כתב סופר חושן משפט כז

שהרגיש מעלתו בעצמו בסברא זו ולא ביאר כל הצורך, והלא בלאו הכי כמה שיטות דגם בבעל מודה צריכה גט וחליצה כיון שקרוב שבעלה אפילו תוך ל' ומהאי טעמא גופא י"ל גם לחולקים בבעל מודה לדבריה, עכ"פ לא תהי' נאמנת מהאי טעמא בשמכחישה אבל היותר נ"ל דבאמת תוך ל' אין אנו מאמינים לה עכ"פ אנו מסופקים הדין עם מי עמו או עמה כיון דליכא חזקה עכ"פ. וכיון דאסורה לכ"ע כופין אותו לחלוץ לה כיון שספק לב"ד אבל לאחר ל' שחזקה מנגדת ולדידן וודאי שהאמת אתו רק היא שווי' נפשה חתיכה דאסורה אין כופין אותו כיון שהאמת אתו ומשום טובתה אין בזה זה נהנה וזה לא חסר שכופין על מדת סדום כיון שחסר קצת דבזיונא איכא כמ"ש תוס' הנ"ל, כנ"ל פשוט

ויש לעיין למה אחר ל' אין כופים דטענה נגד חזקה דלא מוקים אינש נפשי' יותר מל' יום הכא לא אמרה למה לא בעל אותה רק שלא בעלה אלא האמת אתה והוא לא בעל שיודע בנפשו דלית לי' גבורות אנשים ולכן לא בא אלי' לשכב עמה והיא אינה יודעת מזה ואינה טוענת רק האמת שלא בא אלי' וטעמו הי' כהנ"ל וצל"ע לפום רהיטא. ומוכרחים אנו לומר כי אם היתה טוענת שאינו יוכל לא היתה נאמנת כיון שע"פ הרוב לא ימצא כן ולא נאמנת טענה כזו רק ביש חזקה אין אשה מעיזה פניה משא"כ כאן דליכא חזקה הנ"ל כמ"ש לעיל י"נ נ"י ולכן אינה נאמנת לטעון כך ולפמ"ש צ"ל דאפילו לידי ספיקא אינה מביאה על פי טענתה דאל"כ הי' כופין אותו לחלוץ מספק כמ"ש לעיל, אבל כשטוענת לא בעל אותי עכ"פ מידי ספיקא האמת עם מי לא נפקינן וכופין לחלוץ. והשתא א"ש אחר ל' דטענה שלא בא עליה ממ"נ אין מקום לדבריה אם לא בא אליה מרצונו הטוב איכא חזקה המנגדת דכל כי האי לא מוקים אינש אנפשי' ואם היה העיכוב אצלו שיודע בנפשו דל"ל גבורת אנשים הלא גם זה אינה נאמנת כשטוענת בפירוש ואיך נאמינה בטוענת סתומה ולפרש הענין כך וא"ש. אבל לפי דס"ל לתוס' ב"ב בסוגיא דת"ז דנאמנת כשטוענת דאינו יוכל הדרא הקושיא לדוכתא איך לאחר ל' אינה נאמנת לפרש שהאמת אתה והוא אינו יוכל וכמ"ש וצל"ע כעת

ועלה ברוחי ליישב גוף קושית תוס' ב"ב הנ"ל על פי סברא דוודאי מיגו דעלמא לא חזקה וטובה כ"כ להאמין נגד חזקה אלא דמ"מ מסופק הש"ס שם אי נאמן במיגו דפרעתי אחר זמנו דכיון דטוען נגד החזקה ע"י זה עצמו נתחזקה המיגו ביתר שאת ועז כי בודאי הי' טוען ביותר שפרע אח"ז משיטעון שפרע תוך זמנו שנראה שקר לעין כל וחזקה שאין עושים ככה ועיין סברה זו בתוס' שם ד"ה ולכן מסופק הש"ס אם מועיל מגו במקום חזקה כיון שע"י חזקה נתחזקה המגו ונשאר בספק ולפ"ז י"ל בהא דיבמות דגם מה שהיתה יכולה לטעון שאינו יוכל ג"כ לא נראה לאמת לעיני בני אדם דהרוב אינו כן וטענה ידיעה היא רק שב"ד מאמין לה ואין מאמינים שלא בעל דאיכא חזקה טובא המנגדת י"ל שפיר דע"פ חזקה זו לא נתחזקה המגו דגם כשתאמר שאינו יוכל ליכא טענה מתאמתת כ"כ ומ"מ מגו הוא כיון שבזה תאומן ובטענה זו לא תאומן ובמקום דליכא חזקה נאמנת במגו כזו אבל נגד חזקה פשיטא לש"ס שאינה נאמנת שאין מגו טובא כ"כ כנ"ל

שוב נזכרתי כי סברא זו כבר כתובה אצלי בסוגית עדים שאמרו כתובות י"ט מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו מביא תוס' בשם רש"י במק"א דד"ת א"צ קיום רק מדרבנן הצריכו קיום דווקא כשטוען מזויף וכו' וכבר הרגיש במג"ש דרש"י במקומו מפרש משום חזקה דשטרך בידי מה בעי. ואמרתי דשני' צריכים להדדי דכבר נתקשה בהפלאה לרש"י במקומו הלא ספיקא איכא אי אמרינן מגו במקום חזקה וכקו' תוס' שם ד"ה חזקה אין עיי"ש. ולפמ"ש לעיל י"ל כיון דהמגו שהי' יוכל לטעון מזויף וזה ג"כ טענה גרועה דמדאורייתא א"צ קיום כמי שנחקרו עדותן רק מדרבנן כשטוען מזויף וכי כן אין טענה זו מבוררת בפני השומעים וקשה להאמין להם שיחציף אדם לזייף רק מ"מ מגו איכא כיון שעכ"פ נאמן בב"ד לפוסלו מדרבנן אבל כיון דאיכא חזקה דשטרך בידי המנגדת הגם דתתחזק עי"ז המגו היינו אם מה שהיה יוכל לטעון הוי טענה המבוררת ומאומתת לכל כמו בהא דב"ב פרעתיך אחר זמנו מה שאין כן במגו דמזויף וכהנ"ל ודברי רש"י במק"א מפרשי' דברי' שבמקומו, ושם בארה עוד דברים בסברא זו ונלע"ד נכון

עד כה דברתי וכתבתי בחפזי ועת לקצר כי מוכן אני עוד היום לנסוע לק"ק פעזינג להשיב נפשי בעזה"י ומעלתו נ"י ישים עין עליו והנני ידידו אוה"נ המשתוקק לשמוע גדולתו והצלחתו בקרוב הימים ישמח לבי גם אני הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה יג שיל"ת פ"ב ג' ט' אדר תרכ"ה לפ"ק. שלום וברכה, בחודש אדר נהפך לששון ולשמחה, לחביב נפשי, גיסי תלמידי הרב הוותיק מלא עתיק המאוה"ג מצוין בהלכה, אשריו שלו ככה, כש"ת מו"ה זלמן סג"ל שפיצר נ"י ד"מ בע"מ וויען יע"א

היום באתי אל העיון והיום יצאתי בעטי עט סופר, לתת אמרי שפר, לרופא חנם ונותן ליעף כח ית"ש, ותהי ראשית מלאכתי להשיב בד"ת מפני הכבוד, הגם כי עדיין איברי כבידים עלי תמכתי יתידותי על דברת חז"ל חש בכל גופו יעסוק בתורה דכתיב כי רפאות תהי לשריך וכו' והנני בקוצר אומר כל האפשר אשר די בו לחכם כמותו

ע"ד אשר הוקשה לו על הרמב"ם והראב"ד והה"מ פכ"ב מהל' מכירה דפשיטא לי' לרמב"ם דמוכר שדה לזמן הלוקח עושה בו כרצונו בונה והורס וכו' וכתב הראב"ד דנפקא לי' לרמב"ם ממוכר שדהו ביובל וכן כתב הה"מ. והוקשה לו הא גופא מנ"ל להו בפשיטות דמותר לחפור לבנות ולהרוס במוכר בזמן שיובל נוהג, יפה תמהת. ויותר תמה במל"מ ריש פי"א משמיטה ויובל על הראב"ד והה"מ דבירושלמי גיטין ס"פ השולח מפורש דמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג אין הלוקח יוכל לחפור בו בורות שיחין וכו' והניח בצ"ע

ולפע"ד נראה דהוציא הרמב"ם דינו מירושלמי גיטין הנ"ל מדצריך קרא ושב לאחוזתו שיהי' שב כמו שהוא דווקא ואל"ה הי' יוכל לחפור בו כרצונו ש"מ מוכר שדהו לזמן יוכל הלוקח לעשות בו כרצונו תוך הזמן. ובמוכר בזמן היובל גזירת הכתוב הוא שצריך שיוחזר לבעלים כמו שהי' בלי שינוי ומגרעת כמו בעבד עברי ושב למשפחתו כמו שהי' דמייתי מל"מ שם. ואפשר יש להעמיס כן בכוונת הראב"ד שכתב וז"ל מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, לא רצה לומר דבזמן היובל יוכל לחפור בו אלא כמו מוכר בזמן היובל דהי' מותר לולי גזה"כ ושב לאחוזתו דווקא כמו שהי' כן במוכר לזמן קצוב דסתמא כפירושו שיוכל לעשות בו בתוך הזמן כרצונו כנ"ל

ויש לדחות ראי' זו די"ל דלעולם במוכר לזמן אין הלוקח יוכל לשנות בקרקע והא דצריך ירושלמי ושב לאחוזתו כמו שהי' דאסור להמוכר להרשות לו לחפור בו תוך הזמן כמו דאסרה תורה לא ימכר לצמיתות כן אסרה תורה דלא ירשהו לשנות בו אלא ושב לאחוזתו כמו שהוא דווקא, אלא נהי מדצריך קרא ושב לאחוזתו אין ראי' מ"מ מן ירושלמי דגיטין הנ"ל איכא ראי' דהא מקשה ר"א בר ממל לר' איכא אי קנה קרקע יחפור בו בורות וכו' והשיב לו התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו, נראה דפשיטא להו דמוכר לזמן מותר לחפור בו כרצונו בלי רשות המוכר לולא הקרא דשב לאחוזתו ומינה דכל מוכר לזמן יוכל לחפור בו ושאני יובל דגלי קרא כנ"ל ועיין

אלא דכ"ז לא יועיל לנו בישוב הה"מ דמפורש כתב דבזמן שהיובל נוהג יוכל לחפור בו וכו' ומדמה הרמב"ם מוכר לזמן לזה והוא נגד ירושלמי הנ"ל, גם בלשון הראב"ד דוחק להעמיד בכוונתו כמ"ש

ולכן נלפע"ד ראי' לשיטת הראב"ד והה"מ מגמרא דילן דחולק על ירושלמי. ומנא אמינא לה מש"ס גיטין ס"פ השולח מ"ח ע"א דעשה צריכותי' אבל בהך יובל אדעתא דגופא נחית, ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"י וכו' עיי"ש. וצ"ל איך נחית אדעתא דגופא ולא ידע דצריך להחזיר ביובל וכ"ש כדמוקי ביובל שני, וכ"ש וקו"ח לשיטת רמב"ם דמפרש ביובל שני שבין מוכר ללוקח זה, מזה נראה דס"ל לש"ס דידן דבמוכר ביובל מותר לו לחפור בו ולבנות ולסתור כרצונו, ולכן אדעתא דארעא נחית יותר ממוכר שדהו לפירות שאין לו רק פירות בעלמא. וא"ש הצריכותא דה"א במוכר ביובל אדעתא דארעא נחית יותר כי שייר בו שליחות יד ואחיזה בקרקע עצמה לעשות תוך הזמן בה כרצונו וא"ש. ומזה ראי' דש"ס דילן חולק על הירושלמי הנ"ל, ועיין רש"י שם מ"ד ע"ב המוכר שדהו לפירות לעשר שנים משמע שהמכירה היא לעשר שנים ולא שמכר רק הפירות מן השדה ואינו מוכרח וי"ל דמוכר פירות שדהו לעשר שנים. ולרש"י י"ל שהתנה עמו שאין לו רק פירות ואין לו בקרקע עצמו כלום

ובזה מצאנו מקום ישוב לקושית תוס' גיטין הלכתא אהלכתא דקיי"ל כר"ל ק"פ לאו כקהג"ד וקיי"ל אחים שחלקו לקוחות איך מצאנו ידינו וכו' ולמ"ש י"ל דנהי דקיי"ל ק"פ דעלמא לאו כקה"ג אבל ק"פ דיובל כקה"ג דאדעתא דארעא נחית כצריכותא דש"ס והא דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא מצא ידיו ורגליו, היינו אי לאו דס"ל לר"י עכ"פ