כסף נבחר חלק ג תסז

בירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא ויש לומר דההיא בתר דתיקון רבנן שבועת היסת:

[פסק] [כג.] כתב הרמב"ם בפ"ד מתרומות עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר גם אתם לרבות שלוחכם. התורם משלו על של חברו ה"ז תרומה ותיקן פירותיהן התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומ' שהרי אינו מקפיד ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומ' (שלא אמר לו אלא על דרך מחוי). כתב כ"מ ואע"ג דבב"מ אוקמי דשוי' שליח לא חש לה רבינו משום דבקדושין דף נ"ג גבי דקדיש בפרימא דשיכרא משמע דבלא שווי' שליח הוא עכ"ל. כתב מש"ל ומה שכתב רבינו אם בא בעה"ב וכו' כלך אצל יפות וכו' מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע ירושלמי פ"ק דתרומות הלכה א' ודוק עכ"ל. ובפ"א משלוחין כתב האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי ה"ז מוכר ולוקח וכו' וכל מעשיו קיימין ואין עושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו לבין חברו שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה ולא כלום וכן אם טעה בכ"ש בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי אומר לתקוני שלחתיך ולא לעוותי. וגם פסק שם דמוסיף על דבריו הוי ע"ש הלכה ג' ובהשגות. עיין פ"א הלכה ה' אם שלחו ליקח חטין ולקח שעורין. ובפ"ב משלוחין כתב אין הכותי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם וכן אין ישראל נעשה שליח לכותי לדבר מן הדברים שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית וכו' וה"ה לכל התורה כולה מה משלחכם בן ברית אף בכל התורה כולה המשלח בן ברית עושה אדם שליח איש או אשה ואפי' א"א אפי' עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן אבל מי שאינן בני דעת והן חש"ו אין נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן ואחד הקטנה. כתב מש"ל הרב משאת בנימין בתשובה צ"ז נסתפק אם כותי לכותי מצי עביד שליח וכו' ועיין בירושלמי פ"ק דתרומות הלכה א' תמצא שדין זהו ליתא אלא שאין הכותי בתורת שליחות כלל (א"ה עיין מגן אברהם סימן תמ"ח בית שמואל ס"ס ה' מהר"ם מינץ תשובה ה' והש"ך ח"מ סי' רמ"ג ס"ק ה' כתב בפשיטות דברי המשאת בנימין) ובפ"ו מגירושין כ' הכל כשרים לשליחות הגט בין לשליח קבלה בין לשליח להולכה והובאה חוץ מן החמשה הכותי והעבד וחש"ו ואם קיבל או הביא אחד מהם אינו גט. ובהלכה ט' כתב וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה. כתב הראב"ד זה הטעם אין לו טעם אלא גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בן דעת עכ"ל ועיין בלח"מ (ועיין במ"ש לעיל בשם הרא"ש קדושין דף ט') ועיין במש"ל שם שכתב דבעי בירושלמי חצרו של שליח מהו ולא אפשטא וטור כתב דמספקא לן וכו' וכתב מרן לא ידענו מה ס"ד לאפלוגי בינייהו עכ"ל ותמהני איך נעלם מרבותינו הירושלמי הזה עכ"ל (עיין בכלל חצר). ובפ"ג מאישות כתב הרמב"ם כל העושה שליח לקבל קדושין צריך לעשות בעדים אבל האיש ששלח שליח לקדש אשה אין צריך עדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שהשליח שהרשוהו להפריש תרומה וכיוצא בהם בכ"מ ששלוחו כמותו ואין צריך עדים. כתב הראב"ד אין הנדון דומה לראי' דשליח הגט גיטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל אבל דקדושין דאפי' שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והמשלח נמי לאן כלום היא עכ"ל. השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחין לקדש לו אשה הן הן שלוחיו והן הן עידי קדושין וכו' הכל כשרים לשליחות חוץ מחש"ו לפי שאינם בני דעת והכותי לפי שאינו בן ברית ונאמר כן תרימו גם אתם וכו' מה אתם בני ברית וכו' להוציא את הכותי אבל העבד אף על פי שהוא נעשה שליח לדבר שבממון הרי הוא פסול לשליחות הקדושין וגיטין לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. ובפ"ב מגירושין כתב וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתמו הרי שאמרו לו ב"ד או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וחתמו וכתבו הם עצמם וחתמו בו ה"ז כשר אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים ה"ז גט בטל שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתוב. אמר לב' או לג' אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתמו ואמרו לסופר וכתב וכו' או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב וכו' ואתם חתמו ה"ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל. כתב הראב"ד בגמרא שלנו הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר וכו' פ' מ"ש קורדיקוס עכ"ל ע"ש בכ"מ ובלח"מ. ובפ"ד מזכיי' כתב המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח כיצד אמר לג' אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אין זה כלום וכו' וכן אם אמר לב' כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אין יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הם עצמם כותבין כמו בגט (עיין מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ו מי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוי מילי) ועיין רמב"ם פ"ו הלכה כ' מאישות דאם שינה השליח בשליחותו אינה מקודשת. וע"ש במש"ל. ופ"ג מגנבה כתב הרמב"ם עשה שליח לשחוט לו ושחט לו בשבת הרי הגנב חייב בד' וה' וכו' כתב מש"ל מדקדוק דבריו נ"ל דוקא בשעשאו שליח סתם שישחט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא חייב אבל אם עשה שליח שישחט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור הגנב מד' וה' וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא שחדשה תורה וכיון דחידוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עביר' ה"נ לענין טביח' לא נעש' שלוחו וראי' ממ"ש רבינו בפ"ז דמעיל'. וראיתי לבעל הטורים בטח"מ סי' ש"נ שכתב עשה שליח לשחוט לו בשבת וכו' ע"ש עכ"ל. וע' בפ"ב משלוחין בהגמיי' שכתב וז"ל פ"ק דב"מ היכא דשליח בר חיובא הוא לא מחייב שולחו אם אמר אחד לחברו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא שאינו שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריותו של שור במשיכת השליח כיון ששליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה אע"ג דאי בעי עבד ואי בעי לא עבד. פר"י עכ"ל. ובפ"ב מרוצח כתב השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו וכו' חייב מיתה לשמים וכו'. כתב מש"ל בשם הריטב"א דוקא שוכר דעביד מעש' חייב בד"ש אבל בדבור לא מחייב וכו' ובזה ניחא לי ההיא דאמרי' בסנהדרין דאין טוענין למסית ויליף מנחש דה"מ לטעון דברי הרב וכו' וקשה מה מועיל טענ' זו הא בד"ש חייב אלא ודאי דאף בדיני שמים פטור דלא היה כ"א דבור (א"ה ע' ש"ך ל"ב סק"ג ור"ס קפ"ב). כתב מהרי"ט ח"א סי' קי"ו דיש להסתפק אי באיסור דרבנן אין שליח לדבר עביר' וכו' ואני תמה עליו מב"ק דאמרינן התם נימא כרי' גרם ליה פרש"י כגון שהית' כרוי' ועומדת קודם לכן דאי הוי כריה הוי כורה חייב דאין שליח לד"ע דאסור לקלקל בר"ה ואיסור זה דמקלקל בר"ה פשיטא דהוי דרבנן גם בור של ב' שותפין אמרי' אי דשווי' שליח א"ש לד"ע ועברה היא מ"ש רש"י בדף נ"ג דאסור לקלקל שוב הוקש' לי מהא