כסף נבחר חלק ג תמו

וכו' והאי דנקט רוב אשגרת לישן הוא וטעמא דמילתא לפי שדבר מפורסם הוא בישראל ואפי' אצל ע"ה שהנבלה אסורה וכן אבר מן החי ואין תקנה לזה אלא בשחיטה הלכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט לעולם אא"כ יודע ה' שחיטה עכ"ל ורשב"א במשמרת דחה דבריו וכ' אי בעינא אמינא דההוא דיבמות ר"מ היא אבל לרבנן מיעוט כמאן דליתא ורובא עדיפ' אפי' לשרוף התרומה דתנן עיסה בבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם וכו' אם רוב שרצים טמאה וכו' אע"ג דאיכא לעיסה חזקת טהרה (ורש"י נשמר מזה התם שמפרש דלכך שורפין תרומה משום דהוא רובא דאיתא קמן ע' קדושין דף פ') ועוד אפי' אם תמצא לומר דרבא ביבמות אפי' לרבנן אמר מ"מ היה לו להכותב הזה לשום לבו על אותו עיסה בבית אלא אפי' תימא בעלמא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה לא אמרי' אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"י המתעסקים לסלקה ורוב המתעסקין מסלקין אותה ודאי ושנתעסק אחד ולא ידענא אם מן הרוב או מן המיעוט על כרחנו יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוט כמאן דליתא והיינו טעמא דעיסה בבית שהרי רוב הנוגעין בה דוחין חזקת טהרתה וכיון שנמצאו עלי' איברים מטופלים על כרחנו נדחה חזקתה שאין לנו לדון כאן אלא רוב נגד המיעוט וקרוב לזה כ' רש"י בקדושין לחלק בין אותה דשרצים ובין אותה דתינוק כיון דודאי נגעי אין חזקת עיסה כלום שהרי הורעה דהא בעלמא רובא נגד חזקה לרבנן חוששין באיסורין ואין עושין מעשה עכ"ל (ברש"י שלפנינו לית' החילוק הזה אלא כמש"ל לחלק בין רובא דאיתא וכו') ולגבי שחיטה נמי כיון שנתעסקו בה ורוב כשרין הורעה החזקה ואין מעכב אלא המיעוט וכמאן דליתא. עוד אני אומר דשאני ההיא מיעוט' דיבמות דאותו מיעוט מרע' הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו והכא גבי רוב מצוין המיעוט אינו מסולק מן הרוב וכמאן דליתא דמי עכ"ל (וכ"כ ריטב"א קדושין דף פ' וע' תוס' בכורות דף כ' ורא"ש יבמות דף קי"ט):

[כג.] יומא דף פ"ד ע"ב אמר רב יוסף אר"י אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ה"ד וכו' אלא דאיכא ט' כותים וישראל א' הא נמי פשיטא דכל קבוע וכו' לא צריכא דפריש לחצר אחרת (ושם נפלה על האחד מפולת דבכל דוכת' אמרי' מרובא פריש במידי דניידי והכא לא אמרי' הכי ואע"ג דבפרישתן כולהו ניידו) מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב כותים כותי ואם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל אמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל לייחסו לא (דמעלה עשו ביוחסין) ושמואל אמר לפקח עליו הגל. כי אתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב כותים כותי אמר שמואל ולענין פקוח נפש אינו כן. כתבו תוס' דהיינו טעמא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב משוה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל:

[כד.] ב"ב דף צ"ב מתני' המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו ואפי' זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. [גמ']. אתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמר מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. רב אמר מקח טעות זיל בתר רובא ורובא דאינשי לרדיא זבני ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסור' (כגון ט' חניות) אבל בממונא לא (אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענה) מיתבי' האשה שנתארמלה וכו' היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהינומ' כתובתה מאתים. טעמ' דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים בתולות נישאות. אמר רבינא משום דרוב הנישאות בתולות יש לה' קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא וכו' ת"ש המוכר פירות לחברו וזרען וכו' ואפי' זרע פשתן מאי לאו אפי' זרע פשתן דרובא לזריעה זבני ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא תנאי היא דתניא המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן זרע פשתן אינו חייב באחריותן רבי יוסי אומר נותן לו דמי זרע אמרו לו הרבה לוקחין אותן לדברים אחרים (ובתר רוב לוקחין אזלינן ור' יוסי בתר רובא דזריעה אזיל שהיחיד הקונה לזריעה קונה יותר ממאה הקונים למאכל ולרפואה ומיהו ת"ק דר"י היינו טעמיה דודאי בתר רובא דזריעה הו"ל למיזל כר"י ולחייבו אלא שאין הולכין בממון אחר הרוב דאי לא תימא הכי אלא אזיל נמי בתר רובא דאינשי א"כ מאי איכא בין ת"ק לאמרו לו) מאן תנא אילימא ר"י ואמרו לו תרווייהו בתר רובא אזלי וכו' אלא אי ת"ק ור' יוסי אי תנא קמא ואמרו לו:

[כה.] ב"ק דף כ"ז אמר ר"פ (על מתני' דפתח בכד וסיים בחביות) היינו כד היינו חביות למאי נ"מ למקח וממכר ה"ד אילימ' באתרא דכדא לא קרי חביות כו' הא לא קרי לי' לא צריכא דרובא קרו לכדא כדא וכו' ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב (היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון המוכר שור לחברו ונמצא נגחן לא אמרי' זיל בתר רובא ולחרישה קנאו אלא אמר הממע"ה). כתבו תוס' ואומר ר"ת דאפי' רב דאמר הולכין בממון אחר הרוב הכא מודה שהמוחזק יכול לומר למוציא אע"פ שרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעיתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב עכ"ל. ועוד כתב תוס' בד"ה קמ"ל תימא מ"ט אין הולכין בממון אחר הרוב ליתי בק"ו מד"נ כדאמרי' סנהדרין (דף ג') ואפי' רובא דליתא קמן אזלינן בד"נ א"ר כדאמרי' סנהדרין דף ס"ט וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזק' מרי' דהא ב"ד מפקינן מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא עכ"ל. ותומים בח"מ סימן כ"ה קיצור תקפו כהן ס"ק קכ"ד כ' דבתשובת הר"א ששון נתקשה בדברי תוס' ונראה דודאי כך קבלה בד"מ שלא להוציא ממון מיד המוחזק בספק וזהו כלל גדול הממע"ה במקום רוב רק שם בדיינים ב' אומרים חייב וא' אומר זכאי א"כ הזכאי בטל במיעוטו לגבי נים המחייבים והרי כל ב"ד המחייבין והם הכופין את הנתבע לשלם כי הם עיקר ב"ד והיחיד בטל נגדם וא"כ שהם מוציאין ממון הם אינן מוציאין בספקא כי להם הדבר ברור שהוא חייב כי כך אמרו דעתם בבירור וכו' משא"כ בלוקח שור דהב"ד אינם יודעין אם הוא מהרוב או מהמיעוט והב"ד בעצמן אין להם בירור בזה א"כ מספקא לא מפקינן ממון מיד המוחזק אף שהרוב נגדו דחזקת ממון מסייע למיעוט ואין להוציא ממון מספק ולא ילפינן בזה ק"ו מד"נ דשאני ד"מ דיש בהן חזקת ממון משא"כ בדיינים שפיר ילפינן ק"ו דליכא חזקת ממון דהדיינים המוציאים להם הדבר ברור וזהו מבואר בלשון תוס' דהתם בדיינים חשוב מיעוט כמי שאינו וא"כ עיקר ב"ד הם המחייבים וא"כ ל"ל אוקי ממונא בחזקתו דהא ב"ד מוציאין ולהם אין ספק כלל ולא שייך דאין להוציא מספקא אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה היינו חזקת ממון דהא ב"ד מסופק אם הוא מהרוב לא אזלינן בתר רוב ולא ילפי' ד"מ מד"נ ועוד כ' לקמן בשלמא רוב דזבני לרדיא ומיעוט דזבני לשחיטה שניהם אמת א"כ לא אזלינן בתר רוב אולי הוא ממיעוט אבל הדיינין המחולקין בדין דא' מהן טוע' ויש כאן שקר ואמת ויותר מסתבר דיחיד טועה משנימא דרבי' טועין וא"כ דהמזכה טועה בדין איך נימא לילך בתר המיעוט וכי נלך