כסף נבחר חלק ג תנג

בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתיי' ואע"ג דמייתי התם ההיא דכמון וההיא דרודה פת חמה וכו' התם ודאי אי ריחא מילתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודא כגון בת תיהא וזילוף לא הוי כשתייה ומותר בתרומה עכ"ל:

[פסק] כתב הרמב"ם פרק ט"ו ממאכלות אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואע"פ שאין נוגעין ואם צלאן מותר ואפי' היתה האסורה שמנה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור. ובפ"ט כתב פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם בשר אסור לאוכלן בחלב. פי' כ"מ שצלו בתנור אחד ולא נגעו זה בזה ולא כטור שפי' דעת רבינו שצלאן עם בשר מחוברין ע"ש. כתב לח"מ וא"ת כיון דרבינו פסק בפט"ו מתרומות כר' יוסי דאוסר בשל שעורים הא ר"י אית לוה ריחא מילתא כמ"ש רש"י בפסחים וי"ל דרבינו מפרש דלא כרש"י, אלא דר"י מצי סבר לאו מילתא וטעמא דשעורים משום דשואבים הרבה והוי טפי מריחא עכ"ל. ובפי"ג כתב הרמב"ם מותר לישראל להריח בחבית של יי"נ ואין בזה איסור שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש. ובפט"ו מתרומות כתב הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין תרומה אם היתה פת חטים ה"ז מותרת ושל שעורים אסורים מפני ששואבות. כתב כ"מ יש לתמוה למה לא ביאר אם מיירי בחבית פתוחה או מגופה וכו' ותירץ הר"י קורקס שסובר רבינו דההיא מימרא דר"ל משום דסבר ריחא מילתא היא אמר לכ"ע פת חמה וחבית פתוחה אסורה והיינו כאביי בע"א ורבא פליג עליה וכבר פסק רבינו כרבא וכו' ואם כן ליתא לדר"ל. כלל עכ"ל. ובפ"ז מק"פ כתב אין צולין ב' פסחים כאחת מפני התערובות אפי' גדי וטלה (פי' שמא יתחלפו זה בזה כ"מ). וטור י"ד סי' ק"ח כתב דמסקנת הרא"ש כר"ת ודוקא בתנורים שלהם וכו' אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחים אין לחוש. וטור כתב פת חמה ע"ג חבית פתוחה של יי"נ אסור לפי שקולטת הריח הרבה אבל פת צונן אפי' חבית פתוחה או חמה וחבית סתומה מותר וכן מותר להריח בבת תיהא ובבישול לא שייך ריחא. כתב ב"י בשם הרשב"א וא"ח דבשמים של ערלה אסורין להריח בהן וכו' וא"ח כתב זה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מילתא אבל דבר שעומד להריח אסור ליהנות מריח עכ"ל. וש"ע שם פסק כרי"ף ורמב"ם דריחא לאו מילתא ועיין סי' צ"ז. וכתב רמ"א אם האיסור דבר חריף וכ"ש אם ההיתר דבר חריף ריחא מלתא אפי' דיעבד אסור אם שניהם מגולין י"א דכ"מ דאמרי' ריח' מילתא ואוסר בדיעבד היינו דוקא דליכא ס' מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ס' מן ההיתר אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסור ולצורך הפסד יש לנהוג כן וי"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא ואוסר אפי' בדיעבד אם תנור קטן וסתום ואיסור והיתר מגולין תוך התנור (תוס') וי"א שאין לחלק (ד"ע בשם מרדכי) ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין וכו' וע"ש בש"ך וט"ז. ועי' ש"ע א"ח סי' תמ"ז ברמ"א ומג"א. ועיין ש"ג פרק השוכר את הפועל לענין מוסקי:

אות ש (כלל קמו) שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא [א.] קדושין דף ס"ה מתני' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה (דשוינהו עליה חתיכה דאיסור' בהודאתו) והיא מותרת בקרוביו היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה וכו' קדשתיך והוא אומרת לא קדשתני אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה (האם) וגדולה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות קטנה (הבת) וקטנה מותרת בקרוביו (שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה הימנו גט דאי בעית גט הוי לה גרושתו ונאסר בקרובותיה) קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי היא אסור בקרובות קטנה וכו'. [גמ'[. וצריכ' דאי אשמעי' גבי דידי' משום דגברא לא אכפת לי' ומקרי ואמר אבל איהי אימא אי לאו דקים לה בדבורה לא הוי אמרה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל. קדשתיך והיא אמרה וכו' הא תו למה לי איצטריך סד"א מדאורייתא הימנה רחמנא לאב מדרבנן הימנה לדידה ותתסר ברתה בדבורה קמ"ל:

[ב.] כתובות דף ט' אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו (אע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר בעדים אלא על פיו לגבי נפשי' הו' מהימן לשוויי' עלי' חתיכה דאיסורא) ופריך הש"ס מי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה וכו' כתבו תוס' תימא דהשתא דבעי למימר דלא מהימן אפי' לשוויי' עלי' חתיכ' דאיסורא תקשי לי' מתני' האומר לאשה קדשתיך וכו' וי"ל דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היו שם עדים לא היתה נאסרת עליו והלכך ממתני' לא קשי' דקדשתיך בעדים קאמר עכ"ל. ולעיל פריך הש"ס מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך הוא אסור בקרובותיה (וא"כ מאי קמ"ל שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו) מהו דתימא התם דודאי קים לי' אבל הכא מיקם הוא דלא קים לי'. (מתוך שפנוי היה קסבר שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא תיאסר קמ"ל). וכתב באספ"ז דרש"י בעי לפרושי דכי קאמר קמ"ל פירושו קמ"ל דאע"ג דלא קים ליה אסורה עלי דמ"מ הא קאמר דקים ליה ושווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא דאין לפרש קמ"ל דקים ליה דאי בנשוי פשיטא דקים ליה ואי בבחור הא ודאי דלא קים לי' כדאמרינן לקמן אלא ודאי ה"פ קמ"ל דאסורה עליו אע"ג דלא קים ליה וכגון בבחור וכו' אבל הריטב"א כתב וז"ל קמ"ל. פי' קמ"ל דכיון דטוען כן בברי מיקם קים לי' ע"כ:

[ג.] כתובות דף כ"ג ע"ב ת"ר אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה אני וחברתי טהורה נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה ומוקי ר"פ דאיכא עדים שנשבו ואיכא עד אחד דקא מפיך אמרה אני טמאה וחברתי טהורה ואמר ע"א את טהורה וכו' איהי שוויי' לנפשה חתיכה דאיסורא (לפיכך אין העד נאמן לטהרה) חברת' משתרי אפומא דידה וכו' אני וחברתי טמאה ואפיך ע"א איהי שוויי' לנפשה וכו' חברתה משתרי אפומא דעד:

[ד.] כתובות דף כ"ב ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והא שויא לנפשה חתיכא דאיסורא אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה תניא נמי הכי וכו' ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומעש' נמי באשה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני לימים עמדה וקדשה א"ע אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן אמרה בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני וכו' וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדברים נאמנת. בעא מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה (אמתלא משל וטעם למה אמרה תחלה) כתבו תוס' דשמואל בעי אי מועיל אמתלא או לא אבל אין לפרש אי צריך אמתלא וכו' מדקאמר אף בזו וכו' (כ' באספ"ז דאף לאחר