כתב סופר חושן משפט כ

עליו כשומר שכר ויותר אפילו יותר משווי' ושפיר מקשה אי בדשוה מ"ט דר"א הא ס"ל כל לגביינא קבל עליו דאבד המשכון אבדו מעותיו דמשו"ה בשטר מודה וא"כ בדשוה בוודאי לגביינא קבלו ממילא הוי כבשטר וע"כ בדלא שוה פליגו ס"ל לר"א לזכרון קבלה, אבל בשטר מודה הגם דלא שוה כיון דאית לי' שטר ודאי לאו לזכרון קבלו כנ"ל פשוט

והא"ש דלא קשה קושי' ש"מ יאמר נא ומודה ר"א בדשוה, היינו הך דאמר מודה בשטר משום דלגביינא קבלו ממילא מאבד מעותיו וה"ה בדשוה דבדשוה פשיטא ולית דפליג דלגביינא שקל ממילא איבד מעותיו כמו בשטר באינו שוה וקמ"ל רבותא בשטר אפילו באינו שוה אמרי' ע"כ לאו לזכרון נקטה. ומיושב ג"כ מה שהקשה תוס' דלא מוקי מתניתין בדשוה ומה שכ' תוס' דלא רצה לומר דר"י פליג על ר"א ור"ע והקשה מהרש"א לפי דבריו לעיל דלא רצה לומר דפליג ר"י במה דמפורש בברייתא תא דמודה ר"א והא דבשוה מודה לא קתני בברייתא. ולפי מ"ש הוא מפורש בברייתא דמודה בשטר דכל לגביינא בוודאי קבל עליו שאבד מעותיו וה"ה וכ"ש בדשוה כיון דוודאי לגביינא הוא ממילא קבל עליו שאבד מעותיו כמו בשטר. ומיושב ג"כ הא דל"א לא בדשוה ופליגו בדשמואל, דא"א לומר כן כיון דקתני בסיפא דמודה ר"א בשטר ה"ה וכ"ש בדשוה בלא שטר כהנ"ל

והא דאמר אלא בדשוה ופלינו בדרי"צ לא חזר ממה דפשיטא תחלה דשוה לגביינא הוא, אלא די"ל גם בדשוה דהוא וודאי לגביינא לא קבל עליו לאבד מעותיו ואפילו ר"ע י"ל דל"ל לדשמואל אפילו בשוה, והא דמודה ר"א בשטר י"ל לאו משום דכל לגביינא קבל עליו במעותיו אלא בשטר היינו שלא בשעת הלואתו כמ"ש תוס' אלא עד דלא ידע מרי"צ לא ידע לפרש סיפא דמודה ר"א בשטר רק כפי' רש"י משום דלגביינא הוא, אבל כדמייתי לדרי"צ יש לפרש סיפא משום דרי"צ ושלא בשעת הלואה, וש"כ פ"י די"ל כדמייתי לדרי"צ רש"י מודה לפי' תוס', והי' יכול לומר דכ"ע ל"ל דשמואל בלא שוה ובשוה פליגו וסיפא משום דרי"צ אלא כיון דצריך להביא דרי"צ ולפרש סיפא משום דרי"צ דחה לגמרי דשמואל די"ל גם בדשוה לא ס"ל לדשמואל כיון שאין הכרח מכח סיפא דיש לפרש סיפא משום דרי"צ וי"ל כל הפלוגתא בדרי"צ היא ולא בדשמואל קמפלגי ומיושבים כל הקושיות שעל פי' רש"י בדרך סלול קרוב לפשט

וע"פ דברינו מצאנו מקום ישוב ותסברא אימר דאמר רי"צ דדחה בפשיטות דרי"צ ל"א רק בשלא בשעת הלואה ונתקשו ראשונים איך דחה בפשיטות דלמא גם בשעת הלואה ס"ל הכי וגם נתקשו בלשון ותסברא דהוא כמו ולטעמיך לדידך, הול"ל אימר דאמר רי"צ. ונ"ל עפמ"ש הראשונים דמרי"צ גופא מוכח דל"א רק שלא בשעת הלואה דמייתי קרא דקאי שלא בשעת הלואה. וכתבו די"ל דכ"ש בשעת הלואה שמדעת עצמו ניתן. וש"ס הכא ס"ל איפכא די"ל דווקא כח ב"ד יפה להקנו' ויש סברא לכאן לומר כ"ש בשעת הלואה וי"ל איפכא וכתבו דבזה פליגו הסוגיא ונ"ל לתוס' דמפרש סיפא בשטר היינו שלא בשעת הלואה מודה ר"א משום דרי"צ וברישא בשעת הלואה ע"כ ל"ל דרי"צ ס"ל דשלא בשעת הלואה עדיף. ואיך נימא דרי"צ ור"ע ס"ל גם בשעת הלואה הא רי"צ עצמו ל"א רק שלא בשעת הלואה וכי תימא דסמך רי"צ דכ"ש בשעת הלואה הא מוכח מדר"א דאיפכא מסתברא דהא בשעת הלואה ל"ל דרי"צ ושלא בשעת הלואה אית לי' דרי"צ, ולפי' תוס' בסיפא והיא שיטות רוב ראשונים אין לומר דרי"צ הכי אמר כ"ש בשעת הלואה. ולשיטת רש"י דמפרש סיפא משום דלשטר לגביינא י"ל דבשעת הלואה כ"ש הוא ור"א לית לי' דרי"צ בשעת הלואה וכ"ש שלא בשעת הלואה כנ"ל

ואחר הוצעה זו וע"פ דברינו דלעיל בישוב פירוש רש"י כדא' בדרי"צ פליגו עכצ"ל סיפא משום דרי"צ לא כדסבר תחלה דבשטר משום דלגביינא על זה מקשה בחוזק ותסברא אימר דאמר ר"י וכו' דבלא"ה הי' מקום לומר כ"ש בשעת הלואה וקמ"ל רי"צ אפילו שלא בשעת הלואה, אבל לדבריך דע"כ תפרש סיפא משום דרי"צ ובשעת הלואה ל"ל לדרי"צ צ"ל דשלא בשעת הלואה כח ב"ד עדיף ממילא מוכח מרי"צ עצמו דל"א רק שלא בשעת הלואה מדלא קמ"ל רבותא אפילו בשעת הלואה והיינו ותסברא לדבריך קאמר וא"ש

ומיושב ג"כ סוגיא דגיטין ופסחים דס"ל דרי"צ בשעת הלואה ג"כ לפי המסקנא בדרי"ס פליגו לדס"ל הלכה כר' יוסף או בדשמואל פליגו ולא בדרי"צ, הדר י"ל סיפא דמתניתין בשטר ויודה כפירוש רש"י משום דלגביינא שקל וכל לגביינא קבל עליו לאבד מעותיו ובדלא שוה פליגו משום דשמואל או בדר' יוסף פליגו בדלא שוה דבדשוה כולי עלמא אית להו דשמואל כמו בשטר בסיפא אם כן הדרינן לסברת אנן דרי"צ בשעת הלואה כ"ש הוא ואתי שפיר סוגיא דגיטין ופסחים ועיין בכ"ז

עוד י"ל כעין זה על פי שיטת רש"י דס"ל מדרי"צ חייב באונסין וכ' הש"ך כדמוקי דפליגו בדרי"צ צ"ל אבד היינו בלסטים מזוין ושאבדה ספינתו בים, והי' יכול להקשות ממתני' אלא דדחה מברייתא ותסברא וצ"ע לכאורה לפי שפי' רש"י סיפא מודה בשטר משום דלגביינא ומשום דשמואל, ולשמואל פטור באונסין ואיך שייך דמודה דאבד מעותיו הא אבד באונס ופטור לר"א גם בשטר ולר"ע חייב באונסין וצל"ע. ולקיים דברי הש"ך צ"ל כד מוקי בדרי"צ פליגו גם רש"י מודה דסיפא דמודה בשטר היינו שלא בשעת הלואה דאית לי' דרי"צ. והא דלא פירש רש"י כן או משום עד דלא ידע דרי"צ, וביותר י"ל דלאמת בדריו"ס פליגו ואבד לאו באונס הוא, ואיך בסיפא מודה ר"א משום דרי"צ הא משום דרי"צ חייב באונס ג"כ ול"ש ומודה דלדידי' חייב ביותר, ולכן הוצרך רש"י לפרש לפי שיטתו דמודה בשטר משום דלגביי' נקיט אבל כד מוקי פלוגתא בדרי"צ מתפרש סיפא דמודה בשטר שלא בשעת הלואה ומשום דרי"צ וא"ש ישוב הש"ך

ולפ"ז י"ל דמקשה ותסברא לפי דמוקי בדרי"צ פליגו עכצ"ל ומודה בשטר משום דרי"צ וס"ל דרי"צ שלא בשעת הלואה ול"ל דרי"צ בשעת הלואה וע"כ הא דאמר רי"צ שלא בשעת הלואה ולא קמ"ל רבותא טפי אפילו בשעת הלואה ע"כ צ"ל דווקא שלא בשעת הלואה אמר והיינו דמקשי ותסברא לדבריך. והא"ש לאמת דלא פליגו בדרי"צ הדרי' דמודה בשטר משום דלגביינא שקל, וע"כ הכי מתפרש כיון דאבד שלא באונס דווקא ומשום דרי"ס. שוב י"ל דרי"צ אמר שלא בשעת הלואה כ"ש בשעת הלואה וא"ש סוגי' דפסחים וגיטין, והא דפליגו באמת באבד שלא באונס, הא גם באונס חייב מדרי"צ, ור"א י"ל ל"ל דרי"צ אבל ר"ע הא וודאי אית לי' דרי"צ וזה קשה בלא"ה לשיטת רש"י וי"ל או כמ"ש הש"ך ופ"י בגיטין דבמלוה צריך למשכון ליכא דרי"צ או כמ"ש הש"ך דנקיט אבד שלא באונס משום רבותא דר"א ועיין

והכא במשכנו בשעת הלואה ובשומר אבידה קמיפלגי שיטת הרשב"א משום שעושה מצוה בהלואה, אבל משום שטוח וניעור לא דליכא מצוה דלעצמו הוא עושה וכן כתב ביש"ש ב"ק מה"ט לא הוי שומר שכר משום שטוח וניעור ועיין ש"ך ס"ק ל"ו שמביא היש"ש ודחה דבריו מידי דהוי מלוה צריך למשכון מכל מקום מצוה קעביד ונ"ל דיש לחלק עפמ"ש רש"מ במלוה צ"ל ס"ל לר"ע מכל מקום מצוה קעביד דזה בעצמו טוב לבו של המלוה שמלוהו ומנכה לו מעט מעט מחובו, אבל שטוח וניעור בוודאי הנאתו לחוד הוא שלא יפחת המשכון והוא לגביינא שקלא כנ"ל. אלא דצל"ע איך מדמה ש"ס משכון לאבידה ובאבידה שכיח פרוטה דר"י בכל פעם בשטוח וניעור דוודאי מצוה הוא משא"כ כאן דליכא מצוה רק בתחלת הלואה בוודאי לא שכיח כלל שיזדמן אז עני ומשום הכי ס"ל לרא"ש משום שטוח וניעור דווקא הוא שומר שכר במשכון וכן ס"ל לתוס' כדמביא ש"ך ס"ק הנ"ל. ולרשב"א נהי דס"ל דמ"מ ס"ל לש"ס כאן דנעשה שומר שכר בשביל שעת הלואה אבל בוודאי יש לחלק בין אבידה למשכון וא"כ לק"מ לימא דריו"ס תנאי היא, יאמר ריו"ס אנא ככ"ע באבידה כ"ע מודים דשכיח יותר פרוטה לעני משא"כ כאן פליגו וצל"ע. ובבאורי לשיטת הפוסקים תמצא ישוב לקושיא זו הצל"ע

נימא דריו"ס תנאי היא. צ"ל מתחלה דס"ל דפליגו בדשמואל או בדרי"צ וע"כ ר'"א ל"ל דריו"ס וכיון דפליגו בדשמואל או בדרי"צ, מנא לי' לריו"ס דר"ע כוותי' ס"ל ולית לי' תנא דמסייע, ועכשיו דאמר דפליגו בדריו"ס מקשה לימא ריו"ס תנאי היא. ולמ"ש תוס' וחידושי ר"ן כדאמר בדשמואל קמפלגו ובדשוה כ"ע לא פליגי משום ריו"ס אתי שפיר, אלא לפי דמוקי פלוגתי' בדרי"צ קשה קצת הא כולי עלמא לית להו דר' יוסף ועיין תומים שהתעורר בזה. ונ""ל כדאמר בדרי"צ פליגו י"ל כולי עלמא אית להו דריו"ס ואבד היינו שנאבד באונס ושומר שכר כ"ע אית להו ויש להאריך עד"פ

במלוה צריך למשכון קמפלגי פי' רש"י שמשתמש בו ומנכה לו מחובו והקשה ת"ח לפי פי' רש"י בסיפא דברייתא דבשטר מודה ר"א משום דלגביינא שקלא כיון דאית לי' שטר מנ"ל דלגביינא שקלא דלמא לאשתמושי בי' והיא קושיא לכאורה. ונ"ל ליישב די"ל הא דלא רצה רש"י לפרש כתוס' משום דקשיא לי' מה שנתקשה בו תוס' בשבועות לפי פרושו דמודה בשטר היינו שלא בשעת הלואה כדמוקי דפליגי בדשמואל לא א"ש סיפא דמודה דאבד מעותיו הא לר"ע אבד אפילו מה שהחוב יתר על המשכון משא"כ לר"א ונדחק. והנה לר' יוסף ל"ק לתוס' הגם לריו"ס אבד חייב לשלם מה שהמשכון יתר על החוב ולר"א בסיפא לא צריך לשלם מה שהמשכון יתר