כתב סופר חושן משפט קלז

[תשובות שנתוספו במהדורה זו] תשובה א סוגיא דפוגמת, כתובות דף פ"ז ע"א

*) א. במתני' כיצד היתה כתובתה אלף זוז. ויל"ד למה לא נקט בהיתה כתובתה מאתיים שהיא עיקר כתובה ועוד למה לא נקט במודית מאתיים מאחר שכתובתה אלף זוז. וי"ל דמתני' רבותא בתוך רבותא אשמעינן, דהנה הש"ך כ' סברא לחלק בין כתובה לבע"ח דבכתובה אפשר להפסידה היכא דהיא חשודה מאחר דהוי דרבנן משא"כ לבע"ת, אולם התוספת מה שהוא מוסיף לה הוי כתוב גמור, וא"כ אי הוי נקיט דפוגמת ממאתיים הו"א דוקא הכא בעית אשתבועא משום דהוי דרבנן, משא"כ בהתוספות מה שהוא מוסיף עליה גבתה גם בלא שבועה קמ"ל דלא, ומעתה אי הוי אומר דמודית במאתיים, ואין לה עליו רק התוספת, הו"א דוקא הכא הוא דגבתה בשבועה מאחר דהתוס' הוי כמו חוב ואינו יכול להפסידה, משא"כ אי תביעתה גם על העיקר דהיינו מנה הו"א דלא גבתה אף בשבועה קמ"ל, והני ב' רבותות משמיענו במשנתינו, דחדא רבותא דהו"א דאף שלא בשבועה תטול קמ"ל דלא תפרע אלא בשבועה, ורבותא להיפוך דהו"א דאף בשבועה לא תטול כמ"ש תוס' לקמן דפוגם איתרע לי' וכו'

אלא דלפ"ז יל"ד לקמן על רמב"ח דנקיט דקטעין מאתיים, דלמה לא נקט בגוונא דמתני', וי"ל דגם רמב"ח רבותא אשמעינן, דהנה הר"ן הסביר סברת רמב"ח דפליג על רבא וסבר דשבועה דאורייתא אף דהוי שיעבוד קרקעות, משום דסבר דדוקא על כפירת תביעת קרקעות אין משביעין אבל על שיעבוד משביעין, ולענין גביית כתובה פסקי' דנגבית רק מקרקע. וא"כ אי הוי נקיט רמי בר חמא בהיתה כתובתה אלף, הו"א דוקא בהא הוא דסבר רמב"ח דמשבעינן משום דמה שהוא יותר ממאתיים הוי כחוב בעלמא שנגבה ממטלטלין ולא הוי אלא שיעבוד קרקעות ומשו"ה משביעין, משא"כ בכתובה דאינה ניגבית רק ממקרקעי הו"א דדומה לתביעת קרקעות ממש, קמ"ל דאי טעין מאתיים דהוי רק חוב דכתובה בלבד אפ"ה אינו כתביעת קרקעות ממש ונשבעין עלי' ודו"ק

ב. גמ' סבר רמב"ח וכו'. הנה הר"ן הסביר סברת רמב"ח דסבר למימר שבועה דאורייתא אף דאיתא במתני' כל הנשבעי' וכו', די"ל דלמ"ד דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וא""כ הוי היא המוחזק והוא המוציא, אבל בכ"ז מקשה עוד הפ"י ממתני' דשבועות דתני בהדיא דכל הנשבעין וכו' דכשם שפוגמת וע"א וכו' כך היתומים מן היתומים וכו', דמשמע בפירוש משום דהוי רק דרבנן. וי"ל דבאמת רמב"ח לא פליג על רבא בהא דהוי דרבנן, אלא דאיהו קאי על עיקר הדין דהא טעמו של רמב"ח הוא משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, והסברא דחשבינן לה כגבוי הוי מאחר דהשטר בידה ואין שום אחד יכול להכחישה ולפסול שטרא ע"כ הוי כגבוי, אלא לכאורה ק' דמ"מ למה יהא כגבוי אף שהשטר בידה הא הבעל יכול לומר לה אשתבע לי דלא פרעתיך ואי תימא דאם יאמר לה כן, תשבע באמת, מ"מ אין להחשיבה בזה כבידה, דמי יאמר דתשבע דפעמים אף אם תדע באמת שאינה משקרת מונעת מלישבע. וכעין זה מצינו בסמ"ע דכ' היכא דמחוסר עוד שבועה לא הוי כבידה, אלא ודאי רמב"ח על עיקר הדין קאי קודם שנתקנה שבועת היסת ואז הוי שפיר בידה והוי היא המוחזק, משא"כ לאחר תקנת המשנה גם הוא מודה לרבא בזה דהוי רק דרבנן מאחר דיכול להשביעה היסת ולא הוי בידה והוי הוא המוציא ואינה נשבעת מה"ת

וכי תימא מאי נפ"מ לי' לרמב"ח בהא דקודם התקנה הוי דאורייתא, סו"ס השתא הוי דרבנן, י"ל דיש נפ"מ גם השתא, דהנה המרדכי כ' במתני' לעיל היכא דכתב לה נאמנות סתם דלא פטרה אלא משבועת אשתבע ולא מפוגמת, ואפי' להחולקים וסוברים דפטרה אף מפוגמת, טעמם הוא משום דלהלכתא שבועת פוגמת ג"כ דרבנן הוא ולא עדיף משבועת אשתבע, אולם אי הוי דאורייתא גם הם מודין דלא פטרה מפוגמת, וא"כ שפיר נפקא לן בדברי רמב"ח גם האידנא בדין דלעיל, היכא דכתב לה נאמנות סתם דפטרה משבועת היסת הוי לרמב"ח שבועה דאורייתא דהוי היא המוחזק מצד שטר העומד לגבות כגבוי דמי, משא"כ לרבא דל"ל האי סברא. ומעתה מתורץ קושי' הפ"י הנ"ל דמקשה על רמב"ח ממתני' דתני כשם שפוגמת וכו' דמשמע דהוי דרבנן, היינו לאחר תקנת המשנה דצריך לשבע בטענת אשתבע לי דאז גם רמב"ח מודה, ואיהו לא אמר דינו אלא על קודם התקנה ודו"ק היטב

ג. בתוס' ד"ה אמר רבא, תימא לרשב"א מפני מה לא אמר ג' תשובות, דמפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע משום דאישתמוטי והאי טעמא לא שייך הכא כלל. ונ"ל עפ"י רש"ל שכ' דלתוס' דס"ל דטעמא דצריך לאישתמוטי הוא משום שלא יהי' קשה דניהמני' במגו, לק"מ קושי' התוס', והנה הריב"ן מיגאש פי' דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, והקשו עליו מגמ' דפריך מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ליהמני במגו והא גם שם הוי לאפטורי משבועה, ותירץ התומים דהר"י בן מיג"ש לא אמר דינו אלא דוקא בגוונא דפוגמת היכא דהשבועה חל בלא מגו אלא דפעם א' אירע שיש לו מגו, אז לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה שחל עליו מכבר אבל במודה במקצת איכא תמיד מגו ופריך הגמ' דמתחלה מפני מה גזרה תורה כלל לישבע הא אית לי' מגו, והנה לפ"ז בפוגמת לק"מ דניהמני' במגו דבאמת כאן כבר נתקנה שבועת מודה במקצת, והוי מגו לאפטורי משבועה, ולפ"ז לא צריך כלל לטעמא דאישתמוטי ומיושב קושי' הרשב"א, ודוק

ד. תוס' ד"ה דפרע דייק, והק' התוס' משכיר, דנאמן בעה"ב היכא דשכרו שלא בעדים נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך במגו דלא שכרתיך מעולם אף דהוי ג"כ בדדמי דבעה"ב טריד בפועליו, ולא תירצו התוס' כאן כלום, אולם בשבועות תירצו דשאני שכיר דמהימן שפיר במגו אף דהוא טרוד מ"מ למה לו לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך, אף דיודע דאמת הוא שנתן לו שכרו, מ"מ סובר שלא יאמינו לו, לכן מוטב לו לטעון לא שכרתיך מעולם אף שמשקר בי' מ"מ לא גזל בטענה זו יותר מבאחרת, א"ו דאמת הוא ונאמן בכך, משא"כ באשה לא הוי מגו דלא ידעה שיתלו שאמרה בדדמי

והקשה הגידולי תרומה דא"כ נהימנה לה בפוגמת ג"כ במיגו דאמרה לא נפרעתי כלום דהוי טענה עדיפא, דבפוגמת תלי' שלא דייקא, משא"כ בלא נפרעת כלום. אלא דזה לק"מ דאין זה מגו כלל מאחר דבטענה לא נפרעתי כלום היא מוכרחת לגזול ולתבוע ממנו גם את המנה שקבלה כבר. ואלא אי קשי' הא קשי' מה שהקשה מהרש"א דניהמני' בפוגמת במגו דפוחתת מאחר דלא תבעה בטענה זו יותר מבאחרת, ותי' המהרש"א דאיכא למימר לאידך גיסא מאחר דלא דייקא א"א להאמינה במגו. אולם ___________________ *) חידושים אלו הועתקו מקונטרס כת"י של הג"מ ישראל גראס ז"ל מק"ק מישקולץ, שהעתיקו מכי"ק רבו הכת"ס ז"ל.