כתב סופר חושן משפט י

שראוי' להאמינו כמו שראוי' לתובעו וכו' או כפי' הר"ש דאגלאי מלתא למפרע או כמ"ש הג"ת כיון שהוא רוצה לתובעו רק שאינו בתק"ח קרי בי' לא יגש עכ"פ לק"מ ולא מוכח מידי דאין ראוי' לתבוע בר"ה דמלוה לעשר שנים, וי"ל הקפת חנות משו"ה אינו משמט משום דהוי כמלוה לעשר שנים ושוחט פרה וחלקה בר"ה שאני כמ"ש ב"י או כמ"ש אני ומתניתין דהשוחט אפי' כרבנן אתי' וכיון דקיי"ל דמלוה לעשר שנים אין משמט פסק הרמב"ם שפיר הך מתניתין דשחט הפרה וכמסקנת ירושלמי ושיטתו של הרמב"ם מבואר בירושלמי עצמו. כנלפע"ד הגם כי הם ע"ד פלפול קצת מ"מ הדברים נכונים המיישבים דעת בישוב שיטת הרמב"ם בעזה"י

עוד רגע אחת אדבר מה שהעליתי מאז בישוב תמיהת הר"ש שביעית על סוגיא דשבת ר"פ השואל דמקשה לר"י משוחט הפרה בשלמא לרבה ניחא לר"י דלא ניתן לתבוע קשיא עד דלא אסיק דאגלאי מילתא למפרע דחול גם לרבה קשיא וכי ראוי' לתבוע בר"ה כקושי' ירושלמי דהו"ל כמלוה לעשר שנים. והעליתי ישוב לקושיא זו. הנה פשטא דמתני' וחלקה בר"ה היינו של סוף שביעית ואם לא נתעבר הוי ר"ה תחלת שביעית וכן פי' רש"י ור"ש. ולולי פירושם הי' נ"ל דאפשר לפרש מתני' וחלקה בר"ה של תחלת שביעית ואם נתעברה הוי סוף שביעית, ואפרש שיחתי, הנה הרא"ש גיטין סוגיא דפרוזבול העלה דתחילת שביעית משמט שאינו יכול לתבוע ואין ב"ד נזקקין, והא דסוף שביעית דווקא משמט היינו לענין שצ"ל משמט אני דכתיב וזה דבר השמיטה ולכן אין כותבין פרוזבול בשביעית עיי"ש. ורמב"ם חולק וס"ל דכותבין פרוזבול בשביעית דתחלתו אין משמט כלל עיי' טוש"ע ח"מ סי' ס"ח ובב"י שם, והב"ח בשם רדב"ז דמשוה השיטות דרמב"ם קאי כשמלוה בשביעית וכבר עבר תחלת שנת שביעית אינו משמט כלל עד סופו, וכותבין פרוזבול, ורא"ש איירי במלוה קודם שביעית אז תחלת השנה משמט לזה דאינו רשאי לתובעו ואין ב"ד נזקקים עיי"ש ובתומים ועפ"ז י"ל מתני' דשוחט הפרה וחלקה בר"ה של תחלת שביעית ואם נתעברה השנה והי' הלואה סוף שנה שישית משמט כיון שהי' הלואה קודם שביעית כשנכנס שביעית משמט מיד ואינו רשאי לתובעו, אבל לא נתעברה אינו משמט כי הי' הלואה בשביעית עצמו אין שביעית משמט עד לבסוף כן נ"ל. והא"ש דלק"מ לרבה וכי ראוי' לתובעו בר"ה עד אחר יו"ט והוי כקובע זמן פרעון אחר שביעית דהא בתחלת שביעית קאי. ואם נתעברה הוי הלואה בסוף שישית וזמן גביי' בשביעית לכן משמט בתחלתו מיד, אבל לר"י קשה שפיר כיון דהלואת י"ט לא נתנה לתבוע לעולם ל"ש לא יגוש כמ"ש רשב"א בכוונת קושית ש"ס, ולק"מ קושי' ירושלמי, והא דירושלמי הקשה וכי ראוי' לתבוע בר"ה ולא רצה לפרש מתני' בתחלת שביעית כהנ"ל משום דיש בו מן הדוחק לפרש ואם לאו אינו משמט היינו משמט בתחילתו עד סוף השנה דהא בסופו בוודאי משמט וזה דוחק. וש"ס דילן לפי גרסת הר"ש בשלמא לרבה ניחא וש"מ בכמה דוכתא כייל לנו כללא דכל היכא דקאמר בשלמא היינו גם למ"ד דס"ל כך ג"כ קשה. אלא דל"ק כ"כ די"ל בדוחק אבל לאידך וודאי קשה ועיין כפ"ת ר"פ יהכ"פ. וכאן נמי א"ש בשלמא לרבה ל"ק כ"כ די"ל מתני' בתחלת שביעית הגם שיש דוחק לפרש ואם לאו אינו משמט שאינו משמט בתחלתו עד סופו מ"מ ליכא מן הקושיא כ"כ אבל לר"י בוודאי קשה ואתי שפיר ועיין

ויש להוסיף דברים ע"ד פלפול ליישב במרווח יותר הא דלא רצה ירושלמי לפרש מתניתין בתחלת שביעית כי לר"י א"א לומר דמתניתין בתחלת שביעית ואינו משמט היינו שאינו יכול לתובעו בב"ד, דהא מקשה לר"י מסיפא לענין מאי אינו משמט הא בלא"ה אינו יכול לתבוע ומתרץ שאינו צ"ל משמט אני, ואי מתניתין בתחלת שביעית ואינו משמט היינו תחילתו אינו משמט לענין שא"י לתובעו תיקשי הא בלא"ה לא ניתן לתבוע, ולענין שצ"ל משמט אני הא בתחלתו בלא"ה אפי' נתעברה אינו משמט לענין זה עד סופו ובסופו באמת משמט שצ"ל משמט אני גם אם לא נתעברה וע"כ מתניתין בסוף שביעית קאי אלא לאחר שכבר תי' דאגלאי מלתא למפרע תו ל"ק וכי ניתן לתבוע בר"ה כיון דאיגלאי מלתא דחול כמו הירושלמי על קושיא זו לפי' הר"ש. ובס"ד דלא ידע ש"ס דילן מהא דאיגלאי לא יכול להקשות לרבה כירושלמי די"ל בתחילת שביעית, ולרבה אתי שפיר ולר"י קשה כמ"ש, ולמסקנא דמחדש איגלאי מלתא אתי שפיר בין לרבה בין לר"י בסוף שביעית וי"ל ירושלמי ס"ל כר"י וע"כ צריך לומר בסיפא דאינו משמט שאין צריך לומר משמט אני, מקשה שפיר וכי ראוי' לתבוע בר"ה ומתרץ כיון שראוי' להאמינו היינו דאיגלאי מלתא כמ"ש הר"ש בכוונת תירוץ הירושלמי, ולר"י ידע ירושלמי דאיגלאי מילתא דאל"ה קשיא מרישא כקושית ש"ס. אלא המקשן לא סבירא לי' אמר כן לענין זה שיהי' מקרי ראוי' לתבוע בר"ה עצמו למפרע כיון דנוהגין קודש מתרץ גם לענין זה אמרינן אגלאי הקצרתי והבן. הכ"ד רבך אוה"כ הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה ט' בעזה"י. מה שחנני הי"ת בעיון מעט בסוגיא דפרוזבול גיטין ל"ז ע"א בלימוד השעורים תר"ל לפ"ק פ"ב יע"א

תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל וכו' מדהקדים מתני' פרוסבול אינו משמט וזה אחד מן הדברים משמע דפרוסבול אינו משמט הוא מעיקר הדין מקרא נפקא ואת אשר יהי' לך את אחיך ולא של אחיך בידך כמ"ש תוס' ונראה מתוס' כאן דליכא פרוסבול אלא המוסר שטרותיו לב"ד והלל תיקן שיהי' עושין כן ומאי תיקן דרש והתקין וא"ש דמקדים פרוסבול אינו משמט הוא מעיקר הדין ואתי הלל ותיקן שיהי' עושין כן. אמנם תוס' במכות ג' ע"ב כ' מוסר שטרותיו ופרוסבול ב' דברים הם מוסר שטרותיו ממש הוא דאורייתא ופרוסבול אפי' אינו מוסר ממש רק כותב או אומר. ורש"י שם כתב מוסר שטרותיו היינו פרוסבול נראה דס"ל דמוסר שטרותיו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והנה ממ"ש רש"י כאן מוסרני לכם שטרותי וכן ממ"ש רש"י בכל הסוגיא שטרותי לא מוכח דס"ל מסירה ממש אלא שכותב שמוסר שטרותיו וכאלו מסורים דמיא אפילו לא מסר אלא דאתי לאפוקי מע"פ דלא מהני כתיבה שמוסר חובותיו, וטעמא דבמע"פ לא מהני כ' פ"י כיון דאפשר לו לכתוב שטר ומדמה למלתא דגובה מן משועבדים בשטר ולא במע"פ דאפשר לו לכתוב שטר, ואין הדמיון עולה יפה, התם דאיכא פסידא ללקוח' ולכן במע"פ אינו גובה דל"ל קלא והו"ל לכתוב שטר והיו נמנעין הלקוחות ואיהו דאפסיד אנפשי' אבל הכא מ"ש בע"פ או בשטר, ולמה תיקנו במלוה בשטר יותר מבע"פ. ונ"ל הא תקנת הלל שלא יהי' נמנעים מלהלות ומלוה ע"פ בלא"ה אינו נכון ואפילו בעידים והמובחר שילוה בשטר כמבואר בח"מ סי' ע' והוא מש"ס ב"מ עיי"ש, ולכן לא תיקן שיהי' פרוסבול במע"פ דמה לנו לתקן תקנה שלא יהי' נמנעים מלהלות בע"פ דאינו נכון וא"ש נכון

אלא מרש"י מכות שכתב על מתני' המוסר שטרותיו לב"ד היינו פרוסבול שתיקן הלל משמע דס"ל מוסר שטרותיו ממש הוא דתיקן הלל דווקא כדס"ל לתוס' בשיטת רש"י מדכ' לרש"י דמפרש דרבא קאי ג"כ על קושית ש"ס תחלה צ"ל דס"ל דקרא דשל אחיך בידך אסמכתא ע"כ דס"ל לרש"י דליכא תקנת פרוסבול רק במוסר שטרותיו ממש והוא דרבנן אבל בלי מסירה לא מהני אפילו מתקנת הלל ועיין מהרש"א ופ"י. וצ"ל למה באמת לא תיקן הלל אפילו בלי מסירה ממש שלא ימנעו להלות כדי לטרוח למסור שטרותיו לב"ד כמו דס"ל לר"ן ותוס' מכות צ"ל דאסמכו אקרא ולא של אחיך בידך והיינו מוסר שטרותיו ממש דנראה קצת כגבוי ומשמע מקרא, אבל בלי מסירה לא מצאו אסמכתא לא תיקנו ועיין

אבל קשיא לי על שיטת רש"י מכות מלקמן ע"ב אימא בי' מלתא דלא כתוב ככתוב דמי וכ' רש"י דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהם לב"ד ואע"ג דלא כתב יהי' ככתוב. מדכ' רש"י דסתם מלוין יהי' כמוסרין שטרותיהם ע"כ צ"ל דאפילו לא מסר כמסור כך הוא מעיקר תקנת הלל ור"נ הי' מתקן שסתמא דמלתא הגם דלא כ' ולא אמר הריני מוסר יהי' סתמא כפרושו דסתמא ניחא לי' בהכי, ואי בעי מוסר שטרותיו לב"ד דוקא איך אפשר שיהי' סתמא כפרושו הא מחוסר המסירה ממש לידם וכי תימא דלא בא ליד ב"ד כבא לידם וע"ז לא שייך סתמא כפרושו, ולפי' הרא"ש דלא ס' ככתוב שא"צ כתיבה דווקא א"ש אבל רש"י לפי שיטתו ופרושו צלע"ג

ולולי דתוס' ס"ל בשיטת רש"י דליכא פרוסבול רק במוסר ממש הי' נ"ל דרש"י ס"ל דעיקר פרוסבול דרבנן אפילו במוסר שטרותיו ממש ואסמכיה אקרא, ותיקן גם בלי מסירה ג"כ כדי שלא ימנע מי שאין רוצה להטריח למסור שטרותיו או לא ניחא לי' שיהיו שטרותיו ביד ב"ד או אינו רוצה לגלות מסתוריו, אלא אי הי' מוסר שטרותיו ממש לב"ד דאורייתא משום דיש שמונעים משום שאין רוצים למסור שטרותי' לב"ד לא הי' הלל מתקן תקנה ולהפקיר משום סיג וגדר כמ"ש רש"י לרבא דזה משום יש נמנעים אינו גדר וסיג כ"כ לתקן להפקיר ולהפקיע משו"ה ס"ל לרש"י דמוסר שטרותיו ממש ג"כ מתקנתא הוא ומשום הפקר ב"ד וכל שהוצרך לתקן ולעשות סיג והוצרך להפקיר