כתב סופר חושן משפט טז

ואת מאמר שבסוגיא זו אני עושה פירוש לפרשו היטיב במה שאמרו ז"ל הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו' צ"ל שומעין חרפתם וכו' היינו הנעלבים ואינם עולבין עושין מאהבה כתב רש"י דקאי על קיום המצות והוא ענין בפני עצמו ואין לו שייכות למה שאמר תחלה הנעלבים ועיין מהרש"א ח"א ורי"ף. והנ"ל מי שהוא מן הנעלבין ואינם עולבין שאין משיבין דבר להעולבין אותו על ידי זה יאמנו דברי העולבין כי יאמרו שתיקה כהודאה מי שומע חרפתו ואינו משיב ועל ידי שאינו משיב יאמנו דברי עולבין לאחרים גם זה סובל בולם פיו ואינו משיב כלום והיינו שומעים חרפתם אח"כ מאחרים ואינם משיבים משום שאינם משיבים להעולבים אותם על ידי זה נתחזקו דבריהם כל זה מקבל על עצמו, עושים מאהבה דאפשר דאינו משיב משום שנקלה בעיניו ונמאס העולב אותו עד דלא חש להשיב לו או מפני שנאה שבלבו אינו יכול לדבר עמו מטוב ועד רע, ולכן אמר בעל המאמר עושין מאהבה שאינו משיב מפני שאוהב לחבירו כדכתיב לא תקום ולא תטור ואהבת לריעך כמוך ושמחים ביסורים שלא יכאב לבו על זה כי אם שמח ביסורים כאלו שמקבל עליו בזיון זה בשמחה שיהי' לו לכפרת פשע או כמ"ש הח"ה א' שדבר על חכם שלח לו דורן כי יזכה בזכיותיו ואמר עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי מי שהוא מוכיח לשם שמים ולא לגאה וגאון לתועלת עצמו מפני שמקבל שכר או כדי להראות גבורתו וחכמתו ודברים היוצאין מן הלב נכנסים וכו' ומי שמבזין אותו משום דמוכח להו כדאמרו אומר לו טול קיסם משיב לו טול קורה וכו' וכדאמרו האי דמסנאי לי' משום דמוכיח להו במילי דשמיא, ואם אמור יאמר גווי נתתי למכים וכו' נראה לכל כי תוכחתו רק לשם שמים ויכו שורש ויפעלו. וזהו פרושו דהאי קרא כן יאבדו כל אויביך ד' היינו באופן זה יאבדו ויתמו חטאים מן הארץ ולא יחטאו עוד ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמאיר לארץ ומשמש העולם בלי שום תכלית עצמו אף אוהביו כן הוא נדמו לשמש ויאבדו כל אויביך ד' ולא יחטאו עוד תרוממנה קרנות צדיק בב"א. הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה י' בעזה"י. מה שחנני הי"ת בסוגיא דקתא דמגלא ב"מ פ"א ע"ב שלמדנו בישיבה תחלת זמן החורף שנת תרכ"ז לפ"ק פ"ב יע"א

מתני' הלוהו על המשכון ש"ש וכו' צ"ל לשון הלוהו הול"ל המלוה על המשכון כבמתניתין דשבועות ובברייתא המלוה את חבירו על המשכון. ונ"ל דמתניתין נקיט בהאי לשנא דרבותא קמ"ל לפי אוקימתא דבדר' יוסף קמפלגי שטעמא דמתני' ש"ש משום דריו"ס. ולפי המבואר דלריו"ס אפילו כבר פרע לו החוב מ"מ דין ש"ש יש לו משום פרוטה דריו"ס ועיין ש"ך ס"ק יוד וי"ל דקמ"ל מתניתין הלוהו כבר על המשכון הגם שכבר פרעו כל זמן שהוא בידו הוא ש"ש. ובמתני' דשבועות דאיירי דיש בין המלוה ולוה כמה הי' שוה ומלוה תובע ללוה ובסיפא לוה למלוה, ע"כ בשעדיין לא פרע דנקיט המלוה על המשכון ובלא"ה מתניתין שם לא איירי בדין ש"ש רק בטענה ותבע כשווי המשכון ובברייתא פלוגתא דר"א ור"ע דפליגו אי אבד מעותיו ובלא פרעו עדיין נקיט המלוה, והא דלא נקיט הברייתא פלוגתא דר"א ור"ע אי הוא שומר חנם או שומר שכר בשכבר פרע ובאמת לא יאמר ר"א נוטל מעותיו ור"ע איבד מעותיו י"ל רבותא לר"א נקט אפילו לא פרעו ס"ל דלאו ש"ש הוא, ועוד דקמ"ל דנוטל לר"א בשבועה דה"א דשבועה לא מהני להוציא קמ"ל דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך כמ"ש הסמ"ע ופ"י ויבואר לקמן אי"ה, ועוד משום סיפא דמודה ר"א בשטר בין לפירוש רש"י דמשום דשטר לגביינא ומודה ר"א משום בדכל דלגביינא מודה משום דשמואל, ובין לתוס' דבשטר היינו שלא בשעת הלואה ומשום דרי"צ, לשמואל ולרי"צ כל שכבר פרע פקע דין ש"ש, ואי הוי נקיט הפלוגתא בהלוהו וכבר פרע לא הוי יכול לומר ומודה ר"א בשטר. ובסיפא נקיט הלוהו על השטר והניח לו משכון לרש"י נקיט הלוהו היינו שהלוהו על השטר ונתן לו גם כן משכון בתר שנתן לו שטר ולתוס' א"ש טפי שתחלה הלוהו על השטר ואחר כך הניח לו משכון עליהו

וכ"ז לר' יוסי, ולשמואל י"ל גם כן דנקיט מתני' הלוהו על פי המבואר בטוש"ע אם הפקיד המלוה המשכון ביד הלוה המלוה ש"ש עליו והלוה ש"ח ועיין ש"ך סק"ה שיטת ר"י שבמרדכי אפילו לשמואל כן הוא וי"ל לזה נתכווין מתניתין הלוהו על המשכון דתחלה הלוהו על המשכון לבטחון ואחר כך הפקיד המשכון ללוה והמנהו וכל זמן שהוא ביד הלוה אין הלואה עוד על המשכון כיון שהוא ביד הלוה קמ"ל מ"מ הוא שומר שכר כל זמן שלא פרעו. ומתני' דשבועות מלבד דלא עסיק בדיני שומרין בלאו הכי לא אפשר למנקט כה"ג דהא קתני סיפא מי נשבע מי שהפקדון בידו והיינו המלוה שמא יוציא הלה הפקדון ואי מיד לוה נאבד ל"ש כ"ז. וברייתא נקטה ג"כ המלוה משום דר"א אומר ישבע ויטול ואי ברשות הלוה הי' ומידו נאבד ל"ש ישבע ויטול, וקמ"ל דנוטל בשבועה וא"ש וכן א"ש כ"ז לפי אוקימתא בדרי"צ קמלכגי כמובן

המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון. הא דנקיט ומפרש המלוה את חבירו י"ל להוציא נכרי דסתמא לאו חבירו מקרי וטעמא דריו"ס ל"ש בנכרי כמ"ש תוס' דלאו מצוה קעביד, וגם לטעמא דרי"צ למ"ד ישראל מנכרי לא קנה משכון א"ש ואפילו למאן דאמר קנה משכון לשיטת רוב ראשונים דאינו רק שומר שכר וכ' תוס' כיון דיוכל לקדש בו אשה נעשה על ידי זה שומר שכר ובנכרי ליכא דין שומרים לא נעשה שומר שכר רק דשלו הוא לענין חמץ דעובר בבל יראה כיון דשלו הוא לקדש בו ושלא נעשה מטלטלין אצל בניו. אלא לשמואל כ' תוס' ה"ה בישראל מנכרי שייך דשמואל, צ"ל דנקיט חבירו משום דר"א דאמר ישבע וזה ל"ש בנכרי רק בישראל מישראל. ומ"ש דנכרי לא מקרי חבירו כ"כ בנב"י תנינא חלק א"ע סי'. אלא דבש"ס שבת ריש פרק השואל מאי חבירו נכרי לא משמע הכי ובמקום אחר הארכתי בזה ואין כאן מקומו

ר"א אומר ישבע ויטול מעותיו. עיין סמ"ע ס"ק י"ג בשלוה טוען שמא הוה לי' כאיני יודע אם החזרתי לך וכן כתב פ"י דמשום הכי נוטל בשבועה הגם דקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף דהוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך. אמנם עיין ר'"ן שבועות במתני' המלוה על המשכון בהקשותו על שיטת הרמב"ן מפורש כתב בשבועת המלוה שאינו ברשותי דהוה לי' טענת לוה כאיני יודע אם נתחייבתי ולא יועיל שבועת המלוה לשיטת רמב"ן דכל שהמשכון בידו וברשותו אבד כל החוב אפילו יתר על המשכון ומזה הוכיח דלא כרמב"ן. ותראה דרמב"ן ס'"ל דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל הר"ן דס"ל דהוה לי' כאיני יודע אם נתחייבתי צ"ע מה יענה להא דר"א ישבע ויטול איך יוציא על פי שבועתו אפילו מה שכנגד המשכון דלמא פשע או ברשותו הוא. ונ"ל מה דפשיטא לי' לר"ן דהוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך דווקא לר"ע דס"ל דאבד המשכון אבד מעותיו דלגביינא שקלא כשמואל ולרי"י דנעשה שומר שכר עליו הוה ליה כאלו אינו יודע אם נתחייבתי, אבל כר"א דס'"ל דיטול מעותיו מודה הר"ן דהוה ליה כאיני יודע אם פרעתיך. וי"ל ביותר דר"ן לא סבירא לי' דהוה לי' כאיני יודע אם נתחייבתי רק לשמואל דס"ל לר"ע לגביינא שקלא ועד דלא פרעו המשכון לגביינא בזה ס"ל דהוה ליה כאיני יודע אם נתחייבתי, אבל לר"א דסבירא ליה לזכרון נקטי' בוודאי הוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך וה"ה לריו"ס דמשום פרוטה נעשה שומר שכר עליו אבל לאו כשלו הוא רק כשנאבד ונגנב הוה ליה ללוה תביעה כנגדו אבל אין המשכון של מלוה כל זמן שהוא בידו והוי לי' כאיני יודע אם פרעתיך כנ"ל

ולפ"ז בשטוען המלוה שנאנס ולוה שמא דמבואר בטוש"ע דמלוה נשבע ונוטל. ולכאורה להר"ן אינו נוטל בשבועה דהוי לי' כאיני יודע אם נתחייבתי. ולר"א מהני השבועה משום דלזכרון נקטה אבל לפמ"ש דלר' יוס' ס"ל לר"ן אפילו לר"ע דהו""ל כאיני יודע אם פרעתיך בשטוען המלוה נאנס ולוה שמא נוטל בשבועה ועיין. ולשיטת הפוסקים כשמואל ולשיטת הר"ן הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי ודאי אינו נוטל בשבועה דהוי ליה כאיני יודע אם נתחייבתי. ולפי שכתב הרמ"א דהוא ספיקא דדינא אם קיי"ל כריו"ס או כשמואל, א"כ בשטוען המלוה נאנס אינו נוטל בשבועה לפי שיטת הר"ן דלמא כשמואל וכר"ן דהוי ליה לשמואל איני יודע אם נתחייבתי. ולשיטת הסוברים דמוציאים ממון בס"ס אפשר יוכל המלוה להוציא מכח ס'"ס שמא הלכה כר' יוסי ואפילו הלכה כשמואל שמא כרמב"ן דהוי ליה כאינו יודע אם פרעתיך וצ"ע

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בשוב הא דמהני שבועה לר"א על פי שיטת הרימגא"ש שבראש פרק כל הנשבעים בטעמא דקי"ל שבועת שומרים אפילו כשאיכא מגו דלא היו דברים מעולם דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן לפי זה יש לומר דברייתא איירי בליכא עידים ושטר שיש לו משכון בידו ונאמן להוציא ממון במגו דלא היו דברים מעולם הגם דמגו להוציא ממון לא אמרינן הא כתב הש"ך סימן פ"ב בכללי מגו בברי ושמא אמרינן מגו להוציא ומכל מקום