כתב סופר חושן משפט יא

ולהפקיע תיקן הענין בשלימות אפי' אין מוסר שטדותיו לב"ד משום יש שנמנעים למסור שטרותיהם ביד ב"ד ממש. ובמלוה ע"פ לא תיקן כמ"ש לעיל ימנעו וימנעו מלהלות ע"פ הא אינו מן הראוי להלות בלי שטר. וא"ש מ"ש רש"י במכות מוסר שטרותיו היינו פרוסבול שהתקין הלל היינו שזה הי' מן ההכרח ותקן דנמנעים הרבה מן הלוין שלא הי' להם שום דבר להציל ממונם, והוצרך לתקן מוסר שטרותיו ממש ואסמכ' אקרא שוב תיקן גם בלי מסירה ממש ג"כ מהני מפני יש נמנעים שלא למסור שטרותיהם לב"ד וא"ש נכון לפע"ד

וי"ל הא דאביי לא מתרץ כרבא וכי לא ס"ל דהפקר ב"ד הפקר והלא מקרא מפורש הוא בעזרא. ומה דמתרץ על הקושיא ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטת ותיקנו רבנן דמשמט משום דיש כח ביד חכמים וכו' ולא מתרץ משום הפקר ב"ד ל"ק כ"כ דעדיפא משני דיש כח ביד חכמים וקמ"ל אפילו היכא דליכא משום הפקר ב"ד ג"כ יש כח בידם לעקור בשוא"ת ואגב קמ"ל הא מלתא מה דלא ידע המקשן, אבל מדלא מתרץ על תחלת הקושיא על תקנת הלל דלא משמט משום הפקר ב"ד אפילו למ"ד דשמיטה בזה"ז דאורייתא קשיא. וי"ל דס"ל לאביי דכל שמוסר שטרותיו לב"ד מסירה ממש דאורייתא הוא מקרא וס"ל דרשא גמורה היא ולא מאשר לאחיך בידך והלל תיקן אפי' בלא מסירה ממש משום יש שנמנעין למסור שטרותיהם מסירה ממש משו"ה לא ניחא לי' דיתקן הלל תקנה יעשה הפקר ב"ד, ולכן מתרץ דעיקר שמיטה דרבנן הם אמרו דמשמט והם אמרו דמועיל פרוסבול אפילו אינו מוסר ממש לב"ד, ורבא ס"ל דמוסר ממש ג"כ דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומצינו כמה וכמה פלוגתות כה"ג דתנאי ודאמוראי אי דרשא גמורה או קרא אסמכתא וכיון דס"ל לרבא דמסירה ממש מתקנתא הוא שפיר מתרץ דהפקר ב"ד הפקר כנ"ל ויש להאריך עוד בזה עד"פ

ותקנו רבנן דמשמט זכר לשביעית וכ' תוס' הא דלא תקנו רבנן נמי זכר ליובל דאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה. עיין מהרש"א דלא רצו לתקן לחצאין. ונ"ל הטעם פשוט שיאמרו אשתקד הי' יובל נוהג ולא נהג בהשמטת זריעה כן עתה ומשו"ה ג"כ לא תקנו שביעית בזה"ז רק לכספים. וכה"ג כתב הר"ן בע"ז בסתם יינם שהוצרכו לאוסרו בהנאה דאל"ה יאמרו גם יי"נ גמור מותר בהנאה ועיין פ"י ריש פרק לולב הגזול, ועיין ריש ביצה אשתקד אכלנו ביצתה ביט"ש

וכ' מהרש"א הא דתקנו שמיטה משום זכר ולא תקנו יובל ולא שביעית, דחששו לשביעית יותר, ולא כ' טעמא דמלתא. ונ"ל מלבד דיובל לשנים רחוקים משמיטה ואם ישתכח שמיטה יעברו הרבה פעמים כפלי כפלים מיובל עוד י"ל עפמ"ש הסמ"ע דלולי מ"ש תוס' הי' נ"ל דשמיטת כספים נוהגת בכ"מ גם בח"ל לכן תקנו וחששו לו משא"כ יובל דאינו רק בא"י עי"ש. והנה לא ניחא לי' בזה דמ"מ הי' להם לחוש גם ליובל שישתכח, וגם אם יהיו כל ישראל בא"י לעתיד ב"ב לא ישמרו היובל לכן כ' תוס' דא"א לעמוד בשניהם וא"א רק לתקן או יובל או שביעית ובחרו בשמיטה טפי מפני שהוא מצות כל ישראל כנ"ל נכון. אלא דיש להקשות קצת כיון דאין לשמיטה בלי שימנו יובל ואם ישתכח תורת יובל גם שמיטה לא יהי' כדינו גם אם ישמרו השמיטה. וי"ל דע"י שמיטה יזכרו גם ביובל ועיין

רבא אמר הפקר ב"ד הפקר כתב רש"י דרב מתרץ אפילו לרבנן דרבי דשמיטה בזה"ז דאורייתא א"ש דהפקר ב"ד וממילא מתורץ הקושיא לרבי איך תקנו שמיטה דהפקר ב"ד. ותוס' ס"ל דלא קאי רבא רק לתרץ דל"ק איך תיקנו שמיטה. ורמב"ם כ' דפרוסבול ל"מ רק בזה"ז דשמיטה דרבנן אבל לא מועיל לדאורייתא והיינו הלכתא למשיחא כשיהי' יובל נוהג ושמיטה דאורייתא ל"מ פרוסבול. וראב"ד חולק עליו דקיי"ל כרבא דהפקר ב"ד הפקר ואפי' לשמיטה דאורייתא מהני, והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם דשיטתו כשיטת תוס' דרבא על אביי לבד קאי וכתב מלתא בטעמא דלא הפקירו רק להוציא מזה אלא להחזיק ללוה מה שבידו ודבריו תמוהים דהא רבא יליף מקרא דיחרם כל רכושם הרי הפקירו ממון שביד הבעלים וצ"ל לענין פרוסבול לא רצו להפקיר כ"כ להוציא מן הלוה ליד המלוה אלא להחזיק בשלו ובידו ודוחק. ולא ידעתי למה התחכם הכ"מ בתתו טעם לשיטת תוס' ולא כ' כמ"ש תוס' דאי שמיטה דאורייתא לא הי' הלל מתקן להפקיר לבטל דין תורה וצ"ע

ונ"ל דה"מ ס"ל טעמא של תוס' כשיהי' לעתיד יובל נוהג יהי' פרוסבול מהני מטעם דהפקר ב"ד דתוס' מודה לזה דתוס' ס"ל דרבא לא קאי רק על אביי משום דלשיטתו קושיא מעיקרא לא הוי רק איך יתכן לעקור דין תורה והרי שמרו שמיטה ומשו"ה היו נמנעים ואין כדאי להרגילם שלא ישמרו שמיטה וע"כ דלא תיקן אלא למ"ד שמיטה בזה"ז דרבנן ומאחר שכבר תיקן והורגלו לעשות כן גם אם יהי' לעתיד דאורייתא תהי' התקנה עומדת במקומה מאחר שכבר הותקן והורגלו בכך ואם לדרי עלמא גם כשאכשר דרי תהי' התקנה ואם לדרי תיקון כשלא אכשר דרי כדלקמן, וכ"ז לטעמא של תוס' אבל הרמב"ם דכתב גם לעתיד ל"מ פרוסבול הוצרך הכ"מ לתת טעם אחר בשיטת הרמב"ם דשיטתו כשיטת תוס' ולא מטעמי' אלא שלא הפקירו משום תקנתי' דשמיטה אלא להחזיק ולא להוציא כנ"ל. אלא לפ"ז י"ל גם הראב"ד ס"ל כתוס' ומטעמי' דתוס' ואיכא פרוסבול לעתיד אלא דמ"ש הראב"ד דקיי"ל כרבא משמע דמפרש כרש"י ממש וכשיטתו דאפילו למ"ד שמיטה בזה"ז דאורייתא ס"ל לרבא דהול"ל עיקר דין תורה לגדר ולסיג על ידי הפקר בית דין הפקר

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בשיטתו של הרמב"ם דס"ל דרבא לא קאי אלא על אביי ולא לתרץ עיקר הקושיא למ"ד שמיטה בזה"ז דאורייתא וה"ה לעתיד ל"מ פרוזבול משום הפקר ב"ד הפקר. הנה הרשב"א כ' דמוכח מתי' רבא דס"ל דב"ד מפקירין מזה ומקני לאחר אפילו לא בא לידו, וכ' דילפינן כן מקרא וכי מה ענין אבות אצל ראשים וכו' ומה אבות מנחילין עד שלא בא לידו כן הראשים עיין בו. וצ"ע נהי דמוכח כן מקרא אבל מ"ש דלתי' רבא צ"ל דיכולים להקנות עד שלא בא לידו מנ"ל דלמא דהפקירו של לוה וכשמגיע למלוה זכה בו. ונ"ל דמוכח כן דהיה קשה לרשב"א קושית פ"י מה יועיל הפקר ב"ד לו יהי' שלוה משלם לו מרצונו מצוה וחיוב על המלוה שיאמר משמט אני וכי עדיף הפקירא דב"ד ממשלם ע"פ עצמו וכ' בתי' שם דב"ד מקנה למלוה קודם שנת השמיטה שאינו משמט אלא לבסוף עיין בו וזהו כוונת רשב"א דמתי' רבא מוכח כן. כן נראה לי פשוט

והנה רשב"א כ' דמנ"ל דיש כח בידם וכו' מביא ראיה מדמקשי' ראשים לאבות, וזהו קרא דמביא ר' אלעזר אבל לפי דרשא דר' יצחק לא מוכח אלא דיכולין להפקיר אבל לא מוכח דיכולים להקנות קודם שבא לידו ועיין אבני מלואים סימן כ"ח דמביא ראי' דיכולים להקנות מדאורייתא מהקישא דראשים לאבות, ובמח"כ הי' נעלם ממנו שכבר כ"כ הרשב"א. אלא דבאמת תליא מאיזה מקרא ילפינן הפקר ב"ד הפקר וכדומה לי כבר התעוררו בזה באחרונים קמאי והוא פשוט

ואומר מעתה דיש הוכחה דרבא לא קאי על עיקר הקושיא מפרוסבול דהפקר ב"ד הפקר דהא רבא אמר כדר' יצחק ומקרא דר"י לא מוכח דיכולין להקנות ולא מתרצא תקנתא דפרוסבול כקושית פ"י דצ"ל משמט אני, וע"כ רבא לא קאי רק על אביי לתרץ הא דתקנו שמיטה דיש כח בידם להפקיר מזה שלו כ"ש שיכולים להחזיקו בשלו, ומשום הכי לא מתרץ רבא מיד כן, וש"ס מייתי עוד ר"א אמר מהכא לדידי' לא צריך כלל לת' אביי ואפילו למ"ד שמיטה בזה"ז איכא תקנת פרוסבול דהפקר ב"ד הפקר להקנות עד שלא בא לידו וא"ש. והא"ש הרמב"ם ושיטתו בהלכת סנהדרין פכ"ד הלכה ו' דמביא קרא דר' יצחק מיחרם כל רכושו ועיין כ"מ שם דמביא סוגית ש"ס דהכא ודש"ס מ"ק. והנה במ"ק מביא רק קרא דר' יצחק, אבל הכא מביא גם קרא דר"א, ורמב"ם נקיט רק קרא דר"י כסתמא דש"ס דמ"ק, וגם כאן רבא אמר כדר"י נקטי' כרבא דבתרא הוא וכש"ס מ"ק ולכן מביא רק הך קרא דר"י ממילא לא ידעינן דהפקר ב"ד מהני רק להפקיע ולא להקנות, ויפה פסק דל"מ פרוסבול אם תהי' שמיטה דאורייתא. וא"ש עיין כי נכון הוא בעזה"י

ומצאתי מקום ישוב בדברינו מ"ש הרי"ף דאמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליני' והקשה הר"ן מנ"ל דלדרי עלמא תיקון והא האיבעיא לא אפשטא. ונ"ל הנה תוס' בשם ר"ת דבזמן הלל היו יובל ושמיטה נוהג מדאורייתא והלל תיקן על דור שאחריו לאחר החרבן. והקשה מאיבעי' ש"ס אי לדרי' או לדרי עלמא נמי תיקון ונדחק מאוד לדרא היינו לדור שלאחריו, וכ' עוד דקאי לרבא והיינו לשיטת רש"י דרבא מתרץ למ"ד שמיטה בזה"ז דאורייתא ועיין מהרש"א. ולפמ"ש דדבר זה אי לשמיטה דאורייתא נמי מהני פרוסבול תלי בדרשא מהיכי ילפינן דהפקר ב"ד לרבא דנפקא לי' מדר"י ל"מ פרוסבול לשמיטה דאורייתא. ולר""א מהני צ"ל לפי שיטת ר"ת דבזמן הלל הי' שמיטה דאורייתא דאיבעי' ש"ס לדרי' תיקון לר"א ומביא ראי' משמואל דס"ל לדרי' תיקן וע"כ ס"ל מהני פרוסבול לשמיטה דאורייתא ודחי די"ל דס"ל לדרי עלמא נמי תיקן לזה י"ל או דס"ל כר"א דפרוסבול מהני לשמיטות דאורייתא או דס"ל כרבא. והא"ש לפי דקיי"ל כרבא וכדר"י ל"מ פרוסבול לדאורייתא וע"כ צ"ל הלל תיקן לדור שלאחריו בוודאי לדרי עלמא נמי תיקן דהא תחלת תקנתי' לא היה לדורו וכיון שתיקן לדור שלאחריו ולא הניח הדבר ביד חכמי הדורות שלאחריו בכל