כסף נבחר חלק ג תסג

איצטריך לאשמעי' דאע"ג שמינ' המגרש בחייו השליח לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאלו הוא עצמו קיים עכ"ל (וכל השלוחים לא מהני אם מת הבעל אבל אם שליח ראשון מת מהני שליח שני וכן הג' וכו' דכולהו מכח הבעל קאתי כדאיתא בש"ס):

[ג.] ב"מ דף צ"ו א"ל רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי מהו בעליו ממש בעינ' וליכא או דלמ' שלוחו של אדם כמותו ואיכ'. א"ל רב אחא ברי' דרב אוי' לרב אשי שליח פלוגת' דרבי יונתן ורבי יאשי' דתני' האומר לאפטרופוס שלו כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאב' וכו' הפר לה והיפר לה יכול יהו מופרים ת"ל איש' יקימנו ואיש' יפירנו דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר מצינו בכל מקום שלוחו של אדם כמותו (בנדרים דף ע"ב רצה הש"ס להוכיח דבעל מיפר בלא שמועה מהכא דאפי' ר"י לא קאמר אלא משום דגזרת הכתוב הוא אבל דכ"ע שלוחו של אדם כמותו והא לא שמיע ליה. פירש הרא"ש שם ושמיעת אפטרופס אינ' כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות) כתבו תוס' וא"ת היכי מדמי שאילה בבעלים לנדרים דהא שום דרשה איכא לר' יאשי' ולא הוי שליח כמותו דבעלמ' לא פליגי. וי"ל דטעמ' דר' יאשי' משום דכתיב תרי זימנא אישה למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בעליו תרי זימנא. א"נ משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו עכ"ל. א"ל רב עילש לרבא האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תבעי למ"ד שלוחו של אדם כמותו ה"מ שליח דבר מצוה עבד דלאו בר מצוה לא (ושליחות נפקא לן מגם אתם דבעי' דומי' דמשלח שיהו דיניו נוהגין בו וזה אין דין שואל נוהג בו וגם משאיל שאין לו כלום בלא רב) או דלמא אפי' למ"ד אין שלוחו כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמי. א"ל מסתברא יד עבד כיד רבו דמי. (וצריך לעיין אי בכל מקום דאמרינן דאין שלוחו כמותו אפ"ה גבי עבדו מהני מטעם יד עבד דהוי כאלו עשה הוא בעצמו. אמנם מתוס' קדושין דף מ"ב ד"ה ודלמא מוכח היכא דשליחות לא מהני יד עבד וכו' נמי לא מהני. וצריך לחלק בין ההיא דהכא שהוא לענין ממון ובין ההיא דפסח שם דהוי מצוה עיין בשער המלך פ"ב מקרבן פסח שהקשה כן על תוס') כתב הרא"ש לענין שליח לא אפסק בה הלכתא בהדי' אלא מדחזינן לרבא דאמר מסתברא דיד עבד וכו' מכלל דאחר דלאו כידו לא הוי שאלה בבעלים וכן לענין נדרים נמי אינן מופרין. כ"כ הרי"ף. ולא הבנתי דבריו דהא דאמר מסתברא וכו' לאו למעוטי שאר שליח נקט האי לישנא אלא לפי דבריו השיב לו דאפי' לר' יאשי' יד עבד וכו' ולא חיישינן להא דאינו בר מצוה וכ"ש לרבי יונתן דהוי שאלה בבעלים דלא גרע משליח אחר עכ"ל הרא"ש ובנדרים דף ע"ב כתב הרא"ש דהלכתא כר' יאשי' דגבי נדרים אינן מופרין עכ"ל:

[יד.] גיטין דף כ"ד גבי האש' עצמה שהביא' גיטה צריכה לומר בפני נכתב וכו' פריך הש"ס אשה מכי מטא גיט' לידה אגרש' וכו' אלא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך. והא לא חזרה שליחות אצל הבעל (שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראוי' לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמ' ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחו' קודם שתחזור). (וע' תוס' שכתבו שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונטרס לא פי' כן עכ"ל) דאמר לה כי מטית התם הוי שליח לקבלה וכו'. ולקמן דף ס"ג ע"ב אית' דר"ח בר אבא מספק' לי' אם אומרים צריך חזרת שליחות או לא דהיינו אם הבעל עשה א' לשליח להולכה והאשה אמרה ליהוי בידך כלומ' שתהיה אתה שליח לקבלה (וע' פני יהושע דלפרש"י מצינן למימר דבהאי דהכ' דהוא הוי בעל המעש' הכל מודים) ורשב"א כתב הא דאמרינן לעיל בפשיטות והא לא חזרה שליחות וכאן מספק' להו אפשר לומר בכל כי האי גונא דמחחלת השליחות הוי לי' שליח שלא ניתן לחזרה ליכ' מאן דפליג ופסול לכ"ע. אלא הכא מספק' להו כיון דמתחלת השליחו' הוי לי' שליחו' הראוי לחזור אצל בעל דלמ' אע"פ שנעשה מרצון עצמו שליח לאחרים עד שלא יצא מידי שליחות הבעל אין בכך כלום. או דלמ' כיון דהשת' מיהא אינה חוזרת שליחות שאינה חוזרת מקרי עכ"ל (וע' שם בסוגיא דר"נ ס"ל דלא בעינן חזרת השליחות):

[טו] גיטין דף כ"ט תנן המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר. ורמינהו אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו. אינהו אין אבל שליח לא אמר אביי התם טעמ' משום בזיון הבעל. הכא לא קפיד. רבא אמר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרין לשליח (אין בדברים כח להיות חוזרין ונמסרין לשליח אבל גט דאית ליה ממש' חוזר ונמסר) מאי בינייהו שליח מתנה (שאמר הבעה"ב לב' עדים כתבו שטר מתנה לפלוני למ"ד מילי ל"מ הני נמי לא ממסרין) ובפלוגת' דרב ושמואל. דרב אמר מתנ' אינה כגט ושמואל אמר מתנה כגט. כ' תוס' לקמן פלוגת' ר"מ ור' יוסי באומר לג' תנו דר"מ סבר עשאן ב"ד ור"י פליג אבל באומר לשנים תנו ולג' כתבו ותנו אפי' ר"מ מודה דיכתבו ויתנו ולא מימסרן לשליח עכ"ל:

ובגיטין דף ס"ו איתא. מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו אמר לג' תנו הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ וזו הלכה העלה ר' חנינא איש אונו מבית האסורים (משמו של ר"ע) מקובל אני באומר לג' תנו שיאמרו לאחרים וכו' אמר רבי יוסי נומינו לשליח אף אנו מקובלין אפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו וכו' שילמדו ויכתבו. [גמרא] אמר שמואל הלכ' כר"י דמילי לא ממסרין לשליח. ורוצה הש"ס לומר לס"ד דמודה ר"י באומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו. ולבסוף מסיק דרבי יוסי תרתי אמר (בין שאמר לג' תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו) ושמואל סבר לה כוותי' בחדא (היכ' דלא אמר אמרו) ופליג עליה בחד' (באומר אמרו). כתבו תוספות באומר אמרו לא דמי לעד מפי עד דה"מ כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני שלא נמסרו עדות לאלו המעידים אבל כאן עיקר עדות לא נמסרו אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל עכ"ל. ובגיטין דף ע"א ע"ב אית' אמרו לו נכתוב גט לאשתך וא"ל כתובו אמרו לסופר וכ' לעדים וחתמו וכו' הרי גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וכו' טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין מני ר"מ דאמר מילי ממסרין לשליח אימ' סיפא עד שיאמר לסופר כתוב אתאן לר"י דאמר לא ממסרין לשליח. אין רישא ר"מ (דאמר מילי ממסרין דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו) וסיפ' ר"י וכו' ומסקינן דתני וכו' דבאומר אמרו נמי פסול לר"י:

כתב הר"ן בפ' התקבל וז"ל הקשה הרמב"ן מ"ט דמאן דפסול באומר אמרו אי משום מילי מאי מילי קא מסר איהו לשליח הא לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו וא"ת שלא חולק ר"י אלא באומר אמרו מדעתכם ולא בירר פלוני סופר וכו' אבל לא בעושה שליח לאותו פלוני בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי וכו' ותירץ דשאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל