כסף נבחר חלק ג תנז

שם ד"ה אלא שכתבו הא משמע לקמן דאפי' בדרבנן פטרי' שחיטה שאינה ראוי' דהא בעי למימר אליבא דמתניתין דסבר ר"י דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקתני ר"ש פוטר בב' אלו וי"ל דעל כרחך לא בעי למימר דלאו דאוריית' אלא לת"ק דהא בחולין (דף פ"ה) דייקינן בהדיא דסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מדתנן תמורה (דף ל"ג) רש"א חולין וכו' ישרפו וכן חיה. וה"ה דהוה מצי למידק ממתני' דקתני ר"ש פוטר בשני אלו עכ"ל:

(כלל קמח) שטר העומד לגבות אי כגבוי דמי או לא [א] סוטה דף כ"ה מתני' מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א נוטלות כתובה ולא שותות ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובה (כלומר מתוך שלא שותות דבעינן והביא את אשתו לא נוטלות כתובת'). [גמ']. במאי קמפלגי ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי (מי שיש לו שטר חוב על חברו ושעבד לו נכסיו מוחזק בעל השטר בנכסים יותר מן הלוה והלכך כיון דנכסים ברשות' הוי להו יורשי בעל תובעין והמע"ה שזינתה ואבדה כתובתה) וב"ה סברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי (והוי לה היא תובעת מספק ועליה להביא ראי' שלא זינתה) כתבו תוס' פלוגתא דמתני' בכתובו' (דף י"ב) הנושא אשה ולא מצא לה בתולים וכו' לא שייך להכא דהתם אפילו ב"ש מודו דשמא אותו שטר מעולם לא עמד לגבות שהרי הבעל טוען מקחו מקח טעות עכ"ל (אבל הכא הי' לה כתובה עד השתא שנסתרה ואבדה אות' על ידי סתירתה). [ב.] ב"מ דף ק"י יתומים אמרו אנו השבחנו (ואין לב"ח במה שהשביחו כלום) ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראי' סבר ר' חנינא למימר ארעא בחזקת יתמי קיימא ועל ב"ח להביא ראי' א"ל ההוא סבא הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה מ"ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי וכו' אמר אביי אף אנן נמי תנינא (ב"ב דף כ"ד) ספק זה קדם ספק זה קדם (באילן הנטוע בתוך חמשים אמה סמוך לעיר וקתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ספק וכו') קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קיימא (כיון דבין הכי ובין הכי למקציץ קאי דכי קדם אילן נמי קתני קוצץ כי מספקא לן אמרינן קוץ ממה נפשך שהרי עליך לעשות נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת אילן) אמרינן ליה אייתי ראי' ושקול הכא נמי הא שטר' כיון דלגוביינא קימא כמאן דגביא דמי ועל היתומים להביא ראיה (הכא נמי בין יתומים השביחו ובין אביהן השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להן השבח בדמים כדלקמיה הלכך גבי ארעא עם השבח ממ"נ נמצ' היתומי' תובעין להוציא ממנו). ומסיק הש"ס דיתומים אייתי ראיה דאינהו אשבתו ולא שקלי בארעא גופא אלא בדמי מסלקינן להו (כיון דארעא דידי' הוא הוי כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות שקל שבחא בזוזי ולא בארעא) הניחא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח לא מצי מסליק ליה לב"ח שפיר אלא למ"ד אי אית ליה זוזי מצי מסליק ליה נימא לי' אי הוי לי זוזי הוי מסליקנא לך מכולה ארעא השת' דלית לי זוזי הב לי גריווא דארעא שיעור שבחאי הכא במאי עסקינן כגון דשויא ניהליה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכתבו תוס' בסוטה דף כ"ה ע"ב בד"ה ב"ה אי קשיא כי עביד ר' יוחנן כב"ש יש לתרץ הכא דהשעבוד עצמו של כתובה עומד בספק לא קיימ' ארעא לגוביינא אמרי ב"ה דלאו כגבוי דמי אבל התם היתומים מודו לב"ח בקרקע עצמו שהוא משועבד לו ואינם מעכבים לפניו הקרקע הלכך אפילו ב"ה מודו דכגבוי דמי וכו':

[ג] גיטין דף ל"ז אמרו ר"י ור"ל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט (דכגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הן וגבויות ואין כאן חוב) תניא כוותיה דר' יוחנן וכו' ולבסוף מסיק הש"ס דאתא עובדא קמיה דר"י ואמר משמט. א"ל רב אסי והא מר אמר אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. א"ל והתניא כוותיה דמר א"ל דלמא ההיא ב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי (מאחר ששטר כשר הוא והקרקע משועבד בו). וע' שבועות דף מ"ח דמתיב רב נתן על הא דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו מהא דתניא יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה (בשטר מן היתומים) בין בשבועה ובין שלא בשבוע' והאב אינו גובה אלא בשבוע' (וע"כ מיירי דמית לוה בחיי מלוה וקתני שהבן גובה בשבוע' אלמ' אדם מוריש שבועה) אמר רב יוסף הא מני ב"ש דשטר העומד לגבות וכו' (והנכסים בחזקת בעל השטר וכו' ואע"ג דתיקון רבנן שלא יפרע אלא בשבועה ממון גמור הוא להורישו לבניו) וע' יבמות דף ל"ח וכתובות דף פ"א וב"מ דף ס"ב:

[פסק] [ד] בפ"ב מסוטה פסק הרמב"ם דאינ' שותה ולא נוטלת כתובתה ובפ' כ"א ממלוה כ' יתומי' אמרו אנו השבחנו וכו' על היתומים להביא ראי' הביאו ראי' שהם השביחו שמין להם השבח ואת ההוצאה ונוטלין הפחו' שבשניהם ומעלה אותן בדמים בד"א בשעשה שדה זו אפותיקי אבל אם לא עשה אפותיקי אם רצו היתומין לסלק ב"ח בדמים מסלקין אותו ואם רצו נוטלין מן הקרקע שיעור שבח שלהן. כ' ה"ה דעת הרמב"ן ורשב"א שלא אמרו על היתומים להביא ראי' אלא בדשוי' ניהליה אפותיקי מפורש (דזה דמי לאילן שקוצץ וכו' משום דע"כ הקרקע שלו ואינו חייב אלא דמים אבל כשלא עשאו אפותיקי הרי יש להם חלק בקרקע דאם רצו יכולין ליטול השבח מן הקרקע ולא דמי להתם. לח"מ) הא לאו הכי על הלוקח להביא ראי' (ומדברי רבינו אין נראה כן אלא בכל גווני על היתומים וכו'. לח"מ) עכ"ל. וש"ע ח"מ סימן קט"ו סתם כרמב"ם. ורמ"א כתב וי"א דוקא כשעשאו אפותיקי וש"ך כתב דעיקר כרמב"ם. כתב מל"מ פ"ד ממלוה דין ו' וז"ל כתב בעה"ת בח"ג דכל אבק ריבית דבשטר מוקי לה ולא מגבינן דשטר העומד לגבות לאו כגבוי וכ"ש האי דאיסור' הוא ולא ניתן ליכתב עכ"ל. דין זה הוא מוסכם ואע"ג דמהרי"ק שורש צ"ב כתב דשטר העומד לגבות כגבוי והביא כן מדברי המרדכי פ' הבא על יבמתו כבר דחו דבריו מהרשד"ם ומהרימ"ט ואפי' למהרי"ק איכא הכא טעמא אחרינא דהוי איסור' ואפי' לב"ש לאו כגבוי. ואע"ג דבב"מ (דף ס"ב) משמע דאי כגבוי דמי הוי אף באיסורא. י"ל דה"ק אי קסבר אף באיסור' כגבוי דמי או דלמא באיסור' מיהא מודה דלאו כגבוי. ומשני דבאיסור' מודה דלאו כגבוי ע"ש עכ"ל מש"ל. ובפ"ט משמיט' פסק הרמב"ם אפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסי' משמט. סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט וכו':

(כלל קמט) שלא כדרך הנאתן [א.] פסחים דף כ"ד ע"ב א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור איכא דאמרי א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור (ר' אבהו אהנאה אתמר ואהנך דאיסורי בהנאה חלב אין דרך הנאתה אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה) וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור אתמר נמי א"ר אסי א"ר יוחנן הניח חלב וכו' פטור לפי שכל איסורין שבתור' אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. א"ר זירא אף אנן נמי תנינא אין