כסף נבחר חלק ג תנה

(כמ"ש במשנ') כ' מש"ל נסתפקתי בכל מילת' דאמרי' שויא אנפשי' וכו' היכ' דאיכא עדים דמכחישין אותו מהו מי אמרי' כיון דלדידי' שויא וכו' הודאת בע"ד כק' עדים ואסור או דלמא דכל היכ' דעדים מכחישין אף לדידי' שרי וראיתי למהריב"ל ח"ב סי' פ"ה שנסתפק באש' שאמר' נתקדשתי בפני פ' ופ' ובאו פו"פ ואמרו שלא נתקדש' בפניהם אי אמרי' דלדיד' שויא אנפש' וכו'. שוב ראיתי דהדין הוא פשוט מתשו' רשב"א הובא בטור י"ד סי' א' ע"ד הטבח שאמר על בהמ' א' שהוא לא שחט' ובאו עדים ואמרו שהוא שחט' והוא עומד בדבורו וכו' והשיב הרב דלכ"ע מותרת דהא איכא עדים דשחט' אבל לדידי' אסור' דהא שוויא אנפשי' וכו' וכ"כ בח"ג סי' רי"ב הביא' ב"י באה"ע סי' מ"ה במי שטוען שקידש את האש' ובשעת נתינ' אמר לה התקדשי לי בזה אע"פ שעדים מכחישין אותו ואומרים שבתחל' נתנו לה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה שתתקדש בו אף שלדברי העדים אין כאן קדושין כלל מ"מ איהו שויא קרובותי' אנפשי' חתיכ' דאיסור' והוא נאמן ע"ע יותר מק' עדים עכ"ל רשב"א. וכ"כ ריא"ז הובאו דבריו בהגהות אלפסי פ"ב דכתובות שמסכים לסברת רשב"א. אך ראיתי למהרי"א בכתביו סי' רכ"ו דמשמע שם דפליג אסברת רשב"א. ונרא' דלא פליגי דמהרי"א מיירי כשהמקדש חזר בו ולא הית' אמתלא בחזרתו דאין בחזרתו כלום אבל כל היכ' דאיכ' עדים דמכחישין אותו והוא חזר בו ס"ל למהרי"א דחזרתו חזר' אף אם לא נתן אמתל' אלא שאמ' שמ"ש בתחל' שקר ענה בלתי שום טעם אבל לעולם שאם עמד בדבריו הראשונים אף הרי"א מודה לסברת הרשב"א. ורשב"א וריא"ז נמי יודו דאם חזר בו אף בלא אמתלא דחזרתו חזר'. (וע' פ"ג מיבום דין י"ג דמש"ל חזר מתירוצו ומשמע דמהרי"א פליג וס"ל כל כנגד עדים לא מהימן אפי' לשווי' נפשי' וכו'. וע' במש"ל פ"א משחיט' דין כ"ו). כ' שעה"מ פ"ט מאישות דין ט"ז בס' הרשב"ץ ח"ב סי' רע"ט כ' האש' שאמר' נתקדשתי בפני פ' ופ' והעדים מכחישין אות' דהיא אינ' אסור' בקרוביו דלא שוי' אנפשי' וכו' אלא באותן עדים והרי הכחישוה והכי מוכח בפ' האומר עכ"ל. ונרא' שכוונתו לאוקמת' בגמ' שם כגון דא"ל קדשתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י ואמאי לא קאמר בעדיפ' מיני' באומר קדשתיך בפני פו"פ והעדים מכחישים אותו משמע דס"ל לתלמוד' דכל שהעדים מכחישין אותו לא אמרי' שוי' אנפשי' וכו'. ולכאור' קשה מכאן על רשב"א דלעיל. אמנם לא קשי' דע"כ צריך לאוקמי בהלכו להם דהא אמרי' בגמ' וצריכ' וכו' והשת' בשלמא אם מתני' מיירי דהלכו וכו' ניחא שפיר דאשמעי' דלא דלא נימא אי לאו דקים לה בדבור' לא הות אמר' והנ' אמת שקדש' בפני עדים והלכו למדה"י ולתסר וכו' אמנם אי מתני' מיירי במכחישין אות' א"כ פשיטא ודאי דהיא מותרת ותרתי למה ליה וכן מוכח מהא דקאמר שמואל התם וכו' ע"ש. ומ"מ מבוא' מדברי רשב"ץ דוק' באומרת נתקדשתי בפני פו"פ והעדים מכחישין היא דלא אמרי' שווי' אנפשי' משום דתול' איסור' באותן עדים שהרי אין דבר שבערו' פחות מב' ואפי' שניהם מודים אמנם בההי' דטבח דליכ' האי טעמ' מוד' הוא דאמרי' שוי' אנפשי' וכו' אפי' כנגד עדים. ודע שאני מסתפק בהא דאמרי' שויי' וכההי' דטבח אם מותר הטבח להאכילו לאחר או נימ' דעבר אלפני עור וכו' ומצאתי בשיט' מקובצת לנדרים שכ' ואי קשי' איך תבעל היא לו שהרי היא עשת' את בעל' חתיכ' דאיסור' על עצמ' ועוברת גם בלפני עור וי"ל דלפני עור ליכ' שהרי בע"כ נבעלת לו וכו' ומתוך דבריו משמע כיון דלגבי דיד' איסור' קעביד עבר אלפני עור ועיין בהרב מ"צ ח"א סי' ס"ה שנ"ט לדברי רשב"א דס"ל אפי' עדים מכחישין אמרי' שוי' וכו' משום דחשיב כאלו אסרו ע"ע בנדר ואע"ג דבעינן מתפיס בדבר הנדו' ולא בדבר האסו' ה"מ כשאוסרו עליו דרך התפס' אבל אדם יכול לאסו' ע"ע דרך קנס ולומר פתי פת כותי וכו' (כמו שהבי' ב"י י"ד סי' רכ"ה) ומתוך דבריו נרא' דמות' לטבח להאכילו לאחר וע' בה"ה פ"ט מאישות הל' ל"א שנרא' שחולק ארשב"א וכו' עכ"ל שעה"מ. בפ' י"ח הל' ט' מאיסורי ביאה כ' רמב"ם אשת כה שאמר' לבעל' נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעל' וכו' הרי היא אסור' לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסר' עצמה ונעשית כחתיכ' דאיסור'. כ' הראב"ד אע"פ שאמר דבר חכמ' אין שמועתו מכוונת שאם אמר' לאחר מיתת בעל' לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הוד' על עצמ' הודא' לאיסו' ולא נתקבלו דברי' כלל והרי האשה שאמר' א"א אני ואח"כ נתנה אמתלא נאמנת אף בזו אם הית' קטטה ביניהם אמתלא גדול' היא זו ונאמנת עכ"ל. כ' ה"ה בפי' אמרו בנדרים דאם נתארמל' אסור' לאכול בתרומ' לכ"ע וה"ה ודאי לינש' לכהן דמאי שנא עכ"ל. וכ' בית שמואל סי' ו' ס"ק כ"ו דהא דפליג ה"ה אסברת ראב"ד דלא מהני האי אמתלא כדי שיגרשני וכו' כיון דאין בעל' חייב לגרש' ע"פ דבור' אינ' נאמנת שאמר' כן כדי לגרש אות' וכו' מיהו בשאר אמתלאות אף המגיד מוד' וכו' ע"ש. וע' ש"ע י"ד סי' א' וסי' קפ"ה. וע' קדושין דף ס"ג ע"ב דאמר רב אסי סוקלין על יד האב ומודינ' באומרת נתקדשתי שאין סוקלין והטעם לאב הימנ' רחמנ' לדיד' לא הימנ'. פירש"י שאין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חשש' ולענין איסור' טעמ' אחרינ' הוא דשוית' לנפשי' חתיכ' דאיסור' עכ"ל. מזה נרא' דאף שאמר' קודם שזינת' נתקדשתי ואסור' לעלמ' מטעם שוויי' וכו' לא מיענש' על כך אם עבר'. וכ"כ הרמב"ם פ"א הל' כ"ג מאיסורי ביאה וכן האש' שאמר' מקודשת אני אינ' נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק (פי' כמו שאמ' הלכ' כ"א איש ואש' שבאו ממדה"י הוא אומ' זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזק' בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה). וכ"כ תוס' רי"ד דבעדות פיהן אין הורגין אבל אם הוחזק' ל' יום הורגין אעפ"י שאות' החזק' לא הית' אלא על פיהן. בפ"ט מאישות כ' שער המלך וזה לשונו הרב מ"צ תמה על מה שכתב מוהרשד"ם שאבי הבת שאמ' שהנער היה בן י"ג שנה כשקדש את בתו נאמן לאסו' את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהי' קטן באותו פרק והבי' ראי' מרשב"א שכ' על טבח שאמ' שלא שחט כראוי וכו' אסור' מטעם שוויי' וכו' אפי' נגד עדים וכ' עליו (הרב מ"צ) דלא דמי וזה דקש' על הרשב"א איך אמרו שוי' אנפשי' וכו' אחר שיש עדים ששחט' ולא התפיס בדבר הנדור אלא דהיינו טעמ' כלפי מ"ש רשב"א בתשוב' והביא' ב"י בי"ד סי' רכ"ה דיכול אדם לקנוס עצמו לומר אם אעש' כך יהא פתי פת כותי וכו' משום דלא בעינן מתפיס בדב' הנדו' אלא כשבא להתפיס אבל לאסו' על עצמו רשאי וא"כ ה"נ כל שאמ' שלא שחט' הגם שיש עדים וכו' הרי אסר' על עצמ' כאלו לא שחט' משא"כ בנדון דהרשד"ם שיש עדים שהוא קטן ואינם קדושין איך יוכל הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך דין איסו' שמקבל עליו עכ"ל מ"צ ודבריו תמוהים ואשתמיט מיני' תשו' רשב"א הביא' מרן באה"ע סי' מ"ה במי שטוען שקדש את האש' ובשעת נתינ' אמר לה התקדשי לי בזה אעפ"י שעדים מכחישין אותו ואומרין שנתנו לה בתורת פקדון שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושוי' קרובותי' אנפשי' חתיכ' דאיסור' ע"ש הרי דאע"ג דה"נ לא שייך טעמ' דנדרי איסור אפ"ה כתב דאמרי' שווי' וכו' אפי' כנגד עדים וצ"ע:

(כלל קמז) שחיטה שאינה ראויה אי שמה שחיטה או לא [א.] חולין דף פ"ה מתני' השוחט ונמצא טרפה