כסף נבחר חלק ג תמח

ישראל מצוין שם) לימא בדר"ח קמפלגי וכו' לא דכ"ע אית להו דר"ח והכא בהא קמפלגי דמר סבר אם אית' דמהאי דקרא אתאי עקולי ופשורי הוי מטבעי לה ומר סבר חריפ' דנהרא נקט ואתאי ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיס' דערל' שריא רבינ' לימ' משום דסבר כר' חנינ' (וליכ' למימר משום דספק ערלה בח"ל מותר דהא אי לית ליה כר"ח אלא אזלינן בתר קרוב א"כ הוי ודאי ערל' תוס') שאני התם דאי מגנב מיני' אצנועי' בגוי' לא מצנעי וה"מ חמרא אבל ענבי מצנעי. הנהו זיקי דחמר' דאשתכח בי קופאי (בין הגפנים שבכרם והוא של ישראל) שרינהו רבא לימא לא סבר להא דר"ח שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו וה"מ ברברבי (דליכא למיחש לרובא דעלמא) אבל זוטרי אימר מעוברי דרכים נפול ואי איכ' רברבי בהדייהו אימור באברורי הוי מנחי (ואף הקטנים מותרין דברברבי לאו אורחייהו לעוברי דרכים אלא כולהו מלוקח יין של מדינה זו נינהו וישראל הן וקטנים שאין דרך ללוקח יין להביאן אימא להשוות משא החמור לקחו):

[ל.] כלאים פ"ט צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור מחצ' על מחצ' אסור. כתב הר"ש תניא בתוספת' בזמן שהביא צמר גמלים וכו' וטרפן אבל העוש' חלוק מצמר גמלים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט פשתן בצד א' של חלוק אסור פי' כשבאו החוטין של צמר ושל פשתים זה אצל זה אבל אם זה בצד א' של חלוק שכולו צמר גמלים וזה בצד אחר מותר עכ"ל. ובע"א דף ס"ה ע"ב בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנ' כתבו תוס' וליבטל ברוב' כדפריך תמור' דף ל"ד גבי שער בכור וכו' ותירץ הר' יוסף ב"ר י"ט דשאני כלאים דכל עיקרו אין אוסרין אלא ע"י עירוב שהרי שניהם היתר לכך אוסר עירובו ולא בטיל וא"ת והרי בשר בחלב וכו' אפ"ה בטל וי"ל דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדי' דבטל כדאמר התם דרך בישול אסרה תור' עכ"ל. ובנד' דף ס"א ע"ב כתבו תוס' וז"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין ע"י תערובות כך אסור המרוב' כמו המועט עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם דהיתר שנתערב בהיתר וע"י תערובות זה נאסר לא שייך בי' ביטול ברוב דאין כאן אלא חתיכ' אחת של איסור והא דבעינן נתינת טעם בבב"ח אע"ג דהוי היתר בהיתר שאני התם דדרך בישול וכו' ולא מקרי בב"ח בלא נתינת טעם עכ"ל:

[לא.] ב"מ דף ו' ע"ב מייתי הש"ס מתני' דבכורות דף נ"ט קפץ א' מן המנוין לתוכן כולן פטורין (ממעשר) כתבו תוס' תימ' דלבטל ברוב' ולחייבו כולן במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן וקבוע לא שייך אלא כשהאיסו' ניכר ובריה נמי לא הוי כדפרישית בחולין [ואיני מבין דברי תוס' דהא בריה נמי אינ' בטל' מדרבנן הוא כמ"ש הפוסקים וכן הקש' הריטב"א וכתב אע"ג דמדאוריית' בטל יש כח ביד חכמים לעקור וכו' ותירוץ זה לא ניתן ליאמר בדעת תוס' דהא כתבו דהא דדבר שבמנין וכו' וא"כ ע"כ אינן סוברים טעם זה ואפשר דתוס' ס"ל דברי' מדאוריית' לא בטל' כמו דס"ל במעיר' דמטבע לא בטיל מן התור' וצ"ע] ואין לומר דלא נשאר רק א' דליכ' רוב' דלשון לתוכן לא משמע הכי עכ"ל ואספ"ז במציע' כתב בשם הרא"ש כיון דחזינן דאפי' היכ' דיכול לעשורי ממ"נ פטו' דעשירי ודאי אמ' רחמנ' וכו' ולא ספקו אפי' כי אמרי' כל דפריש מרוב' פריש עשירי ספק מקרי אלא שהתור' התיר' ספק זה באיסורין משום אחרי רבים להטות ונהפך האיסו' להית' ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל. וכן תירץ הריטב"א:

[לב.] כתב הרא"ש בחולין דף מ"ח בשם בעל העיטו' דאם נסרכו יחד האומ' והאונ' בסירכ' אחת בדופן אם רוב הסירכ' מן האונ' ומיעוט מן האומ' תלינן דעיק' הנקב היה באונ' וסירכ' סריך באומ' וכשר' ואם רוב מן האומ' טרפ' וכו' וכן אם יש מכה בדופן והסירכ' במקום המכ' וחוצ' לה בכולהו אזלינן בתר רוב' כי היכ' דאזלינן בכל האיסורין בתר רוב ואע"ג דלא דמי כולי האי דבכל מקום הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הלכך שבקינן מיעוט' ואזלי בתר רוב' אבל הכא אפשר להיות שניהם האונ' והאומ' והמשק' יוצא משניהם נסתבך יחד וכו' מ"מ כתב שעשה מעשה והלך אחר הרוב והכשיר עכ"ל:

[פסק] לג בפ"ח מסנהדרין כתב הרמב"ם ב"ד שנחלקו מקצתן אומרים זכאי ומקצתן חייב הולכין אחר הרוב וזו מצות עשה של תורה שנאמר אחרי רבים להטות בד"א בד"מ ובשאר דיני איסו' ומותר טמא וטהור וכיוצא אבל בדיני נפשות אם נחלקו אם יהרג או לא אם היו רוב מזכין זכאי רוב מחייבין אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יתר על המזכין שנים. ובפ"ח ממאכלות כתב ט' חניות וכו' אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש אם היו רוב המוכרים א"י אסו' ואם היו רוב המוכרין ישראל מותר וכן בשר שנמצא ביד א"י ואינו יודע ממי לקח וכו' זה דין תורה אבל אסרו חכמים כל הבשר הנמצ' בין בשוק בין ביד א"י אע"פ שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל וכו'. כתב ה"ה זה כרב מטעם בשר שנתעלם מן העין מ"מ קשה הא נמצא ביד א"י מודה רב דמותר כדאיתא חולין (דף צ"ה) ונרא' שסמך אירושלמי במסכת שקלים דאמר ר"י דנמצא ביד א"י כנמצא בפלטיא וכו' עכ"ל. ובפ"ד משחיט' כתב ישראל שיודע הלכות שחיט' לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשר' היודע הל' שחיט' ושחט בפני חכם עד שנעש' רגיל נקרא מומח' וכן המומחין שוחטין לכתחל' בינן לבין עצמן ואפי' נשים ועבדים וכו' הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט והלך לו ולא ידענו אם יודע ואם אינו יודע ה"ז מותרות וכן האומר לשלוחו צא ושחוט ומצא הבהמ' שחוטה ואין יודע אם שלוחו שחט' או אחר ה"ז מותרת שרוב המצוין אצל שחיט' מומחין הם. כתב משנה למלך דמדברי ריב"ש סי' קצ"ה מוכח דאף לענין בדיק' אמרי' רוב מומחין הן עכ"ל. ובפ"ב משחיט' כתב חש"ו ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון מותר לשחוט שני אחריהם (דהיינו אותו ואת בנו) לפי שאין שחיטתן שחיט'. ובפ"ד מבכורות כתב הלוקח בהמה מא"י אפי' הית' קטנ' וילד' תוך שנת' ה"ז ספק בכור שמא טינוף הפילה ברשות א"י וכן בהמה גסה שהפיל' שליא ה"ז סי' ולד ונפטר' מן הבכור' ומות' להשליך אות' שליא לכלבים שאין מתקדש בבכור' אלא זכר וחזקת הנולדים מחצ' זכרים ומחצ' נקבות וכבר בארנו שהזכר שאין בו מקצת סימני אמו אינו מתקדש בבכור' נמצא מיעוט הנולדין הן המתקדשין בבכור' וא"ח למיעוט. ולעיל כתב לקח בהמ' מניק' מן הא"י אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניק' אלא ה"ז בחזקת שילד' ואפי' היא זה שמניק' כמו מין אחר ואפי' כמין חזיר ה"ז פטור' מן הבכור' וכן בהמ' שהיא חולבת פטור' מן הבכור' שרוב הבהמות אינן חולבות אא"כ כבר ילדו. ובפ"ג מיבום כתב יצתה חמותה מעוברת ה"ז חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עובר חמותה. וע"ש עוד מדינים אלו. (וע' שעה"מ שהקש' דהא סיפא דהך מתני' ע"כ אליב' דר"מ דס"ל חוששין למיעוט בשלמ' ריש' אתי' אפי' כרבנן כמ"ש רשב"א משום טעמ' דחזק' ליבום ורוב' לשוק וסמוך מיעוט וכו'. אבל ביצת' מלא' דליכ' חזק' ליבום כמו דמוכח מתוס' שם ד"ה האש'. א"כ ליכ' אלא מיעוט ואיך פסק כת"ק דר' יהושע וכן הקש' מהריב"ל וצ"ע) ובפ"א ממילה ופ"א מיבום ופ"א מאבל כתב לענין כל ששהה ל' יום אינו נפל דמיירי שלא נודע לכמ' נולד וע' עוד פ"א מנחלות.