כסף נבחר חלק ג תעא

עכ"ל וכ"כ בתוס'. ועל הא דרוצה הש"ס לפשוט דכהני שלוחי דרחמנא מהא דתנן כהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול ואי אמרת שלוחי דידן אמאי פגולן פגול לימא לי' לתקוני שדרתיך וכו' כתב רשב"א קשה והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהא וי"ל דה"מ בשאר איסורין אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשחט קרבן אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר אלא פגול הוא דקשיא ליה עכ"ל. ור"ן כתב וז"ל אלא א"א שלוחי דידן אמאי פגול שוגג הוא דקשה ליה בשלמא מזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פגול דכיון דמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשי' קעביד ואדם אוסר שאינו שלו ע"י מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן אמאי פגול כיון דשוגג הוא ולאו אדעתיה דנפשיה קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא שליח שויתיך לתקוני וכו' ודחי הש"ס שאני גבי פגול דאמר קרא לא יחשב לו מכל מקום עכ"ל [וצריך לעיין בזה דהא אמרינן בזבחים (דף כ"ט) דמחשב בקדשים הוי לאו שאין בו מעשה והיכי קרו להו הכא הר"ן והרשב"א מעשה]:

[לג] בפ"ו הל' ד' משבועות כ' הרמב"ם זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש בין אשה ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחלה ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו. כתב הראב"ד פי' שלא מדרך חרטה עכ"ל (ועיין בכ"מ שיש גירס' אחרת ברמב"ם דהיינו אינו נעשה וכו' להתיר נדר לאשתו). כתב כ"מ רבינו סובר מדאבעי' לן בנדרים (דף ח') בעל מהו שיעשה שליח להתרת אשתו דבבעל דוקא הוא דאבעי' לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פרק נערה המאורסה דבעי התם מהו שיתיר ע"י מתורגמן מכלל דפשיטא דע"י שליח אין מתירין ואפי' למאי דמסיק דע"י מתורגמן שרי היינו משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע"י שליח לא עכ"ל. וכתב מש"ל דבתשו' ריב"ש כתב בשם רבינו שמשון דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהתרת החכם מתירו שלא מדעת הנודר ע"ש. וש"ע י"ד סי' רכ"ח פסק כרמב"ם:

[לד] בפ"ו הלכה י"ד מגירושין כתב הרמב"ם מי שהי' רוח רעה מבעת' אותו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת וכו' אמר כשהוא ברי' כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיברי' וכותבין ונותנין לה וא"צ לחזור ולהמלך בו אחר שהברי' ואם כתבו ונתנו קודם שיברי' ה"ז פסול. כתב כ"מ יש לתמוה דבגיטין (דף ע' ע"ב) משמע דבטל הוי. דאמרינן התם אמר ר"ל כותבין ונותנין גט לאלתר (אם אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס) ר' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה (אבל בתוך חליו לא) במאי קמפלגי ר"ל מדמי לי' לישן. ור"י מדמי לי' לשוטה ורבי יוחנן נמי לידמיה לישן. ישן לא מחוסר מעשה (רפואה). ור"ל נמי נדמיי' לשוטה. שוטה לא סמיה בידן (אין סם רפואתו בידינו) האי סמיה בידן וכו' וכיון דר"י מדמי לשוטה וכל עניני שוטה לית ביה ממש'. וכתב המגיה במש"ל בספר גט פשוט תירץ דע"כ לא פסול אלא מדרבנן דאל"כ פסק שליחות הבעל וכיון שכן לכשישתפה אמאי א"צ לאמלוכי בי' ע"ש. וצריך לדעת מה בין זה לההיא דתנן בס"פ המביא כל שתחלתו וסופו בדעת כשר והתם נמי כשנשתטה השליח נתבטל שליחותו ופסק כחו של בעל ואם נתנו לה בעודו שוטה אינו גט כלל ואפ"ה לכשישתפה נותנו לה ואין צריך שיחזור הבעל לחדש השליחות וצ"ע עכ"ל. וטור אה"ע סי' קכ"א כתב דגט בטל ולא חילק בין סמיה בידן. וש"ע שם כתב אם סמיה בידן ה"ז פסול ואם לאו בטל. וב"ש וח"מ כתבו דאין חילוק אלא לרמב"ם אין פסול רק מדרבנן. ופרי חדש מסיק כדעת הרמב"ם וכתב דאפי' גוסס דאינו בר גירושין אם הי' בריא בשעת מינוי שליחות ואח"כ נעשה גוסס נמי מהני שליחותיה ע"ש. נמצא לדעת הרמב"ם אם אדם מינה שליח בעודו ברי' ואח"כ נשתטה יכול לעשות שליחותו משום דכבר עמד השליח במקום המשלח אלא בגיטין פסול מדרבנן ואין להקשות א"כ יהא מותר לשלוח להם הגט אפי' אחר מיתת המשלח. י"ל כיון דכבר יצאה האשה מרשות הבעל במיתתו ותו לא אגידה ביה כלל מש"ה לא אמרינן ביה שלוחו כמותו כיון דאיהו גופיה אחר שמת לית ליה רשות כלל לא בעבד ולא באשה אבל בנשתטה או בגוסס כיון דאכתי זה עבדו וזה אשתו אלא שמחוסר דעת ויש לגרש ולכן השליח שכבר נעשה במקומו והשליח בר דעת לכן מהני וכ"נ מרש"י גיטין (דף י"ג) וגיטין (דף ט') (כן מחלק בספר קצוה"ח בח"מ סי' קפ"ח) עיין בירושלמי פ"ד דמעשר שני שכתב דאין אדה יכול לעשו' שליח לקבל מתנה (פי' אם אחד נדר לתת לו מתנ' אין המקבל יכול לעשות שליח קבלה) וגט שאני שהתורה זכתה לה בגיטה:

[לה] כתב בפסקי מהרא"י סי' רנ"ד אם נשבע השליח הוי כמו נשבע המשלח וחייב המשלח לקיים שבועת השליח ומביא ראיה מגטין דפרק השולח מהא דלא הרגום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה והתם הוו כמו שלוחים ואפטרופסי' ע"ש. וב"י א"ח סי' תל"ד כתב דהפקר הוי כמו נדר מש"ה לא מהני שליחות שהאומר לחברו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום ע"ש ומתוס' נזיר דף י"א דמקשה הא נזירות א"א ע"י שליח נראה כב"י [ולכאורה דין זה נגד פסקי מהרא"י ואפשר לומר דשאני נדר ונזירות משבועה]:

(כלל קנא) שנוי קונה או לא [א.] ב"ק דף ס"ו אמר רבה שנוי קונה כתיבה ותנינ' כתיבה והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי (היכא דשני להו בידים מדאורייתא קנה וכו') תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים וכו' משלם כשעת הגזילה, ובדף ס"ז אמר רב חסדא אמר ר' יונתן מנין לשנוי שקונה שנא' אשר גזל וכו' האי אשר גזל מבעיא למעוטי גזל אביו שאינו מוסיף חומש על גזל אביו א"כ נכתוב רחמנא והשיב את הגזילה אשר גזל למה לי ש"מ תרתי. איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר ר' יונתן מנין לשנוי שאינו קונה שנאמר והשיב את הגזילה מ"מ והא כתיב אשר גזל ההוא מבעיא ליה על גזילו שלו מוסיף חומש ואין מוסיף חומש על גזל אביו:

[ב.] ב"ק דף ס"ה אמר ר' אילעא גנב טלה ונעשה איל וכו' נעשה שנוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח וכו' איתבי ר' חנינא גנב טלה ונעשה איל וכו' משלם כפל וד' וה' כעין שגנב ואי ס"ד קניי' בשנוי (פי' כי האי דטלה ונעש' איל אבל הא פשיטא דשנוי קונה כדאמר בסמוך דשנוי קונה לב"ה תוס') אמאי משלם אמר רב ששת הא מני ב"ש הוא דאמר שנוי במקומה עומדת (אע"ג דאישתני לא נפיק מרשות בעלים) דתני' נתן לה באתננה חטין ועשאן סלת וכו' ענבים ועשאן יין תני חדא אסור ותני חדא מותר ואמר רב יוסף תני גוריין דמאספורק ב"ש אוסרין וב"ה מתירין. מ"ט דב"ש דכתיב גם שניהם לרבות שנוייהם וב"ה הם ולא שנוייהם וב"ש הם ולא וולדותיהם. וב"ה תרתי שמעית מיני'. וב"ה הא כתיב גם גם לב"ה קשי'. כתבו תוס' תימא דבסמוך נפקא ליה לרבה דשנוי קונה מאשר גזל ועוד קשה דרב חסדא קאמר