כסף נבחר חלק ג תסט

כיון דאין יכול לעשות שטר אחר יכול למנות אבל כששולח כסף שאין קפידא אם יחלוף אין יכול למנות ורמ"א סי' ל"ה כתב י"א שיכול לעשות שליח שני אם מוסר לו הקדושין אבל אם אינו מוסר רק צוה לקדש' בכל כסף שירצה אין עושה וי"א בכל ענין אין עושה שליח שני עכ"ל עיין ב"ש שם ובסי' שמ"ו בח"מ פסק המחבר כרי"ף ורמב"ם דע"י שליח אין שאלה בבעלים ורמ"א כתב (בשם רמ"ה) ויש חולקין ואומרים שלוחו כמותו וכתב הש"ך דמספקא לא מפקינן ממונא ע"כ. ובש"ע י"ד סי' של"א גבי כלך אצל יפות פסק המחבר כרמב"ם דאפי' בלא שווי' שליח (וגם דברי הסמ"ג וטור מורין כן דמיירי אפי' בלא שווי' שליח. וט"ז שם כתב טעמא דרמב"ם כיון דחזינן דרבא ומר זוטרא אומרים דווקא בתרומה מהני כלך אצל יפות דהוי מצוה וניחא ליה ולא בשאר דוכתי וע"כ צריך אתה לומר כיון דמצוה היא אמרינן מדהשתא ניחא לי' ודאי מעיקרא נמי היה דעתו בזה שכל הרוצה לתרום מן היפות יתרום ואין זה בכלל תורם שלא ברשות דשם לא מהני כיון שאין לנו הוכחה דדעתו של זה היה בכך עכ"ל). בי"ד סי' ש"ה כתב רמ"א (בשם ריב"ש) דאין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא אב. וש"ך וט"ז הסכימו דיכול לפדות בנו ע"י שליח דשלוחו כמותו. וכן מוכח מר"ן פ"ק דפסחים ע"ש. (ושער המלך פ"ו מאישות הקשה על רמ"א מהא דאמר בקדושין הילך מנה ע"מ שתחזירהו וכו' ומסיק התם בכולהו קני דמתנה ע"מ להחזיר וכו' ואם איתא תיפוק ליה דתנאי בטל שא"א לקיים ע"י שליח וצ"ע):

[כד.] כתב הש"ך בח"מ סי' קפ"ה וז"ל אמרינן בגיטין מי שאמר הולך גט זה לאשתי ואשתו אומרת תהא שלוחי לקבלה הוי ספקא וכו' כמו שנתבאר באה"ע סי' קמ"א ואע"ג דלענין ממונא לא נ"מ בהא גבי הולך לפלוני דבמלו' ופקדון הוי כזכי אפי' בלא קבלת הלוה או שלוחו ובמתנ' לא הוי כזכי אפי' עשאו המקבל שליח לקבלה כמו שנתבאר ח"מ סי' קכ"ה מ"מ נ"מ במי שנתן לפלוני דבר למוכרו וא"ל אדם א' תהי' שלוחי לקנות ממנו אי מהני קנין השליח וא"כ הוי ספקא דדינא והממע"ה. ע' בטור שי' קפ"ה תשובת הרא"ש (שכ' שם הטור בשמו. מכאן נרא' שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותן דמים שהרשוהו בעלים למכרו לפי שנעש' שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכותו ולקנות דאין אדם מקנה לעצמו דאין המכר אלא הוצא' דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד וכו') עכ"ל הש"ך. ולי צ"ע אם בממון נמי בעינן חזרת השליחות מאי קאמרי תוס' ב"מ (דף ע"א ע"ב) ד"ה בשלמא דהישראל הוא שליח מכותי וכו' ומשטחיית דבריהם משמע שהזוכ' צריך שיעש' שליח המזכ' וגם שליח הזוכ'. אמנם אפשר לומר כיון דכבר כתבנו דתוס' ס"ל כר"ן דבדבר שאינו של הפקר צריך להיות הזוכה שליח בעל הממון כיון דאין יכול לעשות את עצמו שליח לזכות לחברו כמו שיכול בהפקר א"כ הכותי עושה אותו שליח לזכות לחברו. כי מבלעדיו אין יכול לעשות א"ע שליח וא"כ שפיר קאמרי תוס' שאין שליחות לכותי דכיון דכותי צריך לעשותו שליח לזכות לישראל שני. והנה כחו של כותי בזה כמו כחו של ישראל עצמו בדבר הפקר שעוש' עצמו שליח לזכות לחברו וא"כ אין עוש' ב' מיני שליחות. והבן זה] ומחנ' אפרים בסי' ד' משלוחין כתב שמצא בשם הרא"ה דמה שאמרו הא לא חזרה שליחות אינו אלא גבי גט דהוי כטול גיטך מע"ג קרקע. עיין במהרי"ט ח"א סי' קכ"ז:

[כה.] כתב מש"ל פ"ה ממלו' הלכ' י"ד דרבית ע"י שליח אסור ועיקר טעם הדבר נראה כיון שהתור' אסר' שלא יהנ' המלו' מן הלו' בשכר הלוא' ואפי' ששלח הרבית ע"י כותי דלאו בר שליחות הוא או אפי' ע"י קוף אסור שהרי באו מנכסי הלו' למלו' בשכר הלוא' וע"כ לא אמרו אין שלד"ע אלא היכא שהמשלח אינו עושה איסור כגון כהן שאמר לישראל וכו' שעיקר האיסור הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי הוא לא קדש' וכו' אבל הכא גבי ריבית שהאיסור בעצמו עוש' המשלח פשיטא דאסור וכו' וראי' לדין זה מדפרכינן פרק המדיר ופרנס לאו שליחותיה קעביד. ומאי פריך אימא א"ש לד"ע וליכא למימר דקושיתו אינ' אלא לרבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע אבל לרב סמא לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן שהרי כל הפוסקים אוקמי' למתני' כך. ועוד תנן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני וכו' דמשמע דלומר שיתן לו והוא יפרע אסור ולא שייך בזה א"ש לד"ע כיון שנהנ' מנכסיו ה"נ גבי רבית אבל היכא שלוה ע"י שליח שרי משום דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה וכו' ע"ש שהאריך. ובמרדכי ב"מ כתב בשם תשובת רש"י שרי ישראל למימר לחבריה ישראל לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי רבית לאו דידי' הוא. ואי משום שלוחו ש"א כמותו קי"ל דאין שליח לדבר עביר' להתחייב שולחו ואין לפרסם הדבר עכ"ל. והג"ה שם כ' הר"י קרא השיבו ואמר שום תלמיד טועה כתבו כ"כ מהר"ם וב"י ביו"ד סי' ק"ס דחה דין זה ורמ"א שם כתב שעיקר כתשובת רש"י ומ"מ אם הלוה קיבל המעות בעצמו מן המלו' רק ששולח לו הרבית אסור וש"ך הסכים לרמ"א וט"ז חולק:

[כו.] כתב הר"ן בפ"ק דפסחים וז"ל כתב בעל העיטור דמסתברא דשליח מבטל חמץ דגבי הפרה וגבי השואל פרתו היא דפליגי בה תנאי אי שלוחו כמותו משום דבשואל כתיב בעליו ובהפר' כתיב אישה וכו' הא בעלמא כ"ע מודו דשלוחו כמותו. ואחרים חולקין דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח ודאי לא מצי לבטל שהרי אם אמר אדם לחברו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום עכ"ל הר"ן. וטור א"ח סי' תל"ד כ' שלוחו יכול לבטל וכן הסכים ב"י וכ' דאע"ג דמדין הפקר נגעו בה שפיר יכול לבטל ע"י שליח משום דכיון דחמץ אינו ברשותו בגלוי דעתא דלא ניחא ליה דלהוי זכותי' בגוי' כלל סגי אי נמי דטעמא דהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח נדרים (דף ז') וכדכתב הרמב"ם וכיון דדין נדר יש לו מש"ה לא מהני שליחות שהאומר לחברו קב עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאין ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות עכ"ל וכ"פ ש"ע שם וע' בחק יעקב שם שכתב וטעמא דאין יכול להפקיר ע"י שליח משום שלא זיכה נכסיו לשלוחו לכן לא יכול להפקירו אבל הכא אמרי' מסתמא ניחא לי' וזיכה לשלוחו חמצו כדי שיוכל להפקירו ולבטלו וכו' ע"ש. ע' מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ז דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוי מילי ולא ממסרין לשליח. ומחנה אפרים תמה עליו דמה שאמרו מילי וכו' היינו שיחזור וימסור לשליח אחר אבל כל שעושה שליח להקדיש מה מסירה שייך כאן דשלוחו של אדם כמותו. ויש ראיה דמצי להקדיש ע"י שליח מתמורה (דף י') דאמרי' דשוו שליח לאקדושי ע"ש. וע' רמב"ם פי"א מברכות שכ' א' העושה מצוה לעצמו וא' העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות וכו' אבל אינו מברך שהחיינו אלא על. מצוה שעוש' אות' לעצמו וכ' כ"מ בשם רמ"ך נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו ומנהגינו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה לאשה לברך מברך אות' בעבור' וחשבינן כמו שמברכת היא דשומע כעונ' עכ"ל רמ"ך. דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן עכ"ל כ"מ ועיין מגן אברהם סי' תקפ"ה ס"ק ג':