כתב סופר חושן משפט קלט

לשאר ש"ה, וא"כ ל"ל מגו כלל בשלא בעדים כדאמרינן, ומקשה הגמ' מעתה מה בין זה לפוגם שטרו, כלומר וא"כ דאין חילוק למה נקט בברייתא שלא בעדים דמאי מגו י"ל בזה, עד דאסיק דיש חילוק ביניהם ושפיר איכא נפקותא בשלא בעדים

ובזה יבוא על נכון דברי הרי"ף דפסיק בפוגמת דבעית אשתבעי אפילו בעדים, דלכאורה אין לשונו מובן מהא דאפילו בעדים, דמנ"ל לפסוק כן דבגמ' גופה מסופק בה, והו"ל לפסוק כן מצד ספק ולא בבירור. אולם לפי הנ"ל מיושב, דלפי מה שפירשנו קושיית הגמ' דשבועות משמע בפירוש כן דאפילו בעדים איירי, מאחר דמק' ל"ל לומר דוקא שלא בעדים מאחר דאין חילוק בין שבועות אשתבע להשאר לא יועיל המגו כהנ"ל, עד דמהדר לי' דשפיר רבותא קמ"ל בי' דבאמת יש לחלק בין שבועות אלו, משמע בפירוש דגם בעדים איירי

ח. איבעיא להו פוחתת כתובתה מאי וכו'. וק"ל דלכאורה מלשון הגמ' דנקט או דלמא מודה במקצת והא לא מודה במקצת, אף לפי פי' המהרש"א משמע דלצד הא' של האיבעיא לא היינו יודעים מזה דפוגמת היא מודה במקצת ולא בפוחתת, והאיך אפשר לומר כן דמסתמא גם מתחלה היינו יודעים מזה. וי"ל דהנה הרי"ף בשבועות פסק דבכל מקום דפטר הכתוב מלישבע מגזה"כ כמו בקרקעות וכדומה, אתי רבנן ותקנו לישבע מדרבנן, והביא ראיה לדיני' מהא דרבא דאמר אלא מדרבנן. והק' הפנ"י עליו דמרבא לא מוכח דיני' כלל דרבא יהב טעמא למלתא דתקנו כן משום דפרע דייק, ומשמע מינה דהיכא דלא שייך טעם הזה באמת לא תיקנו לישבע, ומתרץ שם דמ"מ הוכיח דינו אף דרבא יהב שם טעם למלתיה, דהא דבעי רבא לטעם הזה היינו שבלא זה היה לנו להאמינה בלא שבועה כקושי' התוס' מטעם מגו, וע"כ הוצרך לטעם הזה אבל באמת דרבנן בכ"מ תקנו עכ"ל הפ"י. ומעתה יוצא לנו לפ"ז דלפסק הרי"ף הא דצריכה לישבע לאו משום דפרע דייק, אלא שהחכמים תקנו כן מאחר שהיא מודה במקצת, והטעם דפרע דייק יוצדק רק לגרע את המגו. אולם מפשטות הגמ' לא משמע כן אלא טעם דתקנו החכמים כן הוא משום דפרע דייק כי היכי דתידוק, ומעתה נראה מאי נפ"מ בין הני טעמי אי צריכה לישבע משום מודה במקצת או משום דתידוק, סוף סוף הלא צריכה לישבע. ואפשר דנפ"מ להיכא דפוחתת, דאם הוי הטעם דצריכה לשבע משום דתידוק, אז גם בפוחתת יש להשביעה מטעם דדלמא מערמא ואם יהיה עלה שבועה לא תערמה, משא"כ אי הטעם דצריכה לישבע הוא משום מודה במקצת, לא שייך להשביעה בפוחתת, דעתה אינה מודה במקצת דהא טוענת דכתובתה הי' פחות ממה שכתוב בה, ואי משום דניחוש לערמה, משום זה לא תקנו רבנן כלל לישבע

ומעתה אפשר לפרש הגמ' שפיר דבעל האיבעיא היה מסופק איזה הטעם נאמר מב' טעמים הנ"ל, דהכי בעי' בגמ' פוחתת היינו פוגמת, כלומר דגם בפוגמת תקנו רבנן לישבע כי היכי דתידוק וע"כ שפיר יש להשביעה בפוחתת שלא תערמה, או דלמא פוגמת מודה במקצת, כלומר הטעם דצריכה לישבע בפוגמת משום דהוי מודה במקצת וזה הטעם לא שייך בפוחתת כדאמרינן לעיל ופשיט ליה מברייתא דפוחתת נאמנת שלא בשבועה דבאמת הטעם דצריכה לשבע בפוגמת משום דהוי מודה במקצת וזה ל"ש בפוחתת כנ"ל

ובזה נתיישב ג"כ קושי' התוס' שהקשו דא"כ אתי לאערומה לפחות, ופי' המהרש"א דבריהם דכוונתם דמ"ש בפוחתת פשיט לי' טפי שלא מערמת מפוגמת פחות משו"פ דמסלקינן לעיל בתיקו. אולם לפי הנ"ל לק"מ, דבפוחתת פשיט לי' טפי דנאמנת בלא שבועה מאחר דמסיק דהטעם דצריכה לישבע בפוגמת הוי משום מודה במקצת, אולם בפוחתת לא הוה מודה במקצת, ואי משום דערמה משום זה לא תקנו רבנן שבועה, משא"כ בפוגמת פחות משו"פ דהוי בלא"ה מודה במקצת מספקי' לי' שפיר אם היא מחוייבת לישבע משום ערומי. ובזה יתיישב הרי"ף לעיל דתירוץ הפ"י דחוק מאד לומר דרבא בעי טעם דפרע דייק שלא יהיה לה מגו, דמנ"ל לומר כן ולהמציא מזה דין חדש דרבנן לא תקנו שבועה רק משום מב"מ. אולם להנ"ל א"ש. מאחר דפשיט ליה מברייתא דבפוחתת לא בעי אשתבועי ולא חיישינן לשמא תערמה, ובפוגמת פחות משו"פ מספקי' לי', מוכח בפירוש דמה דצריכה לישבע הוא רק משום מודה במקצת ודו"ק

ט. הנה הכ"מ עמד בשטתו דהא דחייבו התורה לישבע בעד אחד מעידה, היינו דוקא היכא דטעין הלה ברי שפרע, משא"כ בטוען שמא, אינו יכול להשביעה, ויש חולקים דגם בשמא יכול להשביעה, אולם בשבועה דרבנן כמו הני במתני' אפשר דגם לשיטת הסוברים דגם בשמא יכול להשביעה יודה בזה דאינו יכול להשביעה אלא בטענת ברי. אולם בש"ך כתב דאין חילוק, דלאותם המשביעים בע"א בטענת שמא ה"ה בדרבנן כמו במתני' יכול להשביעה בטענת שמא, ונ"ל להביא ראי' לשיטת הש"ך מגמ' דידן, מדמהדר רבא לרמב"ח בהא דע"א דהוי דרבנן כדי להפיס דעתו, ולא פירש החילוק בין דרבנן לדאורייתא, ואי אמרת דבדרבנן אינו יכול להשביעה אלא בטענת ברי, היה לו לפרש זה בדבריו, דבשלמא לעיל גבי פוגמת לא קשה דלא מחלק רבא בין דאורייתא לדרבנן, דהא כבר ידעינן כל החילוקים שיש ביניהם מהגמרא דשבועות, ולא איצטריך רבא לאשמעי', משא"כ בהא דע"א היה לו לפרש החילוק בין דאורייתא לדרבנן מאחר שאינו מפורש בשום מקום, אלא ודאי דאין חילוק ביניהם כלל כדברי הש"ך

ובזה מיושב ג"כ הרי"ף דהביא בהלכותיו הא דסבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא גבי ע"א, והקשה הגד"ת בדבריו דל"ל להביא זאת, יאמר סתם אלא אמר רבא מדרבנן ותו לא, ואף כי לא הביא דברי רמב"ח לעיל בפוגמת, אולם לפי הנ"ל א"ש, דגבי פוגמת לא הוצרך להביא מאחר דלא נפ"מ לדינא, אולם בע"א הביאה לאשמעינן דין חדש דאמרינן לעיל דמהא דמהדר לי' רבא כן משמע דבע"א יכול להשביעה בטענת שמא כמו בדאורייתא כהנ"ל

אלא דלפ"ז יקשה לנו לשיטת הש"ך דלמה לא אשמעינן במתניתין רבותא טפי בע"א דיכול להשביעה אפילו בשמא, ולמה נקיט דוקא במתני' בטען פרעתי דהיינו ברי, וגם ההפלאה שקיל וטרי בה. ואפ"ל דטפי הפייס דעת איכא בטענת שמא מבטענת ברי, דבשלמא בשמא מאחר דהוא עצמו מסופק אם הוא חייב לו או לא חושב בעצמו מדאסהיד ע"א שכבר פרע מסתמא אמת הוא ויודע בבירור דמאי נפקא לן בה הא לא נוגע הוא בדבר, ואם נפטרנו בלא שבועה ירע הדבר בעיניו מאד ע"כ תקנו רבנן להשביע להפיס דעתו, משא"כ אם הוא ג"כ טוען ברי בלא העד אפשר דפטרינן לי' בלא שבועה דמאי הרווחנו בשבועתו, ממ"נ, אם משקר בטענתו למה ירע לו הדבר, ואם טוען האמת לא נועיל ג"כ בשבועתה דגם אם היא נשבעת סוף סוף ירע לו הדבר מאחר שידע שצדקו דבריו, והיה אפשר לומר בסברא דנפטרנה אף בלא שבועה אלא דמ"מ תקנו רבנן להשביע אף בטוען ברי, ולא שייך הפייס דעתו, משום דנראה כחוכא וטלולא דבטענת שמא צריכה לישבע ולא בטענת ברי, א"ו משום דאף דידע האמת ולא