כסף נבחר חלק ג תמא

שהסקילה חמורה וכו'. כתבו תוס' שאל הריב"ם את ר"ת אמאי קאמר ר"ש בסקילה ניזל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות כדאיתא חולין (דף י"א) ותירץ דלא אזלינן בתר רוב' לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותן שהרגו ודאי אלא דלא ידעינן אי טרפה הוי אי שלם הוי ועי"ל דהוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ ופטור מדאוריי' דספק נפשות להקל מכאן מוכח דס"ל לתוס' אף אם אינו ניכר במקומו הוי קבוע וזה סותר למ"ש תוס' ב"מ דף ו' ובדוכתי טובא] וכי תימא נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש וכו' אי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו ועוד גזרה שמא יקח מן הקבוע והא דפריך בגמרא (אהא דמתני לי' רב יחזקאל לרמי ברי' הנשרפין בנסקלין וא"ל אבא לא תתניי' הכי מאי אירי' דשרפ' חמורה) תיפוק ליה דרובא נסקלין ה"פ לכל הפחות לא גרע משום דרובא נסקלין עכ"ל. ובזבחים דף ע"א כתבו תוספו' בזה הלשון דלא אזלינן בתר רובא להחמיר כיון דנהרג בלאו הכי במיתה אחרת אי נמי לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה ומהאי טעמא לא תקשי לן הא דאמר סנהדרין (דף ע"ט) דרוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם כולן פטורין דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי דודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל לפי שלא נגמר דינן ולא דמי לאותו שהרג ודאי אלא דלא ידעינן אי טרפ' וכו' ובחולין דף י"א כתבו תוס' וז"ל כיון דממ"נ הוא נהרג לענין באיזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא עכ"ל:

[ו.] נדה דף י"ז ע"ב תני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה. ורב קטינ' אמר אין חייבין ואין שורפין וכו' אמר ר' יוחנן בשלש' מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי. מקור. שלי' חתיכה. (משום דאזיל בתר רובא) מקור. הא דאמרן (במתניתין נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור וכדתני ר' חייא אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן לי' מן המקור). שלי'. דתנן שליא בבית הבית טמא ולא שהשלי' ולד אלא שאין שלי' בלא ולד ושורפין עליה את התרומ' (אלמ' כיון דרוב שליות אינם בלא ולד מחזקי' לה בטומאה ודאית) ר"ש אומר נימוק הולד עד שלא יצא (ונעשה דם ונתערב בדם לידה ובטל ברוב והבית טהור). חתיכה. דתנן המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת (דאמרי' הלך אחר הרוב ורוב נשים ולד מעלי' ילדן אלא שנימוק) ותו ליכא והא איכא ט' חניות דתני' ט' חניות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב. טומאה קאמרי' איסור' לא קאמרי' והאיכא תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחת מהן וא"י באיזה נגע ברה"י ספקו טמא ברה"ר טהור ובנמצא (שפירש אחד מהן למקום אחר) הלך אחר הרוב. טומאה דאשה קאמרי' טומאה בעלמא לא קאמרינן. כתבו תוס' הכא (גבי ט' חניות) איכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחזקת איסור עומדת וגבי ט' צפרדעים נמי קאמר הלך אחר הרוב ואם רוב שרצים טמאים אע"ג דאיכא חזקת טהרה נגד הרוב דאי לא הוי חזקה כנגד הרוב לא הוי פריך מידי דמצינן למימר דר"י לא חשיב אלא היכא דאיכא חזקה נגד הרוב עכ"ל:

[ז.] יבמות דף ל"ז הכונס ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי. גמ']. א"ל רבא לר"נ לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לתשעה ילדן א"ל נשי דידן לשבעה ילדן א"ל נשי דידכו הוי רובא דעלמא א"ל הכי קאמינא רוב נשים ילדן לתשעה ומיעוט לשבעה וכל היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה (דאי הוכר לא הוי מספקא לן) אתרע לי' רובא אי כל היולדת לתשעה עוברה ניכר הא מדלא הוכר ודאי בן שבעה אלא אימ' רוב היולדת לתשעה הוכר וכו' (אתרע לי' דלא תשדיי' בתר רוב נשים אלא ספק בתר מיעוט ספק בתר רוב) כתבו תוס' וא"ת מאי מועיל המתנת ג' חדשים משום הבחנה אכתי יכול לבא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לששה חדשים ויום א' או אפי' ג' ימים דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג' או הוא בנו של שני דיולדות לשבעה יולדות למקוטעין וזהו תימא לומר שתהא אשה צריכה שלשה חדשים ושלשה ימים דלקמן משמע דג' חדשים דוקא קאמר דאמר חוץ מיום שמת וכו' ואין לומר כיון דהמתינה ג"ח שריא לינשא ולא חיישינן שמא תלד משני לסוף ששה וב' ימים דסמכינן ארובא דלט' ילדן וא"כ דסמכינן ארובא דלט' ילדן א"כ אפי' תוך ג' תנשא דסמכינן ארובא וא"צ להמתין אלא חודש אחד ושוב אין ספק דאם תלד לסוף ט' חדשים ממיתת הראשון אין להסתפק שמא הוא משבעה לאחרון דאזלי' בתר רוב דלט' ילדן אלא ע"כ כל מקום שיכול לבא לידי ספק החמירו חכמים וי"ל דכל כך לא הי' משתהה הכרת העובר של ראשון עד שליש ימיה מן השני ובדבור השני כתבו וכ"ת דאיכא רוב אחרינא דרוב נשים מתעברות ויולדות לפיכך יש להחזיקה כמעוברת לראשון דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עברו ומתו בעליהן דרוב מעוברת ולקמן הוא דא"ל גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י עכ"ל:

[ח.] יבמות דף ל"ו ע"ב רשב"ג אומר כל ששהה באדם שלשים יום אינו נפל. הא לא שהה ספקא הוי. כתבו תוס' לא כמו שפי' בקונטרס דבפיהק ומת מיירי דבהא אפי' רבנן מודו אלא כשנפל מן הגג וכו' כדאמר שבת דף קל"ו וא"ת ואמאי לא אזלי' בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואור"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ"מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמרי' ביה ומחמרינן נמי שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים כדאמרינן שבת דף קל"ה מיהו לענין אבלות לא החמירו שיש להקל באבלות כדאמר בכורות דף מ"ט עכ"ל. ובשבת דף קל"ה איתא תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חודש תפדה שמונת ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וכו' (אינן שוין דיום שמנה כלאחר שמנה ויום שלשים כלפני שלשים כדתנן בכורות דף מ"ט ואפי' ר"ע דפליג לא קאמר אלא דמספקא אם הוא כלפני שלשים וכו' ולענין אבלות אפי' ר"ע מודה דהוי כלפני וכו' תוס') ועיין בתוס' שהוכיחו מסוגיא דהכא דרשב"ג בסתם ולדות מיירי ובבן ח' נמי מיירי כדמוכח יבמות (דף פ') דאמר התם האי בר שבעה ואשתהוי אשתהי ומוכיח מרשב"ג דתני כל ששהה וכו' אלמא משמע דבבן ח' איירי. והא דפליגי רבנן עליה דוקא בסתם ולדות אבל לא בבן ח' וכו' ע"ש שהאריך. ועיין יבמות דף פ' ונדה דף מ"ד. ואפסקא התם הלכתא כרשב"ג. וכתב הרא"ש תמיהני אהאי פיסקא דכדרבנן קי"ל אפי' לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת ומחזקינן לה בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב יולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר להצריך חליצה לאשת ישראל (אם מת תוך ל') ולאסור בהמה שנשחטה תוך ז' ימים וכו' עכ"ל. וע' ב"י סימן ט"ו שכתב בשם א"ח דקצת הגאונים אמרו דהא דצריך שמנה בבהמה אינו אלא לקרבן אבל לאכילה אפי' ביומו מותר וכתב עליהם ואין כן דעת פוסקים ומש"ל פ"ג מאיסורי ביאה כתב דהגאונים מיירי בכלו לו חדשיו ואעפ"כ בקרבן צריך שמנה ע"ש ובפרי חדש סי' ט"ו:

[ט.] יבמות דף ס"ז ת"ר הניח (הכהן) בנים (ולא הניחה מעוברת) אלו ואלו אוכלין (עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל) הניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין שהעובר אינו