כסף נבחר חלק ג תצח

גיטין (דף ע"ב) גבי אתקין שמואל בגיטי דש"מ אם לא מתי לא יהא גט וכו' ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה והא לפי' רבינו כל זמן שאינו נתנו לה תנאי קודם למעשה מקרי וכן הקשה הר"ן פרק האומר על רבינו ע"ש מה שתירץ. (ועיין שער המלך פ"ו מאישות שכתב דרבינו הוכיח מסוגיא דמי שאחזו דאביי ורב אשי בהא פליגי על רבא דאביי ור"א סברי דהא דקתני מתני' כל תנאי שיש מעשה בתחלתו היינו מעשה ממש ורבא סבר לאחדומי בדבור מש"ה פסק כאביי ור"א ע"ש באריכות). כ' ה"ה לדעת ראב"ד ורמב"ן ורשב"א דתנאי קודם למעשה היינו להקדים בדבור. לדבריהם כל מה שהזכירו בגמרא הרי את מחודשת ע"מ שיהא כך למאן דל"ל בגמ' ע"מ כמעכשיו אין הלשון מדוקדק אלא כשאמר ע"מ שיהא כך הרי את מקודשת וכו' ולשון המשניו' והגמ' בכמה מקומו' אינו מדוקדק לפי דעתם וזה נראה שהכריחו לרבינו לפרש מה דפי'. ודין זה צ"ע עכ"ל. ובפ"ג מזכיי' כתב הרמב"ם כבר בארנו שכל תנאים שיש במתנו' או במקח וממכר צריך שיהא כפול וכו' וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ואין צריך לכפול כך הורו מקצת הגאונים ולזה דעתי נוטה ורבותי הורו שאין צריך לכפול וכו' אלא בגיטין וקדושין ואין לדבר זה ראיה:

כתב הראב"ד טעם גדול יש לדבר איך יתכן שזה מוכר קרקע או נותנה ואומר איני נותנה או מוכר אא"כ יעשה כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו אבל גיטין וקדושין אומדן דעתא הוא דמכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליגה בדברים וקירוב דעת וריחוק דעת אין תנאו מועיל לרחק ולקרב אלא אם כו חזקו בכפילו' ובכל הענינים שנתפרשו בו כי כולם חיזוק התנאי. ונחלת ב"ג לא היתה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק לאדם מירושתו או ממקחו. עכ"ל. ובפ"ח מגירושין כתב הרמב"ם המגרש ע"ת וכו' כבר בארנו פ"ו מאישו' משפטי תנאים ושם נתבאר כשיתקיים התנאי מגורשת משעה שנתקיים לא בשעת נתינת הגט לידה לפיכך יש לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות על תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון וכו' אם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת. ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא אא"כ לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי. ושם נתברר אם אמר מעכשיו או ע"מ כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לפיכך אינו יכול לבטל וכו' ואם אבד או נשרף אפילו מת קודם שיתקיים התנאי הרי זה מקיימת התנאי אחר מותו וכו' ויש לה לינשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי ואין חוששין שמא לא יתקיים הואיל והיה התנאי במעכשיו או בע"מ. כתב ה"ה מה שכתב רבינו ואם נשאת לא תצא תמוה שהרי אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי ואשת איש היא וכו' ע"ש. וגם הכ"מ בשם הר"ן כתב שתמה על רבינו בזה וגם רשב"ץ כתב ואם נשאת תצא דקיי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וכו' וגם על מה שכ' בע"מ שתנשא לכתחלה תמהו עליו דהא בגמ' אמרי' ולאחר לא תנשא עד שתתן וגם הטור השיגו בזה עכ"ל:

ובפ"ז הלכה כ"ג מאישות כתב הרמב"ם המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אף על פי שביטלו בינו לבינה בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם. עיין בה"ה ובר"ן פרק המדיר שכתב בשם הרשב"א דחולק בזה ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא א"כ היה בו הרווחת ממון דהוי כאומר הריני כאלו נתקבלתי. פי"ב מאישות כ' הרמב"ם התנה עמה אחר שנשאה שלא ירשנה תנאו בטל וא על פי שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כש תורה וכל תנאי שבירושה בטל אף על פי שהוא ממון שנאמר בה לחקת משפט ובשאר דברים תנאו קיים כגון שלא יאכל פירות נכסיה וכו'. כתב הראב"ד מה צורך לחקת משפט ואיך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם ואיך יאמר לאביו או לא' ממורישיו דו"ד אין לי בנכסייך אחר מיתתך ואין אדם מקנה מה שאין לו בו זכות עכ"ל. פי"ג ממכירה כתב האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה במד"א בסתם שאין יודע כמה הוניי' יש בו כדי שימחול ואצ"ל אם אמר ע"מ שאין בו אונאה שהרי יש בו אבל במפרש אין לו עליו אונאה שכל תנאי שבממון קיים וכו'. כתב לח"מ קשה איך פסק כאן הרב דתנאי בטל ובפ"ט משמטה פסק בע"מ שלא תשמיטני שביעית תנאו קיים כשמואל ובמכות מדמי האי להאי וצ"ע. וכתב המרכבת הא דמדמי הש"ס היינו לפי הס"ד דליכא חילוק בין בו לעלי ולפי המסקנא לא קשיא מידי ובהא אפילו רב מודה עכ"ל. ובפרק ט"ו כ' הרמב"ם מכאן אני אומר שהמוכר חפץ לחברו בק' דינרין ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז א' ע"מ שאין לך עלי אונאה ה"ז יש לו עליו אונאה שהרי אומר כיון שראיתי שאמר שאינו שוה אלא זוז ידעתי שאינו מתכוין אלא להשביח דעתי עד שיפרש כדי ההוני' שיש במקחו בודאי או קרוב לה בכדי שהדעת טועה שהרי ידע בודאי הדבר שמחל בו וכזה ראוי לדון. פ"ד מעבדים כתב המוכר בתו ופסק על האדון ע"מ שלא לייעדה אם רצה האדון לייעדה מייעד שהתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. פ"ו מנחלות כתב אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון לפי שנאמר לחקת משפט לומר שחקה זו לא נשתנ' ואין מועיל בה תנאי בין שצוה והי' ברי' או ש"מ בין ע"פ בין בכתב לפיכך האומר בני בכורי לא יטול פי שנים פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום. איש פ' יירשני במקום שיש בת וכו' לא אמר כלום אבל אם הי' לו יורשין רבים ואמר כשהוא ש"מ פלוני אחי יירשני מכל אחי וכו' דבריו קיימין בין בע"פ בין בכתב וכו' אבל אם אמר הבכור יירש כפשוט או שאמר לא יירש פי שנים עם אחיו לא אמר כלום שנאמר לא יוכל לבכר ואם היה ברי' אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד משאר יורשין. כתב ה"ה בשם הר"י מג"ש אם היה שם בכור אין דבריו קיימין אצל הבכור כיון שאמר בלשון ירושה אף על פי שלא הזכיר הבכור. ועוד כתב הר"י מג"ש שכל שיש שם בכור כשם שבטלה צואתו לענין בכור כך בטלה אצל הפשוטים ובזה חלקו עליו קצת האחרונים ואמרו שאצל הפשוטים דבריו קיימין וכל אחד מפסיד לפי חשבון מה שהורישו אביו והבכור נוטל כדינו עכ"ל. בפ"ט משמיטה כתב המלוה את חברו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה"ז משמט שאינו יכול לבטל דין השביעית התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב. ובפ"א מנזירות כתב האומר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין וכו' ה"ז נזיר ואסור בכולן מפני שהתנ' עמ"ש בתורה. (כתב לח"מ לא היה צריך לזה הטעם דהא קי"ל אפילו לא נזר אלא באחד מהם ה"ז נזיר בכולם ובגמרא נאמר טעם זה לר"ש אלא דרצה לתת טעם שהכל מודים בו וכן דרכו עכ"ל). ובפ"ח הל' י"ט מגירושין כתב התנה עליה שתעשה דבר זה סתם ה"ז כמפרש יום אחד וכו'. כ' ה"ה היינו כרב אשי. ובפ"ה הל' כ' מגירושין כ' חולה שרצה לגרש ע"ת כשימות כדי שלא תפול לפני יבם ואם עמד לא תהיה מגורשת ולא רצה לגרשה מעכשיו כדי שלא תטרף דעתו כך הוא כותב וכו' או אומר לה כשנותן הגט אם לא מתי לא