כסף נבחר חלק ג תנד

כ"ד נאמנת באמתלא אבל תוך כ"ד אינה צריכה אמתלא והא דבעי בנדה מהו דמספקא ליה אי סמכינן אאמתלא כיון דיש לה היתר בטבילה משא"כ באשת איש עכ"ל:

[ה.] יבמות דף קי"ז ע"ב מתני' אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת (שתי נשים צרות הבאות ממדינת הים אחת וכו') זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה וזו שאומרת לא מת לא תנשא וכו'. [גמ'] טעמא דאמרה לא מת הא אשתק' תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה לא מת איצטרכ' לי' סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקול' לצרה היא דקמכונה ותמות נפשה עם פלשתים קאמרה קמ"ל. כתבו תוס' וא"ת היכי ס"ד למשרי' כיון דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דאפי' מודה ונתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ולא דמיא לאשה שאמרה א"א אני וכו' דנתנה אמתלא מהני וכו':

[ו.] קדושין דף י"ב ההוא גברא דאקדיש באבנ' דכוחל' יתיב רב חסדא וקא משער לי' אי אית ביה שוה פרוטה אין ואי לא וכו' אמרה לי' אימי' והא ההוא יומא דקדשה הוי בי' ש"פ אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך אבתר' לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא דהוי לה צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קיבל ביך אביך קדושי' כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עלואי. כ' תוס' רי"ד אע"ג דהיא מהימנ' לשוי' נפשה חתיכה דאיסורא כדתנן לקמן וכו' התם ודאי משום דלא אגיד' גבייהו הלכך מהימני כיון דלא מפסדי לאחריני אבל הכא דאגיד' ביה ומשעבד' ליה ומטי איסורא לגבי' לא מהימנא והא דיהודית דמיא להנך תרי עובדא בשלהי נדרים דאר"נ עיני' נתנה באחר ולא מהימנא עכ"ל. וריטב"א שם כ' והא דאמרי' היינו דיהודית ולא אייתי הא דתנן היא אומרת לא קדשת אלא אלא בתי בתה מותרת לקרוביו וכו' אלמא אין האם נאמנת לאסור וכו' משום דשאני התם שאף הבת מודה לדברי האם (פי' בההיא עובדא דהכא וגם ההיא דיהודית כ"ה מהרימ"ט). ומש"ה איצטריך להא דיהודית עכ"ל. ומהרימ"ט ח"א סי' צ"ב. תמה על תוס' רי"ד הא אמרי' הנאת תשמישך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרי' אם לא נתנה אמתלא לא מהימנ' דשוויי' לנפשה וכו' אע"ג דנשוא' ואגיד' בי' ונרא' דאע"ג דמדינ' נאמנת היא לשויי' נפשה חתיכה דאיסור' הא תנן בשלהי נדרי' האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה משום שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר וכו' ונתקשה הר"ן בדבר הזה וכו' ולענ"ד משמע לי דכל שאין איסור' אלא מחמת הודאתה בלבד במילתא כל דהו שרינן לה תדע דהא אמרי' אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא נאמנת וכו' וזו הואיל וראו חכמים ודנו דעתן של נשים שאומרת כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלא דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמ' על בעל' הלכך אין הוכח' מדברי' וכמאן דליתנהו דמי עכ"ל. ושער המלך בפ' ט' מאישות דין ט"ו כ' דמההיא דהנאת תשמישך לא קשי' דהתם לאו משום הימנות' אסור' אלא משום נדר' וכל שהבעל יודע שנדר' ולא היפר לה אסור' עליו משא"כ הכא דמאי דאמר' שוויי' נפשי' וכו' הוא משום הימנות' דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והלכך איכא למימר דכל דמשתעבד' לא מהימנ' ונרא' דס"ל למהרי"ט דהא דאמרי' שוויי' אנפשי' מדין נדר הוא וכמי שאסר על עצמו אותו חפץ דמי וכבר ראיתי למהר"י באסאן בתשוב' סי' פ' שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שוי' אנפשי' וכו' אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואע"פ שאינו ממש כנדר דלית' בשאל' אולי החמירו חכמים כמו בנזירות שמשון או אינו אלא מדין הודאת בע"ד גם הרב מ"ל ח"א סי' ס"ה פשיט' ליה דמדין נדרי איסור נגעו בה וכו' גם מה שהקש' מההיא דטמא' וכו' לא קשיא דהתם גבי נדה שאני דהתור' האמינת' כדנפק' מקרא וספר' לה וא"כ לא שייך טעמא דמשתעבד כלל אך קשה לתוס' רי"ד ממתניתין דנדרים האומרת טמא' אני לך בנשוא' נמי מיירי ואפ"ה בראשונ' אמרו נאמנת ואף למשנ' אחרונ' הטעם דשמא עיניה נתנ' וכו'. ותוס' ור"ן הקשו שם אמאי לא אמרי' שווי' וכו' וצ"ל דתוס' רי"ד ס"ל כתירוץ אחרון של ר"ן שם ובפרק האומר דמשנ' ראשונ' לאו דינא קאמר דמדינ' אין האש' נאמנת לומר טמא' אני לך להפקיע עצמה מבעל' שהיא משועבדת לו ע"ש. אולם מדברי תוס' סוף נדרים מבואר דלא ס"ל כתוס' רי"ד. וק' מההיא דיהודית וצ"ל דס"ל דלא אמרי' שוי' וכו' אלא דוקא בטוענת כההיא דהאומר דאיהי קים לה דודאי קדשה משא"כ הכא דאיהי לא קים לה שקידש' אביה אלא שאמה אמר' כן ואע"ג דאינ' מכחשת לדברי' מ"מ איהי לא בריר' מילתא אלא ע"פ דבור' וכל כה"ג ליכא למימר שווי' אנפשי' וכו' וכ"כ ב"י סי' מ"ז באה"ע שיש לחלק בין כשהי' עצמ' מודה לכשאומרת כן בשם אחרי' ומ"ש הריטב"א דמיירי ההיא דיהודית דמוד' לדברי האם לאו למימרא דאומרת קים לה בגווה דקדש' אביה אלא כוונתו לומר דמתני' דהתם בשאינ' מוד' וכו' אלא שהיא מכחשת את אמה ואומרת שלא נתקדש' והא דיהודית מיירי בשאינ' מכחשת אבל מ"מ אינה אומרת דקים לה בגווה דודאי קדשה אביה אלא שאמה אומרת כן וסבורה שאמת יהגה חכה ולעולם דכל שהיא טוענת כן מודה הריטב"א דשוי' אנפשי' וכו' וכ"כ הרב החידושין דמתני' דהאומר מיירי כשהיא מכחשת לדברי האם וכו' ורא"ש פ"ב דיבמות נמי ס"ל כדעת תוס' דאף היכא דמשעבד' אמרי' שוי' וכו' עכ"ל שעה"מ:

[ז.] נדרים דף צ' ע"ב מתני' בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאת ונוטלות כתובת' האומרת טמאה אני לך (באשת כהן מיירי וטמאני אדם א' באונס) וכו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' וכו'. כ' הר"ן כיון דמדינא אסורה אבעל' משום שלא תהא וכו' האיך התירוה וכי איסור שבה היכן הלך יש מי שתירץ דאע"ג דמדינ' אסור'. שרו לה רבנן ומבטלי מלתא דאוריי' משום מגדר מילתא. והקשו על זה הא אין ב"ד מתנין אלא בשב וא"ת ולדידי לא קשיא דאמרי' כל דמקדש וכו' ואפקעינהו לקדושין מיני' וכו' אלא שלפ"ז מצטרך לומר דכי אמרי הכי דוקא באומרת טמא' אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת שנאנסתי מנתין וממזר אינה מותרת לבעל' ואינו במשמע. ואחרים תירצו דמשנ' ראשונ' לא דינ' קתני דודאי אינ' נאמנת להפקיע עצמ' מבעל' שהיא משועבדת לו. אלא משום דהא מילת' דטמא' אני לך כסיפ' לה תקינו במשנ' ראשונ' ליהמנוה דאי לאו דקושט' קאמר' לא הות מזלזלי נפש' למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכ' למיחש לשמ' תהא וכו' אוקמ' אדינ' עכ"ל. ותוס' כתבו וא"ת ואמאי לא מהימנא הא שוי' נפש' וכו' ואומר הר' אליעזר דלא מצינו שהיא אסור' לינש' לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינ' מוזהרת עליו וקש' דאמר פ' יש מותרות דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת (והמעיין בחדושי רשב"א לנדרים ירא' דלא קשה מידי דז"ל התם ותירץ הר' אליעזר דזונ' לא מוזהרת מכהן אלא כל היכ' דאיהו מוזהר כדאמר ביבמות כל היכ' דאיהו מוזהר דלא יקחו כתיב ע"ש) ועוד דקאמר בגמ' אוכלת בתרומ' הא לגבי תרומ' שוי' אנפש' וכו' ונ"ל כיון דיש לחוש שמא עיני' נתנ' וכו' יש כח ביד חכמים לעקור וכו' עכ"ל ורא"ש בפ"ב דיבמות כ' די"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נרא' להם להתיר עכ"ל:

[פסק] [ח.] כתב הרמב"ם בפ"ט מאישות האומר לאשה קדשתיך וכו' הוא אסור בקרובותי' וכו'