כסף נבחר חלק ג תסה

וכו' (אפי' טבחו שליח נתחייב הגנב דו"ה) הניחא למ"ד ב' כתובים אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכ' למימר (נילף מיניה דיש שליח לד"ע) גלי רחמנא בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שלוחו אשכחן שחוטי חוץ. בכל התור' מנא לן אדיליף משחוטי חוץ נילף מהנך הדר כתב רחמנא ונכרת האיש ההוא אם אין ענין לגופו תנהו ענין לכל התור' ולמ"ד אין מלמדין (ולית לן למילף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה ומסברא אין שליח דאית לן למימר דברי הרב וכו') הני ההוא ההוא מאי דריש. חד למעוט' שני' אוחזין בסכין ושוחטין וחד למעוטי אנוס שוגג מוטעה והא דתני' האומר לשלוחו צא הרוג הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנ' אותו הרגת' בחרב בני עמון מ"ט דשמאי הזקן קסבר ב' כתובים מלמדין (ויליף ממעילה וטביחה דיש שליח לד"ע) והוא ההוא לא דריש (והני ההוא דריש חד למעוטי שנים וכו' וחד למעוטי אנוס וכו' והוא ההוא לא דריש) ואבע"א לעולם דריש ומאי חייב בדיני שמים מכלל דתנ' קמא סבר אפי' בדיני שמים נמי פטור (בתמי') אלא דינ' רבה ודינ' זוטא איכא בינייהו אבע"א שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת וכו' ואידך הרי לך כחרב בני עמון מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו אף אוריה אין אתה נענש עליו מ"ט מורד במלכות הוי וכו' אמר רבא את"ל סבר שמאי ב' כתובים מלמדין והוא ההוא לא דריש (והאי דחייב דקאמר בדיני אדם ויליף ממעילה וטביחה) מודה (אפ"ה מוד') באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו בכל התור' כולה זה נהנה וזה מתחייב, כתבו תוס' וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וכו' וי"ל דמעיל' לא נתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהה שליח קני' וההי' שעת' חייב משלח אמנם מסופק ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן סיכה או שב על עורו' של הקדש וכו' והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשת' לא עשאו שליח אלא מן הנאה אם יתחייב המשלח כדאמרי' גבי מעילה או דלמ' זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' עכ"ל. ובמעילה דף י"ח ע"ב כתבו תוס' הא דאמרי' התם אכילתו ואכילת חברו מצטרפין מיירי שנתן לתוך פיו של חברו דליכ' לפרושי אכילת חברו ע"י שליחות שצוה חברו לאכול מהקדש הא לית' אע"ג דיש שלד"ע במעילה הני מילי במעילה הבאה ע"י הוצאה אבל במעילה הבאה ע"י אכילה והנאה לא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. א"נ שמא יש ליישב גם ע"י שליחות כגון שצוה את חברו ליטול ולאכול ומדאגבה קני' ומעל קודם אכילה עכ"ל. ובחגיגה דף י' ע"ב איתא מעילות מכתב כתובין (ואמאי אמר שהם כההרים התלוין בשערה) אמר רמב"ח לא נצרכה אלא לכדתנן השליח שעשה שליחתו בעה"ב מעל וכי זה חוט' וזה מתחייב היינו כהררים וכו' אמר רבא ומאי קושי' דלמא שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה מה התם שלוחו ש"א כמותו אף כאן. ובב"ק דף נ"א אית' בור של שני שותפים אי סביר' לן בור ברשותו פטור דלא כר"ע היכ' משכחת דחייב ברשות הרבים וברה"ר בור של שני שותפין היכא משכחת לה ואי דשויא שליח תרווייהו ואמרי לי' זיל כרי לן בור ואזל וכרה להו אין שליח לד"ע (להתחייב שולחו אלא שליח מחייב וסבר' הוא דברי הרב וכו' דברי מי שומעין) וכו' ומסיק הש"ס כגון דעקרו שניהם חולי' בבת אחת והשלימו לעשר':

[יח.] ב"מ דף י' ע"ב אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות סבר חצר משום שליחות אתרבאי ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה חצר וכו' דחצר משום יד אתרבאי מי איכא למ"ד חצר משום שליחות והתני' בידו אין לי אלא ידו גגו וחצרו וכו' מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ ואי ס"ד חצר משום שליחות א"כ מצינו שליח לדבר עברה (לומר שלוחו כמותו וחייב השולח במעש' השליח וקי"ל דא"ש לדבר עברה) (כתבו תוס' איכא דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא שלוחו ואיכא דיליף משום דהוו מעילה וטביחה ב' כתובים דיש שליח ואין מלמדין עכ"ל). אמר רבינא היכא אמרי' אשלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא (שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור המשלח דאמרי' לי' דברי הרב וכו' ולא הי' לו לעשות) אבל בחצר דלאו בר חיובא מחייב שולחו אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו ה"נ דמחייב שולחן אמרי אשה ועבד בני חיובא והשתא מיהו לית להו לשלומי רב סמא בר רקתא אמר היכא אמרי' אשלד"ע היכא דאי בעי עביד (את השליחות) ואי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב בה מחייב שולחו. מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאמר אי בעי עביד לא מחייב שולחן להך לישנא דאמר כל היכא דשליח בר חיובא מחייב שולחן. כתבו תוס' וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר אלפני עור כיון דכי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר קדושין (דף ע"ח) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח (תמורה ד"ה) א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל. (ועיין רש"י שכתב על הא וקדש לי אשה גרושה. ומשעת קדושין עובר משום לא יקח). כתב באספ"ז על הא דאמר א"כ מצינו שליח לד"ע מכאן דקדק ר"י דכי אמרי' אשלד"ע לחייב השולח משום דברי הרב שלא חלק הכתוב בין שהשליח שוגג או מזיד שאל"כ מה שייך למפרך מחצר כלל הלכך אם השליח מזיד השליח חייב והשולח פטור ואם השליח שוגג שניהם פטורין הריטב"א. ובקדושין דף מ"ב כתב הריטב"א על הא דאמר דברי הרב וכו' פי' טעמא קאמרי' שהוא כן על הרוב מיהו דינא דאוריית' הוא כדלקמן אפי היכא דלית' להאי טעמ' כגון שהוא שוגג וכיוצא בזה כדאמרי' גבי כהן שאמר לישראל וכו' אע"ג דלא שייך בהו דברי הרב דהא לא מפקד כלל ואע"ג דאיכא משום לפני עור וכו' דאפי' משום לפני עור ליכא כדפרישית דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום לפני עור והיינו דאמרי' דשליח לאו בר חיובא. והיינו דאקשי ממעילה אע"ג דהתם לא שייך דברי הרב וכו' דהוי שוגג ועוד דאפי' בשוגג שייך האי טעמ' דאנן אמרי' אלו ידע האי שליח דהקדש הוא לא הוי ליה שליח כי דברי הרב וכו' וה"ל כשליח בטעות ובטל שליחותו וחשוב כעושה מעשה בשוגג עכ"ל. ותוס' רי"ד כתב אע"ג דבשגגה היא ואין לומר דברי מי שומעין כיון דאלו הוי מזיד לא הי' חייב המשלח כ"א השליח השת' נמי דהוי בשגגה לא למעול אלא השליח שהשגגה הולכת אחר המזיד דומיא דחייבי חטאת שכל שחייב במזיד כרת חייב בשוגג חטאת וה"נ מי שחייב במזיד אי לאו וכו' הוא חייב על השוגג קרבן מעילה עכ"ל. עוד כ' אספ"ז ולכולי לישנא דהכא חיילי הקדושין כשמקדש ע"י השליח ולענין העבר' הוא דפליגי אי מחייב המשלח או לא. אי נמי בקדושין עצמן פליגי אי חשיב שלוחו חיילי ואי לא לא חיילי. ועוד כתב דהאי לישנא דאי בעי עביד סבר דמ"מ שייך דברי הרב וכו' משום לפני עור והאי לישנא דכל היכא דבר חיובא סובר דבעי שיהא עובר דברי הרב בעבר' עצמה והיינו טעמ' דבקדושין ילפינן משחוטי חוץ או ממעילה וטביחה והתם עובר דברי הרב מן העבר' עצמה והאי לישנא סבר דבעינן ממש דומי'