כסף נבחר חלק ג תפה

חברו ולשמעינן אילן וכ"ש בית לכן נראה לפרש דודאי כשנטעו גרעין לכ"ע שרי דאין זה תפיסת יד אדם והכא בנטעו אילן קמפלגי דלרבנן אינו אסור משום תפיסת יד כיון שלא נטעו מתחלה לכך דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה והשתא ניחא דנקט רב לקמן המשתחוה לבית דאלו אילן כה"ג כיון שהוא מושרש בקרקע חשיב מחובר גמור עכ"ל:

[ג.] מעילה דף כ' מתני' נטל אבן או קורה של הקדש וכו' בנאה בתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיו וכו'. גמרא]. לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו (דאין מעילה במחובר אלא ע"כ תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש) אמר רב אחא ברי' דרב איקא הנאה הנראית לעיני' אסרה תורה (וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראית וכו' ולהכי מועלין) לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל אמר ר"ל התם בשהקדישו ולבסוף בנאו (כיון דבשעת הקדש הוי תלוש אע"ג דשוב בנאו דמחובר הוא יש בו מעילה) עיין שם בתוס':

[ד.] גיטין דף כ"א ע"ב מתני' אין כותבין במחובר לקרקע (דכתיב וכתב ונתן שאינה מחוסר קציצה) כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר (בגמרא פריך הא אמרת אין כותבין) רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. כ' רשב"א תימא דלא הוי ליה למימר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר (ותוס' כתבו דמיירי שכתבו בתלוש ואחר כך נטעו והשריש) ונראה לי דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוי כמחובר ופסול והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי כדאיבעיא לן בשחיטה ואי לא בטלו ודאי כתלוש הוא כדמוכח בשחיטה דע"כ לא איבעיא לן בשחיטה אלא בבטלו ואם נפשך לומר נהי דמחובר לא הוי מחוסר חפירה מיהו הוי וקרינן בי' מי שאינו מחוסר וכו' הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא כדאיתא בסנהדרין כיצד תולין אותו וכו' דר"י סבר יצא זה שמחוסר חפירה ורבנן סברי מחוסר חפירה לאו כלום הוא וכו'. ומיהו בירושלמי איבעיא להו כתבו בתלוש חברו וחתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרו ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה ר' יהודה. ולא אפשטא. מ"מ מדלא איבעיא לה לבעלי גמר' דילן משמע דממתני' הוי שמיע להו כמו שפירשתי וכו' וכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ חברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר שלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא בכתיבה או בחתימה לכל חד כדאית לי' וגם לא הי' מחוסר תלישה קודם שיתננה כיון דכתיב וכתב ונתן וכו' כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה וכו' והכא בשעת כתיבה לא הי' מחוסר תלישה עכ"ל:

[ה.] ב"ב דף ס"ה ת"ר המוכר את הבית מכר את הדלת וכו' מכר האצטרוביל אבל לא את הקלת לא את התנור ולא את הכירים וכו' ר' אליעזר אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכו'. ח"ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל וכו' מני לא ר"א ולא רבנן (הך ברייתא דקתני משום קביעת קרקע לא בטיל שם כלי מיניה דמעיקרא) הי ר' אליעזר אילימא ר"א דבית דלמא היינו טעמא דר"א סבר מוכר בעין יפה מוכר וכו' ואלא ר"א דכוורת דתנן כוורת דבורים ר"א אומר הרי היא כקרקע (כוורת מחוברת בקרקע בטיט וכו') וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה (במקומה) (ודמחוברת בטלה מתורת כלי) והרודה ממנ' בשבת חייב חטאת וחכמים אומרים אינה כקרקע וכו' (משום דחיבור קרקע לא בטל תורת כלי מיניה) התם כדאמר ר"א טעמא דכתיב ויטבול אותו ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת וכו' (והלכך חשיב מחובר ואפילו אין הכוורת מחובר לקרקע ממש אבל גבי צינור מודה ר"א דהוי כלי), אלא ר"א דדף דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וחכמים מטמאין וכו' בעי ר' יוסף מי גשמים שחישב עליהן להדיח את האצטרובלין מאי לזרעין (מהו שיכשר הזרעים) אליבא דר"א דאמר כל המחובר לקרקע כקרקע לא תבעי לך (דודאי חשיב מחובר) כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אינו כקרקע (מי אמרינן היינו טעמא דסבירא להו כל תלוש ולבסוף חברו חשוב תלוש וה"ה לגבי הכשר וכו' אי נמי טעמא משום דבעין רעה מוכר) תיקו. וע"ש בתוס':

פסק [ו.] כתב הרמב"ם בפרק א' משחיטה התולש קנה וכו' שוחטין בהם ואם נועצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהם נעוצים ואם שחט כשירה שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת בריאתן פסול. ועיין ש"ע י"ד סי' ו'. ובפ"ה מהל' ע"א פסק המשתחוה לבית אסרו. ובפ' י"ב מטומאת אוכלין פסק תלוש שחברו לענין הכשר זרעים כתלוש. ובפ"ח ממעילה כתב אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל הנהנה בקרקע עצמ' או במחובר לה לא מעל הדר במערת הקדש או בצל אילן לא מעל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים ובנה בהם בית הדר שם מעל. כתב כ"מ קשה הא ר"ל לא חילק בכך אלא כי היכי דלא תסייע לרב ואם כן מאחר שרבינו פסק בפ"ח מע"א כרב לא הוי ליה לחלק בכך וי"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר"ל לא לדחוי בלחוד אמרה אלא לקושטא דמילתא אמרה וכו' ויש סעד לזה מדהוי מצי לשנויי הנאה הנראית וכו' כדשני לעיל ושני כשהקדישו וכו' משמע דהכי ס"ל אלא דפסק כרב משום חומרא דע"ז עכ"ל. ובפ"ו מערכין כתב הרמב"ם המשכיר בית לחברו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקעה השכירות ואם דר בו השוכר מעל. כתב לח"מ תימא הא במעילה פסק המקדיש בית בנוי הדד בו לא מעל ואף על גב דקיימא לן כרב גבי ע"א משום חומרא דע"א ותו קשה סוגיא דערכין (דף כ"א) דאמר התם כי דייר ביה במעילה קאי כמאן ותוס' כתבו התם ואף על גב דאין מועלין במחובר כדאיתא במעילה צ"ל הך סוגיא דהכא אתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש כדאמר המשתחוה לבית אסרו וכו' אלא לרבינו דסובר דתלוש ולבסוף חברו לא מיקרי תלוש אפילו אליביה דרב אלא לענין ע"א ולא לענין מעילה סוגיא דערכין כמאן אתיא וצ"ע עכ"ל. ומרכבת תירץ דהא דקיימא לן דאין מעילה במחובר היינו משום דילפינן חטא חטא מתרומה כדאיתא במעילה (דף י"ח ע"ב) והיינו בשוגג וחטאה בשגגה כתיב אבל מעילה במזיד דלא נפקא לן מהאי קרא וכו' ודאי מעל והכא מיירי שדר בו במזיד ובהל' מעילה מיירי לענין קרבן מעילה בשוגג עכ"ל:

[ז.] כתב הטור בח"מ סימן צ"ה וכתב בעל העיטור דוקא גדולי קרקע (הוי כקרקע לענין שבועה) אבל תלוש ולבסוף חברו כגון כותל בנין וצינור שקבעו וכוורת קיי"ל כחכמים והמחובר לקרקע לאו כקרקע דמי (ור"ל כחכמים דפליגי על ר"א בב"ב דף פ"ה) וכתב בד"מ אבל המרדכי פרק שבועת הדיינין כתב דבית דינו כמחובר והשואל בית ונשרף פטור מלשלם עכ"ל. וגם בש"ע כתב הרמ"א י"א דתלוש ולבסוף חברו לאו כקרקע ויש חולקין עכ"ל. וש"ך כ' מבואר בבעל עיטור שחולק על ר"ח שפסק כר"א (בתלוש ולבסוף חברו וכן מבואר ברשב"ם ב"ב דף ס"ו) ותמיה לי על הטור שכתב גבי גדולי קרקע וכן ר"ח פסק כר"א דהלא ר"ח לא