כסף נבחר חלק ג תעה

מזיבורית משמע קרקע זיבורית מדלא הזכיר סובין. ואין נרא' לפרש דהאי דמ"ד לאו דאורייתא היינו אפי' מיניה דהא פשיטא שחייב לשלם ואם אין לו מעות פשיטא דאינו פטור בכך אלא יתן לו סובין או קרקע. אלא בשעבוד לקוחות מיירי שמשועבדים אע"פ דכתב ליה אחריות בהדיא לאו דאורייתא הוי האי קנין דמדאורייתא לא יוכל לשעבד בחובו את נכסיו מן הלקוחות אע"פ שיכול למוכרן. ומה שפירש רשב"ם גבי שעבוד' דאוריי' הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך וכו' וגבי לאו דאורייתא פי' דהא דכתיב יוציא במשכנו וכו' משמע דבשיעבוד דבמיניה פליגי ולא ידע רבי מאי קאמר וגם לא הבנתי מה שאומר למאן דאמר לאו דאורייתא דקרא במשכנו דבשלא בשעת הלואתו כ"ש דהוי דאורייתא דשלא בשעת הלואתו הוא גבייה מחוב עכ"ל. עוד כתבו תוס' הקשה ר"י מקורבל (אי שעבודא דאורייתא) האיך נשבעין במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד הקרקעות ואומר רבי כגון שמחל השעבוד א"נ בדליכא עדים דהא דשעבוד' דאורייתא היינו ע"פ עדים אבל ע"פ עצמו לא עכ"ל. ובב"מ דף ד' ע"ב ד"ה אין נשבעין כתבו תוס' וא"ת למ"ד ש"ד מודה במקצת למה נשבע הא כופר ש"ק וי"ל שמחל לו השעבוד או שאין לו קרקע אפי' משעבדי. אבל לר' יוחנן דאמר שבועות דף ל"ז כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבוד קרקעות דלעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות ואע"ג דסבר ר"י ש"ד היינו משום כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ משום פסיד' דלקוחות חשיב כאלו מחל לו השעבוד. ומיירי דאית ליה משעבדי ול"ל ב"ח דאי אית ליה ב"ח אפי' בעדים פטור ואי ל"ל אפי' משעבדי אפי' יש עליו שטר חייב עכ"ל. ועיין תוס' שבועות דף ל"ז ע"ב ד"ה ואין ועיין בר"ן פרק שבועות הדיינין שהקשה נמי קושיות התוס' וכתב וז"ל תירצו בתו' בשאין לו קרקע ומיהו ה"מ לדינ' דאורייתא אבל השתא דתיקון רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות אין כאן שעבוד קרקעות וכו' ולעיל כתב הר"ן אהא דאמר ר' חייא בב"מ מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש לו חמשים משלם חמשים וישבע על השאר וא"ת ולמה הוא נשבע הא קיי"ל שעבוד' דאורייתא וכו' וי"ל הכא במאי עסקינן כגון שהעדים אינן מעידין אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי דטעני' להו דלמא פרעי' ומיהו מיניה גבי ומש"ה נשבע שכיון שאמר אין לך בידי כלום כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי. ולקוחות לא מחייבי בהכי דאינהו לית להו למסמך אטענתה דידיה אלא אמרי דלמה לוה פרע עכ"ל. רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מלקוחות מ"ט של"ד ר"י ור"ל דאמרו תרווייהו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות מ"ט ש"ד. כתבו תוס' ד"ה לא מן היורשין תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע"ג דשל"ד שלא בשטר נמי מה לי היכא דאית ליה קלא מה לי היכא דל"ל קלא וי"ל מי שמלוה בעדים אינו חושש לקל' ולגביאות דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשים עכ"ל. ועוד כתבו שם תוס' הא דאמר משום נעילת דלת בפני לוין לאו דוקא ה"ה במקח וממכר וכו'. מתיבי החופר בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו (אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשים וקשי' לרב ושמואל) אמר ר' אילעא אמר רב כשעמד בדין (דמעשה ב"ד כמלוה בשטר דמי) והא הרגו קתני אמר רב אדא בר אהבה שעשאו טרפה והא אמר ר"נ תנא תני מת וקברו התם (השור דחפו וקברו בתוך קרקעות הבור) דיתבי דייני אפומא דבירה (לפני מותו) וחייבוהו אמר ר"פ הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דל"ל קלא. כתבו תוס' הכא אוקי הך מלתא אליביה דכ"ע בין למ"ד דאורייתא בין למ"ד של"ד ובקדושין אמרינן גובה מן היורשין ש"ד ויש לפרש דר"פ לא אמר אלא גובה מיורשים וגמרא מפרש לה הכא למ"ד של"ד והתם למ"ד ש"ד ובשם הר"ר אליה מ"כ מפרש דהא דפסק ר"פ התם ש"ד היינו לענין קרבן דאיירי התם וכן משמע מתוך פי' ר"ח וכן עיקר:

[ב.] קדושין דף י"ג הדר יתבו (רבנן דאזלי לאנקוטינהו לשמעתתי' דרב אסי כי נח נפשי') וקאמרי הא דתנן האשה (יולדת) שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהוד' אמר שמואל והוא שהפרישת' מחיים אבל לא הפרישת' מחיים לא אלמא קסבר שעבוד' ל"ד (הא דאמר רבנן נכסי משתעבדי על חוב המוטל על המת ל"ד לומר נכסי דאינש ערבין ביה ומשתעבדין מדין ערב ויהיו מלו' ע"פ ומלו' בשטר שוין אלא מלו' בשטר שהוא שעבודו דכתוב ליה נכסיי אחראין לך משתעבדי מלו' ע"פ לא משתעבדי) אמר רב אשי אמר רבי יוחנן אע"ג שלא הפרישת' מחיים אלמא קסבר שעבודא הוי דאורייתא. והא פליגי בה (רב ושמואל. ור' יוחנן ור"ל בב"ב וכו') חדא זימנא וכו' צריכ' דאי אתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלאו מלו' הכתוב' בתורה היא אבל בהך אימא מוד' ליה לר"י (דמצות המלך היא עליה אימא חמירי ככתוב' בשטר) ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר' יוחנן דמלו' הכתוב' בתור' ככתוב' בשטר אבל בהך אימא מוד' ליה לשמואל צריכי אמר ר"פ הלכתא מלו' ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מלקוחות גובה מן היורשין ש"ד ואין גובה מן הלקוחות דל"ל קלא. כתבו תוס' בשם ר"ח דהכא מיירי במלו' הכתוב' בתור' כגון נזקין וערכין וקרבן ואמר לעיל דש"ד דלא שייך טעמא דנעילת דלת דלענין יורשין עשאום כמלו' בשטר ולענין לקוחות לא עשאום כמלו' בשטר אבל התם (בפרק גט פשוט) במלו' ע"פ שאינ' כתוב' בתור' עכ"ל. וכתב ריטב"א והוי יודע דמאן דס"ל של"ד אפי' במלו' בשטר נמי איתא והכי מוכח בב"ב ובערכין פרק שום היתומים כו' וטעמא דמ"ד של"ד משום דסבר שאין הקנא' לחצאין ושעבוד קנין לחצאין ולא חייל אנכסים דאתנהו בשעת הלוא' וכ"ש אנכסים דקנ' אחר שלו' שאין אד מקצה דבר שלא בא ברשותו וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסי' ליורשין או ללקוחות אינו מן הדין לגבות מהם כלל אפי' מלו' בשטר אלא דעבדי רבנן תקנתא משום נעילת דלת אבל מלוה ע"פ אוקמו' אדינא אפי' לגבי יורשין. ור"י סבר ש"ד אע"ג דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלא תלי וקאי חייל אנכסים דהשתא ואנכסים דאקנה כל היכא דאיתנהו ברשותי' מיהת הלכך אפי' מלוה ע"פ גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות מן הקרקעות שהיו לו כשלוה אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשוין להבריח לא סמך עליהן ב"ח ולא לקחום לערבים לאחר שנתרוקנו לרשות יורשין או לקוחות. כתב רשב"א בחדושיו על הא דאמרי' מלוה הכתוב' בתור' ככתוב' בשטר דמי. תמוה לי והא מלוה הכתוב' בשטר נמי למ"ד שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינ' גביא אלא משום נעילת דלת ואפשר לומר דאפי' למ"ד של"ד אם שעבד נכסיו בפי' בשטרא גביא מדאורייתא וכן משמע מדברי רש"י לעיל ע"ש ותימא הוא דהא קי"ל אחריות ט"ס א"כ כל מלוה בשטר לגבי מדאורייתא והדרא קושי' לדוכתי' דבגט פשוט אמרי' דמלו' בשטר משום נ"ד. אלא דאיכא למימר דס"ל לרבינו דכששעבד נכסיו בפי' בשטר אלים כח השטר לשעבדן ד"ת וההיא דגט פשוט מיירי בשלא שעבדן בפי' ולא