובב הקושי' איך מצאנו ידינו ורגלינו לפי דקיי"ל אחים שחלקו לקוחות הם

וליישב ע"פ דברינו גם שיטתו של הרמב"ם אוסיף מיא וקמחא. הנה הרמב"ם ריש פי"א משמיטה ויובל כתב דבמוכר שדהו לס' שנים אין חוזר ביובל והוא מש"ס ב"מ ע"ט ע"א עיי"ש. ונ"ל גם לירושלמי דגיטין פ' השולח דאין הלוקח חופר שיחין ומערות מקרא דושב לאחוזתו בעינו, זה דווקא כשחוזר ביובל אבל במוכר לס' שנים דאין חוזר ביובל נפקא לגמרא מדין יובל ולא בעי שוב אחר ס' שנים בעינו כמו שהי' ולפי דס"ל לרמב"ם פכ"ג ממכירה דמוכר לזמן יוכל הלוקח לחפור ולבנות כרצונו ה"ה במוכר לי' שנים כנ"ל, ויש להקשות לפ"ז על דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא מצא ידיו ורגליו וכו' י"ל דאפשר דמייתי בכורים במוכר לס' שנים דאין חוזר ביובל ויוכל לחפור בו שיחין ומערות ובהא קנין פירות כקנין הגוף כיון שיש לו בגוף הקרקע לשנות ולבנות ולסתור ולחפור כרצונו, אבל במוכר ביובל שחוזר ביובל דממעטי' קרא ושב לאחוזתו דאסור לשנות בקרקע כלום, י"ל קנין פירות כהאי לאו כקנין הגוף ואינו מוכרח מדמייתי בכורים וצ"ע לכאורה

וא"ש עפמ"ש לעיל מדהוצרך ר"י לומר במוכר שדהו ביובל ובמוכר לפירות דבמוכר ביובל ה"א דאדעתא דארעא נחית ובארנו היינו שיוכל לבנות ולחפור, ש"מ דר"י ס"ל גם במוכר שיחזור ביובל יוכל לעשות כרצונו, ושפיר אמר ר"י אי לאו דאמר ר"י במוכר ביובל קנין פירות כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו דל"מ דמייתי בכורים דמ"ש מוכר וחוזר ביובל או לס' שנים דבשנים יש לו בקרקע גופא לחפור ולבנות כרצונו וא"ש

ומיושב קושית תוס' על רבא דמייתי ראי' דקנין פירות לאו כקנין הגוף ואפילו קנין פירות דיובל, והוא ס"ל אין ברירה. ולמ"ש לק"מ דרבא לעצמו ס"ל כירושלמי דמקרא ושב לאחוזתו ילפינן דאסרתו תורה לחפור ולבנות ולכן קנין פירות דיובל לאו כקנין הגוף. ולא קשה איך משכחת דמייתי בכורים י"ל במוכר לששים שנים דיוכל לחפור ולבנות וקנין פירות כה"ג כקנין הגוף דמי וא"ש. והא"ש דפסק הרמב"ם כרבא שהוא בתרא דביובל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דס"ל כירושלמי דלא כר"י בש"ס דילן. ובמוכר לזמן בונה וסותר כרצונו ובכה"ג משכחת דמייתי בכורים ומיושב שיטתו של הרמב"ם שטרחו כל חכמי לב ליישבו וזה נ"ל ישוב נכון המיישב דעת

ומכ"ז ראי' לשיטתו של הרמב"ם פכ"ג ממכירה דמוכר לזמן עושה הלוקח בו כרצונו אבל במוכר בזמן היובל שחוזר ביובל התורה אסרה לשנות בקרקע וכן משמע מדלא כ' הרמב"ם בהלכות שמיטה דמותר לחפור נגד הירושלמי וכ"ז נלפע"ד נכון בשיטתו של הרמב"ם בעזה"י. ועת לקצר כי כבד עלי מלאכת הכתיבה כעת וד' שנותיך יאריך כדכתיב כי בי ירבו ימיך וכו' הכ"ד גיסך אוה"נ חותם באהבה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה יד שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום א' תרכ"ז לפ"ק. שפעת שלומים לכבוד הרב המאוה"ג וכו' כש"ת מו"ה משה נ"י רב בק"ק ר"ב יע"א

גי"ה קבלתי ואותיותיו שאלוני ע"ד נכרי אחד שחייב לישראל ושלח המלוה שליח ישראל לגבות חובו מן הנכרי וכן עשה ובנתיים עד ששב למקומו נתוודע הדבר לשארי בע"ח ישראלים שהנכרי חייב להם ג"כ וכשבא למקומו עד שלא מסר למשלחו באו בעלי חובות אחרים ומעכבים על ידו שלא לתת למשלחו כי נכרי זה אינו בטוח ואם לא עכשיו אימתי יגבו הם המגיע להם, וכשבא הדבר לפני פר"מ נ"י לשפוט מישרים ביניהם לבו בל עמו לדון בו ולשפוט משפט חרוץ הגם שדין זה מבואר ומפורש ברי"ו שבב"י סי' ק"ה והעתיקו הסמ"ע ס"ק ב' כעין נון שלנו דאין השליח זכה מנכרי מ"מ להיות המחבר הגם שהביאו בב"י השמיט דין זה בש"ע שלו וכן רמ"א לא הביאו ש"מ דס"ל דאינו להלכה ועיניו ראו מ"ש בתומים שנתן טעם להשמטה זו דלאו להלכתא היא וקצה"ח דחה דבריו דיש לדין זה פנים להלכה. אבל לא העלה ישוב למה השמיט המחבר ורמ"א חידוש דין זה ומסתמא טעמם ונימוקם עמם לכן קשה לדון ולהורות כדינו של רי"ו ורוצה לשמוע מה אתי בזה

ופניתי למלאות מבוקשו הגם כי טרידנא טובא מ"מ לא אשיב פניו ריקם ואחווה דעה ברצות ה' דרכינו. הנה התומים כתב להצדיק להמחבר שהשמיט דינו של רי"ו משום דרי"ו כ' דאפשר ל"ק משיכה ולפי דפסק המחבר דישראל מישראל בכסף א"כ לנכרי במשיכה א"כ ברור דהוי קנין וקצה"ח השיב עליו הלא לענין בכור מספקא לן אי נכרי במשיכה או בכסף וחוששין לשיטת רש"י דס"ל נכרי בכסף וא"כ כאן שכבר שמעון תפוס אין להוציא ממנו מספק. והנה מה דפשיטא לקצה"ח דאיכא ספיקא דדינא אם מעות או משיכה בנכרי קונה במח"כ לאו פשיטותא הוא עיין ט"ז יו"ד סימן ש"ך ס"ק ח' דאיכא פלוגתא בזה עצמו דרמ"א בתשובה ס"ל דאינו אלא חומרא לכתחלה דעיקר כר"ת דישראל במעות ונכרי במשיכה, ותשובת מהר"י ס"ל דהוא ספק גמור ואפילו בדיעבד ועיין ש"ך סק"ח דעתו אפילו בדיעבד ש"מ משיכה לחוד, וכ' וכ"פ ב"י ושאר אחרונים. ולזה א"ש הא דלא העתיק הרמ"א שיטת הרי"ו לשיטתו דס"ל בתשובה דעיקר דמשיכה קונה בנכרי וגבי בכור חומרא לכתחלה הוא אבל המחבר עדיין אינו מיושב למה השמיט דין זה. ונ"ל לתת ב' טעמים לשבח להשמטה זו. א' לפמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ד סק"א דישראל מנכרי קונה בקנין שקונה מישראל והוכיח כן מטוש"ע שכתבו דקונה ישראל מנכרי בכסף ועיין ט"ז יו"ד סי' קל"ב סק"ח קו"ח ישראל מישראל קונה בכסף כ"ש ישראל מנכרי וא"כ ה"ה אם ישראל מישראל במשיכה ישראל מנכרי ג"כ במשיכה מקו"ח הנ"ל. ועיין ש"ך ח"מ סי' קצ"ד שחולק על הסמ"ע ונראה דרי"ו כש"ך ס"ל והמחבר וטוש"ע לפי הפשוט נראה דס"ל כסמ"ע וט"ז דש"ך נדחק דלאו דווקא בכסף אלא למאן דס"ל נכרי בכסף והוא דוחק ונראה יותר דס"ל דישראל מנכרי קונה לכ"ע בקנין שקונה ישראל מישראל וא"כ ליכא ספק דישראל מנכרי קונה במשיכה לכולי עלמא מכח ממ"נ ולכן השמיט המחבר ורמ"א דיכו של רי"ו כנ"ל ועיין היטיב

חדא ועוד קאמינא עפמ"ש תוס' בע"ז פרק השוכר ובבכורות רפ"ג היכא דלא שייך מעות כמו במתנה והפקר קונה משיכה ובהג"א בב"מ והוא בתשובת מיימוני הלכ' זכי' במקנה עובר פרתו דלא שייך משיכה קונה בכסף ובמק"א כתבתי גם החולקים על זה במוכר עובר פרתו אפשר מודים לתוס' במתנה והפקר דווקא במוכר דאיכא קנין משיכה רק דבעובר זה אי אפשר בהא חולקים כיון דמחוסר משיכה בגוף הענין לא קנה רק במשיכה הגם שא"א עכשיו במשיכה. אבל במציאה והפקר וכדומה דלא חסר בעצמותו נתינת הכסף מודים לתוס' דמשיכה לחוד קונה כיון דלא חסר מידי לגוף הענין רק שימשיך ויחזיק בו והבן ושם בארה. וכאן אני אומר כשמגבו הנכרי החוב דלא חסר כלום עוד בגוף הדבר שאין לו לישראל הקונה לתת מעות בעדו שכבר הוא בהלואה אצל הנכרי לכ"ע קונה במשיכה כיון דל"ש בי' כסף. ורי"ו ע"כ חולק וס"ל גם בכה"ג ל"מ רק קנין דקונה בכ"מ אבל המחבר ורמ"א יפה עשו שהשמיטו דין זה דרי"ו דס"ל כתוס' הנ"ל הגם ביו"ד סי' ש"כ פסק דיקנה האם בכסף ומשיכה משום דס"ל דאי אפשר להקנות הולד בשום קנין דהוי דבר שלא בא לעולם. ונראה דלולי כן הי' יוכל להקנות העובר בכסף הגם דל"ש משיכה וכהג"מ והג"א וכ"ש בחוב דל"ש מעות כלל כמ"ש כנ"ל ועיין

אלא דכל זה לא יועיל לנו אלא לפמ"ש התומים דג' טעמים שכתב רי"ו שייכים להדדי ממילא כיון דנפל טעם א' דלמא אין קונה מוכר במשיכה ליתנייהו לשארי טעמים דהא בלא הא לא סגי. והוא כתב דבטעם של רי"ו משום שאין שליחות לנכרי לחוד לא סגי דישראל יזכה לחבירו מעצמו בתורת שליחות וע"ז יפה כתב קצה"ח דכל דהוא ממונו של נכרי אי אפשר לישראל לזכות בשביל חבירו דאין שליחות לנכרי, וכן הוא בתוס' ב"מ ע"א ע"ב. ומ"ש התומים דמ"ש רי"ו ועוד דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים טעם זה לא סגי כיון שנכרי נתן לו מרצונו מיד ליד והוי כלוה ישראל שנותן לאחר בשביל המלוה שזוכה לו במקום שחב לאחרים ג"כ, על זה כתב קצה"ח דבלוה ישראל שאני דיש לו שליחות וזוכה בשליחות הלוה ויוכל לעשות בשלו כרצונו אבל בנכרי דאין שליחות ללוה ולזכות בתורת שליח המלוה שוב הו"ל תופס לבע"ח אלו דבריו ז"ל

והנה מ"ש מתוס' ב"מ יפה כ' ועיין ש"ך סי' קכ"ו ס"ק צ"ט דפשיטא לי' כתוס' הנ"ל באין חולק על הרא"ש גיטין עיי"ש. אמנם מ"ש דכיון דאין שליחות לנכרי שוב הוי כתופס לבעל חוב במקום דחב לאחרים הגם דנכרי נתן לו מרצונו בזה אזיל הקצה"ח לשיטתו שכתב שם ס"ק ג' בטעמא דרמב"ם כשהלוה נותן בעצמו יוכל לעשות בשלו כרצונו ויוכל ליתן במתנה דמטלטלי לא משתעבדי וכ"ש לפרוע חובו ועפ"ז כתב כאן כיון