כסף נבחר חלק ג תפ

צ"ע מדאמרי' בפ' מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שביק אבון וכו' ומטלטלי דיתמי לא משתעבדא אלמא מה שאינו גובה מן מלותו ממלוה דמטלטלי הוא וכו' וי"ל רבותא קאמר כלומר מה דשבק אבון גבך לא עדיף ממטלטלי דאפי' מטלטלי לא משתעבדי וה"ה למלוה וכו' עכ"ל:

[ג.] קדושין דף ט"ו תניא מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו ר' אליעזר אומר מעניקין לו מ"ט דת"ק דכתיב גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"נ דאמר מוציאין מזה וכו' (איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא) ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. כתבו תוס' מכאן מדקדקין דאין הלכה כר"נ דהא ר' אליעזר ורבנן פליגי בדר"נ והלכה כרבנן ור"ת ור"י פרשו דהלכה כר"נ והר"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו דר"נ והכי נפרש אליבא דר"א לו ולא לב"ח משום דס"ל בעלמא כר"נ בשאר שכירות אתא לו ואפקי' פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ות"ק בעלמא וכו' פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר"נ משום דטרח בגופו אבל ב"ח כ"ע אית להו דר"נ עכ"ל. כ' הרשב"א הלכה כר"נ ודוקא מחיים דלוה דידיה משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה וזהו חדושו דונתן לאשר אשם לו אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה או פקדון ביד אחרים אין מוציאין מהן ונותנין לב"ח אלא ליורשין כדתנן בכתובות ר' טרפון אומר ינתנו לכושל ואמר ר' יוסי מה כושל ב"ח ר"ע אומר ינתנו ליורשין שכלן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה דר' טרפון סבר דאפי' ממלוה דשבק מפקינן מדר"נ ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוי מטלטלי ואידך כדר"נ וכ"ש מפקדון ור"ע סבר אפי' פקדון דליכא אלא חדא ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי ור"ש מלוה דאיכא תרתי דאפי' ר"נ לא אמר אלא מחיים אבל אחר מיתה לא וקי"ל כר"ע. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה בזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מינייהו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולעיל כ' הרשב"א דטעמא דמלתא דמוציאין מזה וכו' משום דהוי כעין הפוכי מטרת' שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות וכו' ב"ח שלו גובה ממנו א"כ מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן ולאו הפוכי מטרת' ממש קאמינא דהא מצי לוה שני למימר ליה לאו בעל דברים דידי את והיינו נמי טעמא דרבנן דפליגי עליה דר"נ הלכך אין כאן הפוכי מטרת' אלא דין גמור וכשגבו קרקע דב"ח דחוזר וגובה אותה מהם מדר"נ גופיה היא ואי לאו דר"נ הו"ל נכסי דקנו יתמי. והא דיהיב ר"ע טעמ' משום שבועה לאו למימ' דאם פטרו משבועה דנותנין לב"ח אלא לעולם נותנין ליורשין אלא הכא הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורשין שא"צ שבועה לעולם משא"כ האשה וב"ח וכו' והא דר"נ דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח אבל במקום שמוצא לגבות אין מוציאין מזה כדמוכח בב"ק דף מ' וטעמא דא"ל הנחתי לך מקום לגבות דב"ח כעין משועבדין ואין מוציאין במקום שיש ב"ח עכ"ל. וכ"כ הר"נ כתובות דף י"ט:

[ד.] ובהג"א פ' שור שנגח ד' וה' כתב הך דר"נ שייך בחוב של הלואה ובניזק ובשכירות ובהגוזל ונגזל ובנפקד ומסור ורבינו שמחה חולק במסור ודוקא היכא שלוה לוי מנה משמעון ואח"כ לוה שמעון מראובן אבל היכא שלוה שמעון מנה מראובן ואח"כ לוה לוי משמעון לא ובמרדכי פ' המניח כתב וז"ל הא דהמזיק שעבודו של חברו פטור כ' רבינו מאיר וז"ל א"ל מורי הר"ר יצחק מוינ' בשם רבינו יונתן מדלא מחייב ליה מדר"נ שהרי החופר בקרקע בורות וכו' מן הדין חייב לפרוע לבעל הקרקע דהפסידו וכיון דחייב לו יתחייב לב"ח מדר"נ כו' ש"מ דלא מחייב מדר"נ אלא כגון ראובן לוה משמעון ושוב לוה שמעון מלוי חייב ראובן ללוי מדר"נ כיון דבעידנא דנתחייב שמעון ונשתעבד לוי נשתעבד לו ראובן כמו כן אבל אם שמעון לוה מלוי תחלה ושוב לוה ראובן משמעון לא משתעבד רא ובן ללוי והיינו טעמא נמי דהכא פטור ואמרתי למורי דהכא מיירי בכה"ג שאין המזיק חייב לבעלים כלום כגון ההיא דקיימינן עלה שחטו ונתנו במתנה שהבעלים עצמן עשו לו ההיזק וכה"ג מיירי המזיק שעבודו של חברו עכ"ל:

[ה.] כתבו תוס' בכתובות דף י"ט (בחד תירוץ) דשעבודא דר"נ אין יכול למחול כיון שהוא דאורייתא משא"כ במכירת שטרות שהוא דרבנן. וכ"כ הג"א שם. וכ"כ הר"ן דאין יכול למחול או כיון דהו' מדאורייתא או משום דשעבוד גופו של לוה נשאר גבי מלוה כפי סברת ר"ת והכא משתעבדא לקמא מדאורייתא ואי קשיא הא דאמרינן ב"ק דף פ"ז דאשה יכולה למחול לכתובה ולא תצטרך לשלם ההיזק שעשתה אין זו קושיא דהתם לאו מדר"נ אתינן לה והיינו טעמא משום דר"נ לא סגי אלא לכשיגיע זמנו פקדי' רחמנא ללוה דליתב למלוה קמא אבל לא סגי דלהוי השתא שעבודא גביה כ"ש בשעבוד כתובה דאפשר דלא אתי לעולם לידי גוביינ' ומש"ה לא אתינן עלה מדר"נ כלל אלא דאמרי דתזבין כתובתה לההוא דחבלי ביה ולמאי דפרכי' מהדרי' דכל לגבי בעל מחלה ודאי אבל אין ה"נ דהיכא דחייב מדר"נ לא מצי מחיל עכ"ל. וכתב חדושי אנשי שם ומיהו לא מצי מחיל אע"ג דלא חל שעבוד קמא עדיין שהרי באותה שעה שיש למחילה לחול והיינו כשיגיע זמנו מיד יסתלק באותה שעה שעבוד' של שני ויחול שעבוד של מלוה ראשון עכ"ל (ע' בראב"ן שכ' לתרץ קושית התוס' (דלהימן במגו דאי בעי מחיל) דאביי ול"ל דשמואל כדמוכח ספ"ק דב"מ דאמר אביי אפילו תימא ליתא לדשמואל וכו'. א"כ לא מצי מחיל וליכא מגו):

[פסק] [ו.] בפ"ב ממלוה פסק הרמב"ם כר' נתן. ובפ"ג מעבדים כתב מוכר עצמו אין מעניקין לו כרבנן. כ' מש"ל תמה איך פסק כאן כת"ק דהא משמע בגמ' דת"ק לא ס"ל כר"נ וליכא למימר דס"ל כפי' רבינו נתנאל דא"כ היה לו לחלק בין מלוה לשכירות (וע' ריטב"א קדושין דף ט"ו דכתב והנכון דודאי קי"ל הכא כרבנן וקי"ל כר"נ והא דאמרי' הכא דרבנן לית להו דר"נ היינו לרב טביומי דקסבר דת"ק יליף שכיר שכיר ואצטריך לו למעוטי מוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח ואלו היה משכא רב טביומי תנא דלא יליף שכיר שכיר הוי איפך לקיומי דחיה דיליה אבל מכיון דלא אשכח תנא אחרינא דלא יליף שכיר שכיר אית לן למימר דתלמוד' דאמר לעיל אלא למאן דאמר דלא יליף שכיר שכיר בדוקא קאמר ליה ומשום דידע דת"ק הוא דלא יליף ליה והיינו דמיעוט מוכר עצמו מכל הני דיני משום דלא כתיבי ביה ולא יליף להו ממכרו ב"ד ותו לא מצטרכינן לההיא מיעוטא ודריש ליה לו ולא לב"ח כר"א וכר"נ ומאי דאמרי' הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח לאו למימר דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה דודאי הלכה היא דכר"נ אתיא ורבנן מודו בה וזה נכון וכ"פ רמב"ם כר"נ וכרבנן. ורבנן אחרינא פסקו כרבנן בכול' מתנית' ודחו דברי ר"ן ומאי שכתבתי עיקר עכ"ל הריטב"א) ול"נ דרבינו ס"ל דהא דאצטריך לומר דת"ק ל"ל דר"נ היינו מקמי דידעינן טעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה אבל לפי האמת דדרשינן אם אדוניו יתן לו אשה ולא למוכר עצמו משום דבע"כ מכי משנה ש"ש נפק' תו לא אצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא כי משנה וכו' הוא טעם על הענקה כמו שפי' רש"י וכיון דטעמא דהענקה משום משנה ש"ש שמסר לו שפחה וכו' ממילא משמע דמוכר עצמו שאסור בשפחה ממיעוטא דלו אינו חייב להעניק א"כ אייתר לו דהענקה למעט