כתב סופר חושן משפט קמ

נועיל בשבועתו כהנ"ל מ"מ אם ישביענה יקל וירוח לו. וא"כ שפיר איצטריך לאשמועינן במתני' בגוונא דטעין גם הוא ברי וע"א מעיד ג"כ דצריכה לישבע, דהו"א דבהכי יהי' פטורה בלא כלום משום דלא שייך כ"כ הפייס דעתו בברי כמו בשמא, קמ"ל דאפ"ה צריכה לישבע

ומעתה נבוא לבאר ג"כ דברי רמב"ח דסבר דהוי דאוריי', ופליג על רבא, דאפשר דמה דהכריחו לומר כן מאחר שלא נקט במתני' בגוונא דאיהו טעין שמא דשייך טפי הפייס דעתו כדאמרי' לעיל, ודייק מזה דמסתמא הוי דאורייתא, ואי תימא אף דהוי דאורייתא, ישמיענו בטענת שמא מאחר דיכול להשביעה, בזה י"ל דמשו"ה לא נקט בשמא דאז נטעה לומר דהוי דרבנן ובאמת סבר דהוי דאורייתא, וע"ז השיב לו רבא דמ"מ הוי דרבנן, והא דנקט במתני' בטענת ברי, י"ל לרבותא כדברינו לעיל. ובזה מתורץ ג"כ הא דמסיק בגמ' דשבועת ע"א הוי כדי להפיס דעתו, הא בלא"ה היו יכולין רבנן לתקן שבועה מאחר דהעד היה מסייע לו, אולם להנ"ל א"ש דבטוען ברי הוי הסברא דלא נתקן לה רבנן מאחר דלא הוי מפייס דעתו בה כדברינו לעיל, אם לא שתיקנו כן דאם נפטרנה בלא כלום ירע לו הדבר למה השביעו חכמים בטענת שמא ולא בברי ודו"ק

י. והרמב"ם פי"ד מהל' מלוה הל' א' מביא דבתוך זמנו פוגם ל"צ לישבע, אבל לאח"ז צריך לישבע ויל"ד דהוי כיתר דמסתמא אם התחיל בדבריו דפוגם וע"א והנשארים צריכים לישבע, נשמע ג"כ דבעבר זמנו מיירי. וי"ל דטובא אשמעינן בה דהו"א אם טען פעם א' בתוך זמנו דפרעו והדר טעין לאחר זמנו כמו כן דתטול ג"כ בלא שבועה מאחר שכבר הוחזק כפרן וטען פרעתי בתוך זמנו קמ"ל דפטור, או דהרבותא הוא דהו"א היכא דטען פרעתי בתוך זמנו וחזר וטוען גם לאחר זמנו דתטול בלא שבועה, דחזקה דשטרך בידי מאי בעי אלים בהכי מאוד ועדיף מבלא טען פרעתי בתוך זמנו, דבשלמא בדלא טען כן בתוך זמנו א"ל עוד דעזב השטר אצלה והאמינה אף דפרע לה, משא"כ בדטעין פעם בתוך זמנו דפרעה למה הניח אצלה השטר הא ידעית מעתה שמשקרת לו כמו שעשאה בראשונה, א"ו דלא פרע לה ותטול בלא שבועה קמ"ל ודו"ק

יא. הנה הה"מ השיג על הרמב"ם בהא דפוגם שטרו בתוך זמנו דצריך לישבע מאחר דאיתרע החזקה, וגם הטור הביא שיטה זו בשם רבינו האי גאון, והקשה הלח"מ דא"כ מאי פריך הגמ' מה בין זה לפוגם שטרו, נימא דנפ"מ דבפוגם אפילו תוך זמנו דצריך לישבע משא"כ בלא פוגם. והתומים תירץ דלק"מ, דהגמ' אזיל שם אליבא דר"פ דאית לי' אדם פורע תוך זמנו, וא"כ צריך לישבע אף בלא פוגם אפילו בתוך זמנו לדידי', אלא דסתר זאת דאף דסבר ר' פפא דאדם פורע תוך זמנו היינו בחוב ברור משא"כ בחוב שאינו ברור כמו בכתובה דלמא תמות היא קודם גם הוא מודה דאין אדם פורע תוך זמנו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי'. ונ"ל לקיים סתירתו ולהביא ראיה מזה להיפוך לסברת הרב האי, דהנה בגמ' דשבועות יל"ד למה לא הקשה שם מה בין זה לפוגם כתובתה מאחר דקאי על המתני' דשם מיירי בפוגמת כתובתה ולמה עדיף ליה להקשות מברייתא דפוגם שטרו, אולם דאפשר לומר באמת דמטעם זה לא הקשה ממתני' דפוגמת כתובתה דבפוגמת כתובתה גם ר' פפא מודה דא"א פורע תוך זמנו, ובזה ודאי יש חילוק בין פוגם ללא, דבאינה פוגמת נוטל בלא שבועה מטעם חזקה דא"א פורע תוך זמנו משא"כ בפוגמת, אולם בפוגם שטרו פריך שפיר דבהא אית לי' לר' פפא דאדם פורע תוך זמנו דהוי חוב ברור וליכא לחלק בה חילוק הנ"ל לדילי', וא"כ הוי שפיר ראי' מגמרא זו לשיטה דרב האי גאון

אלא דלפי"ז יקשה לנו על שיטת הרמב"ם דאית ליה בפוגם בתוך זמנו דאין צריך לישבע, לפרוך הגמ' מה בין זה לפוגמת כתובתה, דלדידיה לא שייך לחלק בהא דלעיל בין פוגמת ללא. ויש ליישב גם אליבא דרמב"ם, דלכאורה נראה מ"ט דרמב"ם, דבאמת השגת הרה"מ ניתן להיאמר, אלא אפשר להסבירו בהא, דהנה איתא בתשו' הרא"ש דהא דאמרינן אין אדם פורע תוך זמנו היינו היכא דקבע זמן לפרעון, משא"כ היכא דלא קבע אף דסתם מלוה ל' יום אם טען ואמר פרעתי תוך ל' יום לא הוי כבתוך זמנו, ונ"ל להסביר דבשלמא אם קבע זמן לפרעון גלי דעתי' אז דלא יוכל לשלם לו חובו עד שיגיע זמן קביעותו, וע"כ אם טען ואמר פרעתי תוך זמנו לא מהימן בי' דיש לנו הוכחה דלא פרעו, משא"כ אם לא קבע זמן לפרעונו אף דסתם מלוה לל' יום מ"מ לא גלי דעתי' שלא יהיה בידו לשלם חובו בתוך ל' יום, וע"כ אם טען פרעתי תוך ל' יום נוכל להאמינו, וא"כ לפ"ז היה מן הסברא לומר דאם טען ואמר שפרע מקצת חובו תוך הזמן דנהימן לי', דע"ז לית לנו הוכחה דלא פרעו, דהא דקבע הזמן היינו משום דידע מקודם שלא יהיה לו יכולת לשלם כל חובו עד יום הנקבע, אבל המקצת חשב לפרוע תוך זמן הזה, מ"מ אין הדין כן, דאף אם טען פרעתי מקצת בתוך הזמן אינו נאמן כל עיקר, דאמרי' מדלא קבע עוד זמן אחר בתוך הזמן לפרעון המקצת, גלי דעתו מעיקרא שלא יהיה בידו לשלם חובו אפילו מקצתו עד יום הנקבע

ומעתה נבין שפיר שיטת הרמב"ם דאף בפוגם בתוך זמנו צריך לישבע אף דאתרע החזקה כדברי הה"מ, מ"מ מאחר דגלי דעתי' וקבע זמן לפרעונו יש לנו הוכחה דכבר ידע מתחלה שלא יהיה בידו לשלם כולו עד יום הנקבע ואף מקצתה תוך זמנו דעל המקצת לא גלי, אולם הה"מ השיג עליו ואמר מאחר דפרע מקצת כבר איתרע ההוכחה, דהא גם עלי' גלי שלא יהיה לו לפרוע, מדלא קבע לו עוד זמן אחר בתוך הזמן הזה, ומ"מ הזדמן לו שיהיה בידו בתוך הזמן, כך יכול להיות שפורע ג"כ כולה אף דקבע זמן לפרעונו, וכל זה הוא דוקא בשאר חובות דיש לקבוע בו זמן, משא"כ בכתובה דאין לה זמן קבוע לפרעונה דמי יודע מתי ימות או יגרשנה, ובה גם הרמב"ם מודה דאם פוגמת בתוך זמנה דבעי אישתבועי, דמאחר דלא שייך בה קביעת זמן ולא גלי דעתו דלא יהיה לפרוע אמרינן בה מדפרעה מקצתה מסתמה פרע כולה. וא"כ מתורץ גם לפי שיטת הרמב"ם דלא תקשה בגמ' מפוגמת כתובתה, דמכתובה לק"מ דחילוק גדול יש בה בין פוגם ללא, דבפוגם בעי אישתבועי אפילו תוך זמנו משא"כ באינו פוגמת, אולם מפוגם שטרו הקשה שפיר דאין לחלק בה בין פוגם תוך זמנו ללא, דאף בפוגם תוך זמנו בעי אישתבועי

ומעתה נבוא ליישב דברי המחבר דפסק ג"כ כהרמב"ם, והוסיף עליו בדבריו דבתוך זמנו אם פוגם א"צ לישבע ואם אמר השבע לי בעי אישתבועי, והקשה עליו הסמ"ע דמנ"ל לומר כן וגם ברמב"ם ליתא, וכתב עוד שם דבשלמא בפוגם יכול להשביע בשבועת השבע אף בתוך זמנו מאחר שהודה שפרע לו המקצת איתרע השטר ובעי שבועה, אולם בע"א קשה דלמה יכול להשביע בתוך זמנו. ונראה דדייק ליה מגמרא דשבועות מדלא הקשה הגמרא שם מה בין זה לע"א, דבשלמא מכתובה לא פריך כדאמרינן לעיל, אולם מע"א הי"ל להקשות כן, ובזה לא היינו יכולין לחלק ולומר דבע"א בעי אשתבועי אפילו בתוך זמנו משא"כ