כתב סופר חושן משפט כד

על המשכון אלא אם הטעם משום דמרויח פרוטה לעני כשאין עושה מצוה רק פעם אחת לא שכיח שיהי' עני שם באותה שעה אבל ללשנא בתרא משום שכר מצוה אין חילוק. וי"ל דש"ס קאמר לימא בדרב יוסף תנאי באמת הי' יוכל לתרץ דכ"ע הוא בשומר אבידה כמה פעמים עושה מצוה כולי עלמא מודים אלא תינח ללשנא קמא ללשנא בתרא עדיין תנאי לכן מתרץ דבמלוה צריך למשכון קמפלגי וכ"ע ס"ל מצוה קעביד ונעשה שומר שכר על ידי שכר מצוה וללשנא קמא דבעי שיהי' פטור על ידי זה מצות צדקה במלוה צריך למשכון לא מפטר גם לר"ע אלא ללשנא קמא בלאו הכי א"ש דככולי עלמא הוא כשומר אבידה וא"ש נכון ועיין

ובמאי דכתיבנא מיושב קושית יש"ש למה שבקו להלכתא לשנא בתרא ונקטו כלשנא קמא משום פרוטה דרב יוסף ולמ"ש א"ש דתוס' הקשה למה לא מתרץ מתניתין כר"א ובאין מלוה צריך למשכון וכאן כ' דלא רצה לומר דר"י פליג על ר"א ור"ע. ולפמ"ש מהרש"א בכוונת תוס' לעיל בשיטת רש"י דווקא מה שמפורש בברייתא דמודה ר"א לא רצה לומר דר"י פליג לא א"ש תירוץ זה וכ"ש לפמ"ש מהרש"א דתוס' לעלמו ל"ל הא מלתא. ובאמת זו אחת מן ראיות שמביא תוס' דאין הלכה כרב יוסף. ולפמ"ש אין מזה ראי' דללשנא קמא דטעמא דרב יוסף משום פרוטה במלוה צריך למשכון לא פטור מן המצוה וגם לר"ע לא נעשה שומר שכר וס"ל סתמא דש"ס דהלכתא כלשנא קמא לכן לא מוקי מתניתין כר"א. ומזה הוכיחו דהלכה כלשנא קמא אליבא דרב יוסף והא דהלכה כרב יוסף הוכיחו בלאו הכי מן הסוגיא כמו שבארנו לעיל והא"ש דשבקו אוקימתא דש"ס במלוה צריך למשכון כיון דעיקר כל"ק אליבא דרי"ס תו לא צריך לומר במלוה צריך למשכון קמפלגי דבלאו הכי אתי' כר"ע וגם אי אפשר לומר דבהכי פליגו כי ללשנא קמא שהוא הלכתא גם לר"ע לא נעשה שומר שכר בצריך למשכנו ועושה להנאתו וא"ש רש"י במתניתין ושיטת רמב"ם וטוש"ע והדברים ברורים וקרובים למרכז האמת לדינא בעזה"י

ח'. הש"ך הוציא ממ"ש הרי"ף משום פרוטה דרב יוסף בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלוה חייב במשכון יתר על החוב ש"מ דס"ל דאיכא משום דרב יוסף גם שלא בשעת הלואה וכתב טעמא לפי שיטת הרא"ש דיש מצוה בשטוח וניעור ולרשב"א אי ל"ל משום שטוח וניעור אלא משום שעת הלואה לחוד זה לא שייך שלא בשעת הלואה עיין ש"ך ס"ק ט' וס"ק ל"ו בסופו לטעמא דרא"ש נעשה בנו שומר שכר משום שטוח וניעור משא"כ לרשב"א ועיין תומים במלוה למומר ועשה תשובה דתליא ברא"ש ורשב"א אלא שכתב אפשר שלא בשעת הלואה גם לרא"ש לא נעשה שומר שכר כיון שמחזיר לו כסות יום בלילה וכו' יוכל הלוה לשוטחו אז ועיין ת"ח שכתב שלא בשעת הלואה מצוה קעביד דאינו נוגשו ולוקח משכון. ולזה אפילו לרשב"א נעשה שומר שכר שלא בשעת הלואה ולמ"ש התומים גם לרא"ש צ"ל כן ועוד י"ל שלא בשעת הלואה נעשה שומר שכר על ידי שמצוה עושה בכל פעם שמחזירו ביום או בלילה ואפילו לרא"ש דבעי שעושה מצוה כמה פעמים ולדברי תומים דאין מצוה בשטוח וניעור דהרי מחזיר בידו ויוכל הלוה לשטחו, מכל מקום משום זה בעצמו נעשה שומר שכר דמצוה קעביד בכל פעם שמחזיר לו כנ"ל

ובזה נ"ל ליישב הא דכתב רי"ף ורמב"ם וש"ע אחד שמשכנו בשעת הלואה ואחד שמשכנו שלא בשעת הלואה והרגיש הסמ"ע דזו ואין צריך לומר זו היא הא שלא בשעת הלואה איכא בלאו הכי מדרי"צ. ולמ"ש י"ל דרבותא קמ"ל לא מבעיא בשעת הלואה דחייב במשכון יתר על החוב משום דרב יוסף אפילו שלא בשעת הלואה ה"א דליכא משום דרב יוסף ומשום דרי"צ לא מחייב רק נגד החוב כמ"ש תוס' ב"מ כ"ט דלא כש"ך קמ"ל אפילו שלא בשעת הלואה חייב ביתר דאיתא לדרב יוסף גם שלא בשעת הלואה. וטור כתב לא שנא שלא בשעת הלואה לא שנא בשעת הלואה י"ל דס"ל כשיטת ש"ך דמשום דרי"צ ג"כ חייב בהיתר על החוב ואיכא זו וצריך לומר זו ל"מ שלא בשעת הלואה איכא דרי"צ ואפילו ביתר על החוב, אפילו בשעת הלואה משום דרב יוסף. ודוק בטור כד מביא שיטת הגאונים דפוסקים כשמואל כ' בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה חייב בחוב יתר על המשכון נ"ל לשיטה זו הוי זו וצריך לומר זו ל"מ בשעת הלואה דחייב אפילו בחוב יתר על המשכון משום דשמואל אפילו שלא בשעת הלואה סד"א דליתא לדשמואל כשיטת הג"א קמשמע לן גם שלא בשעת הלואה איתא לדשמואל ואתי שפיר

ט'. הרא"ש בשבועות והטור לא חלקו אי הלכה כשמואל ואינו משלם מה דהמשכון יתר על החוב בין הלוהו פירות להלוהו מעות והקשה הש"ך ס"ק ט"ז הלא בפירות גם ר"י מודה דנעשה שומר שכר משום הנאה שיש לו וגם מה שהמשכון יתר על החוב נעשה שומר שכר והעלה דס"ל מאחר דת"ק סתם ולא חילק בין הלוהו מעות להלוהו פירות דבפירות אפילו ביתר על החוב נעשה שומר שכר ש"מ דל"ל לחלק בין פירות למעות דלא כר"י אלו דבריו ז"ל. וצ"ל הא דאמר ר"י הלוהו פירות שומר שכר משמע כמו לת"ק נגד החוב דבשוה קאי ולא איירי מיתר כלל ותי' הש"ך דחוק לומר דת"ק ור"י אזלו בתר איפכא לר"י פירות עדיף מהלוהו והלוהו מעות גרע ולת"ק הלוהו מעות כמו שומר שכר ופירות לא עדיפא. ולולי דברי הש"ך הי' נ"ל בישוב קושיתו החמורה דנ"ל דלר"י בהלוהו פירות ג"כ אינו מפסיד רק נגד החוב דנראה לומר טעמא דר"י לאו משום הנאת הלואה נעשה שומר שכר על המשכון, מה למשכון להנאת הלואה, אלא טעמו משום דתפס לי' אזוזי הגם דל"א משום דתפס אזוזי כמ"ש תוס' ורא"ש כתב בפ"ק דקדושין אפילו שלא בשעת הלואה ל"א דתפס לי' כיון דמעיקרא הכניס עצמו לכך בלי הנאה דידי' כ"ז בהלוהו מעות אבל הלוהו פירות דעיקר הלואה הנאה דידי' היא דפירי מרקבו ולא הי' בטוח במעותיו וע"י משכון הנאה והרווחה שלימה היא דתפס משכון אזוזי נעשה שומר שכר על המשכון דתפס אזוזי. ובזה מיושב קושית פ"י לפי דמוקי מתניתין בשלא בשעת הלואה קשיא לר"י וכי משום הנאה שהי' לו בשעת הלואה יהי' שומר שכר על המשכון שנוטל אח"כ ולמ"ש לק"מ בשעת קבלת המשכון יש לו הנאה דתפס אזוזי שהי' לו בו הרווחה ונכנס לכך מדעתו ולהנאתו וא"ש. ולפ"ז לפמ"ש ריטב"א דכל דתפס לי' אזוזי אינו נעשה שומר שכר רק נגד החוב ולא יותר ולא דמי לאומן דנעשה שומר שכר משום דתפס אזוזי על כל הכלי כולו שאני אומן כל שהכלי גרוע יש לו שכר אומנתו ביותר משא"כ במלוה על המשכון דלא כש"ך דס"ל כל דתפס אזוזי נעשה שומר שכר אפילו ביותר מחובו עיין ש"ך ס"ק י"ז. ולפ"ז א"ש דלא כתבו הטור ורא"ש והרמ"א דיש חילוק בהלוהו פירות דאפילו משכון יתר על החוב חייב לשלם משום דר"י, דגם לר"י אינו חייב רק משום דתפס אזוזי ודווקא כנגד החוב וא"ש ועיין

ויש לעיין בהלוהו פירות שיש לו הנאה בהלואה אפשר ליכא משום דרב יוסף ל"מ לשיטת הרמב"ם ומחבר דסתמו ולא כתבו אפילו במלוה צריך למשכונו נעשה שומר שכר וס"ל להלכתא ביש לו הנאה ליכא מצוה א"כ הה"נ בהלוהו פירות, ואפילו לפי שיטת הרי"ף דנקיט להלכתא אפילו במלוה צריך למשכון י"ל במלוה פירות דיש לו הנאה מעיקר הלואה ואם לא הלוהו הי' מפסיד דמרקבו פירי לכ"ע ליכא מצוה כן הי' נראה מסברא אלא מדכתב הרי"ף ורמב"ם אפילו בפירות חייב ביתר שמע. מינה דס"ל גם בפירות איכא מצוה במשכון, וטעמא לא ידענא חוץ לשיטת הרא"ש משום דשטוח וניעור מצוה הוא וגם לרא"ש לפי הפשוט ה"א דלאו מצוה קעביד בשטוח וניעור דלטובת עצמו עושה והכניס עצמו מעיקרא לכך לטובתו והנאתו ובטלה דעתנו וסברתינו מאחר דמפורש יצא מרי"ף ורמב"ם וטוש"ע דלא שנא פירות לא שנא מעות במשכון יתר על החוב. ונ"ל דיש להם ראי' ממתניתין דמלוה על המשכון שומר שכר ולא נכנס ת"ק לחלק בין הלוהו מעות דנעשה שומר שכר על כולו בין הלוהו פירות ש"מ דל"ש ועיין

ובדברי' אלו ארווח לנו ליישב הא דכ' הרמב"ם והמחבר בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות דהוא זו ואין צריך לומר זו והרגיש הסמ"ע בזה, ולמ"ש דמשום טעמא דר"י אינו חייב רק נגד החוב אלא משום דרב יוסף לפי דקיי"ל כת"ק ולא כר"י. וא"ש זו וצריך לומר זו קאמר ל"מ הלוהו מעות דחייב ביתר משום פרוטה דרב יוסף אפילו בפירי ס"ד דלא שייך פרוטה דרב יוסף מטעמא דכתיבנא קמ"ל וא"ש. וטור דנקיט איפכא בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות י"ל דס"ל כש"ך משום טעמא דר"י חייב בחוב יתר על המשכון איכא זו וצ"ל זו ל"מ פירי משום טעמא דר"י, אפילו מעות משום טעמא דרב יוסף. ולפ"ז י"ל דאפשר דגם הרמב"ם וטוש"ע ס"ל אפילו במלוה צריך למשכון וסמכו דנלמד מקו"ח מפירות דאיכא דרב יוסף כ"ש במלוה צריך למשכון ועיין

י'. כתב הטוש"ע באם טוען המלוה טענת אונס והלוה טוען שמא נשבע המלוה ונפטר ובסמ"ע ס"ק י"ג דהו"ל כאיני יודע אם החזרתי לך היינו איני יודע אם פרעתיך דאל"ה ל"מ שבועה להוציא מן הלוה ועיין פ"י ריש הסוגיא וכ"כ מפורש. אמנם עיין ר"ן שבועות במתניתין המלוה על המשכון בהקשותו על הרמב"ן כתב מפורש פעמים דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי עיי"ש א"כ בטענת אונס ל"מ שבועה דמלוה להוציא. אלא דצ"ע על הר"ן מה מועיל שבועה לר"א, וצ"ל דר"ן לא פשיטא לי' דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי רק לר"ע דאבד המשכון אבדו מעותיו דלגביינא שקלא נגד החוב אבל לר"א דלזכרון נקטה לא הוי