כתב סופר חושן משפט יג

ולא תקן רק קודם שחל תורת שמיטה ולא אח"כ שלא יהי' נראה כעוקר אבל לפי' ירושלמי י"ל שפיר מתורת הפקר ולכן דווקא אחר הלואה מהני, מטעם הפקר ב"ד ולא קודם. והא"ש בתר דמייתי תוס' דר"ת ס"ל הא דשמואל דבעי ב"ד דאלימא לאפקועי אלא דס"ל דכל ב"ד חשוב שבדורו אלימא לאפקועי, וכן ס"ל לרבנן דר"א אלא דמקילין דבדבור מהני, מביא תוס' מתניתין דשביעית ופי' ירושלמי דלפי' ירושלמי י"ל משום הפקר ב"ד אתי' עלה. ולולי פי' ירושלמי אלא כפי' הרמב"ם לא היה אפשר לומר דמשום הפקר ב"ד הוא ולא צריך ב"ד חשוב כלל ואתי שפיר ועיין

אמר שמואל אי איישר חילי אבטליני'. הרי"ף כתב אי איישר חילי יותר מהלל והיינו משום לדרי עלמא נמי תיקן והקשה הר"ן מנ"ל הא הא הוא איבעיא דלא אפשטא, וכבר ישבנו לעיל. עוד העלתה מצודתי ישוב נכון, דיש לעיין אי לאביי דתקנת פרוסבול לשמיטה דרבנן תקנתא בעלמא הוא ולא צריך כלל להפקר ב"ד משום סיג אלא הם אמרו וכו' ולרבא נמי אי שמיטה דרבנן לא צריך להפקר ב"ד, למה לא תיקן לדרי עלמא רק לדרי' וכתב הר"ן היינו שיהיו כדורו נמנעים מלהלות, וכשלא יהי' נמנעין לא מהני פרוסבול הלא למה לא יניח הדבר כמו שהי' בדורו כשהי' נמנעין מלהלות, דהא בשמיטה עצמה שנוהגת הקלו וכי אתו רבנן ואמרו דמשמט וצ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור וכו' או משום סיג הפקירו, ועל ידי כתיבת פרוסבול ורובם ככולם יעשו ככה לא יהיו צריכים לעקור דבר מה"ת או להפקר ב"ד דהא יפרע הלוה. והי' ראוי' לעשות פרוסבול משו"ה כדי שלא להצטרך לעקור דבר מה"ת לאביי ולרב שלא יצטרכו בכל פעם להפקיר ממונו של מלוה, והלל לא תיקן כך עד שראה שעברו על דאורייתא פן יהי' דבר וכו'. ומאחר שתיקן פרוסבול ומתוקן ג"כ שלא יהי' צריכין לעקירת דבר מן התורה או להפקר ב"ד לא יתקן כן לדרי עלמא גם אם אכשיר דרי ולא ימנעו מלהלות וצ"ע

וצריכים אנו לומר דאיבעי' ש"ס קאי למאן דאמר שמיטה דאורייתא ולרבא דלדידי' ג"כ תקן הלל פרוסבול וצריכים להפקר ב"ד דיהי' פרוסבול מועיל ועשו כן לסיג וגדר שלא יעברו על פן יהי' דבר וכו' ולולא זה ליכא תועלת לתקנ' פרוסבול עד שיפקירו נכסי הלוה, וכשיהי' שביעית משמט כדין תורה הוא, בוודאי יש מקום ספק אם לדורות שיעשו כבדורו תיקן או לדרי עלמא נמי הגם שאין בו תועלת הניח הדבר כיון שכבר הורגלו בו, וכל זה למ"ד שמיטה בזמן הזה דאורייתא. אבל לפי דקיימא לן שמיטה בזמן הזה דרבנן ליכא מקום ספק כלל דלדרי עלמא נמי תיקון כמ"ש. וש"ס דמייתי מדשמואל דלדרי' תיקן צריך ע"כ לומר דס"ל לשמואל שמיטה בזמן הזה דאורייתא ודחי דאפשר ס"ל לדרי עלמא נמי תיקן הגם שהוא דאורייתא ואי איישר חילי יותר מהלל אבטליני' או דס"ל שמיטה בזמן הזה דרבנן ומשו"ה ס"ל דלדרי עלמא נמי תיקן ויש ספק בדברי שמואל שיש לומר דס"ל לדרי עלמא תיקן ואי איישר חילי כהלל או ס"ל לדרי עלמא נמי תיקן ואי איישר יותר מהלל, ולהלכתא דקיי"ל דשמיטה בזה"ז דרבנן מביא הרי"ף להא דשמואל בהוספת דבריו אי איישר חילי יותר מהלל. דלהלכתא בוודאי לדרי עלמא נמי תיקן וא"א לבטל רק למי שכחו יפה יותר מהלל, וגם אם אפשר שמואל ס"ל שמיטה דאוריי' ואמר איישר חילי כהלל דלדרי' תיקון מ"מ להלכתא מוסיף הרי"ף על דברי שמואל החתומים ומפרש אי איישר יותר וא"ש נכון בעזה"י

והנה הרמב"ם לא כתב מזה כלום אם אפשר לבטל או לא כיון דלא אפשטא. ולמ"ש י"ל הרי"ף ורמב"ם אזלו לשיטתם הרמב"ם כתב דבעי ב"ד חשוב דווקא דאלימי לאפקועי ממונא וכתבנו דס"ל הגם דשמיטה בזמן הזה דרבנן מ"מ בעי בית דין חשוב כעין דאורייתא דתיקן דמועיל מה שהי' מועיל בדאורייתא אם רצו. ולפ"ז איבעי' ש"ס אי לדרי או לד"ע תיקן גם אי שמיטה בזה"ז דרבנן דהא צריך להפקר ב"ד דווקא, ואי אכשור דרי אפשר לא היה מתקן כיון דליכא סיג, ושיהי' שמיטה נוהג אין בו רק הפקר ב"ד להחזיק בידי הלוה שלו דקל מהפקר ב"ד להוציא מן הלוה, ולכן גם דקיי"ל שמיטה דרבנן מ"מ איכא ספקא אם לדרי לבד תיקון ולא אפשטא. אבל רי"ף לשיטתו דלא מביא הא דבעי ב"ד חשוב וכתבנו לעיל דס"ל אם שמיטה דרבנן לא בעי הפקר ב"ד ממילא ספיקת ש"ס או לדרי או לד"ע תיקון רק אי שמיטה בזמן הזה דאורייתא ולדקיי"ל שמיטה בזה"ז דרבנן בוודאי לד"ע תיקון וכ' הרי"ף להלכה דלד"ע תיקון וצריך ב"ד שכחו יפה יותר מהלל לבטל וא"ש עיי' היטב בכ"ז. דף לג ע"א

יתומים א"צ פרוסבול עיין תומים נתקשה יתומים קטנים בלא"ה א"צ פרוסבול דלאו בני מיעבד מצוה דשמיטה הם. ולפי ע"ד לק"מ דשמיטה אפקעתא דמלו' הוא דשנת השמיטה משמש ומפקע ממונו של מלוה ובאמת אצ"ל משמט אני כשלוה פורע דלאו בני מצוה הם, אבל לולי ב"ד אביהם של יתומים לא הי' הלוה צריך לפרוע כנ"ל פשוט

תנן התם א"כ פרוסבול אלא על הקרקע כתב רש"י משום דלא שכיח ורשב"א הקשה גם זה ל"ש שאין לו ויקני' קרקע וכן מקטיני' דארעא קשה עיין בו ועיין תומים כשמכר אח"כ. ועוד קשה לי בוודאי משום לא שכיח לא תקנו מתחלה אבל מכיון שתיקנו ביש לו קרקע דשכיח למה יוציא מן הכלל באופן דלא שכיח הא הטעם שייך גם בלית לי' קרקע שיהי' נמנעין מלהלות ולמה יוציא אופן דלא שכיח ולא כללו יחד. ונ"ל ליישב כ"ז נלעפ"ד הר"ש כ' דווקא באית לי' קרקע תיקנו דהו"ל כגבוי ועיין. והנה באמת אינו כגבוי רק ע"פ הר"ן ואפילו בכתב לי' בשטר שיעבוד קרקעות פליגו לקמן, אלא כל דאית לי' קרקע דומה קצת לגבי יותר מאין לו קרקע. ונ"ל רש"י ג"כ הכי ס"ל בעיקר טעמא כמ"ש הר"ש אלא דקשיא לרש"י כיון דסוף כל סוף תקנא בעלמא הוא דע"פ הדין לאו כגבוי הוא ותקנתא הוא שלא יהי' נמנעין מלהלות הו"ל לתקן גם בל"ל קרקע ג"כ מהאי טעמא. ולכן ס' דלית לי' קרקע לא שכיח וליכא חשש שיהיו נמנעין דל"ש מה תאמר כיון שתיקנו באית לי' קרקע דשכיח למה יוציאו לא שכיח מן הכלל, לזה אתי שפיר דיש חילוק בין אית לי' קרקע דהו"ל קצת כגבוי וכיון שמתוקן הענין בכה"ג דלית לי' קרקע ל"ש, לכן לא תיקנו רק באית לי' קרקע דאיכא מלתא בטעמא יותר דמהני מסירה דנראה כגבוי קצת ומיושבים כל הקושיות על נכון ועיין

שטר שיש בו אחריות נכסים וכו' כ' תוס' היכא דמפרש לו השיעבוד אליו. ועיין רש"י שכ' למ"ד אחריות ט"ס אפילו לא כ' השיעבוד אבריי' ולתי' כמ"ד אחריות לאו ט"ס לפ"ז הדרא קושית תוס' וצ"ע

סיים לו שדה וכו' הרמב"ם פסק בסיים לו שדה דאינו משמט עיין רשב"א ור"ן דס"ל דזה עדיף מאתרא דמסלק לו בזוזי. ונ"ל ראיה דבסיים לו שדה ס"ל לר"י בהחלט דאינו משמט מדמקשה אבי' אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו וכו' וכ' תוס' דקושיתו מהלוהו על חצרו וכו' דאי בלא הלוהו הו"ל ביותר להקשות מהלוהו ויש לו משכון בידו ע"כ דמקשה מהלוהו על חצרו ודר בתוכו והיינו הוא משכנתא באתרא דמסלקי' שביעית משמטתו והיא קושיא יותר חמורה, ואי בסיים לו שדה דעדיף מכולהו משמט הו"ל אביי להקשות יותר מ"ש מסיים לו שדה דמסתבר יותר ודומה יותר למלוה על המשכון. ע"כ דבסיים לו שדה דבאמת אינו משמט ועיין. ע"ב

תנו וכן בעל חוב שמוציא שטר וכו' כתב רש"י דע"כ בטוען איירי דאל"ה פשיטא דשמיטה משמט. יש לעיין מנא לי' דאיירי בטוען דלמא באינו טוען מעצמו וקמ"ל דלא נימא כגון דא פתח פיך וכו' וכתב הרשב"א הא דלא טען דסבור הוא שלא יאומן כי הי' לו פרוסבול ובאמת קשה להסביר למה נלמדהו לטעון כן שסבור הוא דלא יאומן בוודאי הי' לו לשמור שטרו ושלא לאבדו ומתנית' קמ"ל שכל שאינו טוען מעצמו אינו גובה שהי' לי' ואבד, ומן הסכנה ואילך גובה דהי' מתירא לשומרו כגון פתח פיך שהי' סבור שלא נוציא ממון על סמך דלא שביק לכן מורין לו הדרך שיוכל לטעון כך ויאומן ול"ק אלא על רב דאמר כגון דא פתח פיך, אבל מר"נ ל"ק דלא אמר רק דנאמן כשטוען אדרבא מדלא אמר ר"נ כרב וקמ"ל רבותא זו ש"מ דלא ס"ל כוותי' בהא וקושית ש"ס ק' רק לרב כנ"ל. ויש ליישב הא דלא מייתי הרי"ף רק מתני' דכתובות הגם דאמוראי ר"נ ורב ס"ל דלא כמתניתין דכתובות דס"ל דממתניתין כתובות לא מוכח רק דלא כרב, ולר"נ א"ש מתניתין וקיי"ל כר"נ בדינא דל"ל דרב כגון דא פתח וכו' כנ"ל ויש לדחות הא הא דר"נ לאו פשיטתי' הוא לולא דקמ"ל לא ידענו ובתר דקמ"ל י"ל דכוונת מתניתין בשאינו טוען, וכ' כהאי הוה לי' לרי"ף לאשמועינן הא דר"נ דבטוען נאמן

גם על רב קשה לי כדמייתי תנאי היא ת"ק ס"ל שטר חוב צריך שיהי' עמו פרוסבול בוודאי אין לומר צריך היינו צריך שיטעון ובטענה נאמן מדקאמר צריך שיהי' עמו מוכח דצריך פרוסבול דווקא, ורבנן דאמרו א"צ י"ל דא"צ שיהי' עמו פרוסבול דסגי בטענה שהי' לו פרוסבול ואבד. ומתני' י"ל או דאתיא כת"ק ואפילו טענה ל"מ או י"ל כרבנן וטענה מהני אבל לעשות פלוגתא רחוקה לומר מ"ד צריך אפילו טענה ל"מ ומ"ד אין צריך אפילו אינו טוען כגון דא פתח פיך דאלימא