כסף נבחר חלק ג תלח

ברית שרו האחרונים ולא קנסינן בכה"ג אטו מזיד כלומר שיאכיל א' מהן במזיד כדי להתיר האחרות ולתלות דהאיסור יהא נאכל א"כ לפי דעתו זאת שיאכיל הוא האיסור בודאי אבל האכיל בשוגג לכלב וכו' קנסינן ועפ"ז כתב המחבר ונאכל בשוגג וגבי הפילו דקדק לכתוב ונפל מעצמו אבל לפע"ד דברי מהרא"י אינם מוכרחים דנרא' דנהי דליכא למגזר שיאכיל במזיד מ"מ הא ודאי אם נאכל מותר כ"ש נפל לים א"כ ניחוש כי שרינ' ליה נאכל בשוגג יפילו במזיד לים וכו' או שמא יאכיל לכלב להתיר באחרות וגם בתשו' הרא"ש כלל כ' סי' י"ז משמע דאפי' נאכל קנסי' שוגג דכתב שם אמעש' שלקחו קהל כבשים ואח"כ נודע שכבש א' טרפ' היה שם דאם נאכל א' מן הכבשים הותרו כולן ואע"פ דפ' ר"י דוקא נפלה אבל הפיל' שוגג גזרי' אטו מזיד כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למקנס' עכ"ל אלא אם תאמר דמיירי שנאכל ע"י א"י וזה אינו במשמע עכ"ל הש"ך וכ"כ הט"ז. ובב"י סי' צ"ט כ' מ"ש רבינו כל איסורין שריב' עליהם שוגג מותר במזיד אסור ובסי' ק"י כ' רבינו גבי נפל א' מהם לים פי' ר"י דוקא נפל' אבל אם הפיל' אפי' שוגג אסור אטו מזיד והם דברי תוס' וכו' ורא"ש בתשוב' ונרא' שהם סוברים כר"מ ור"י דקנסי' שוגג בנפלו ונתפצעו והוא תימא למה פסקו כמותם נגד ר' יוסי ור"ש וגם על רבינו יש לתמוה למה כתב כאן דקי"ל דשוגג מותר ושם בסי' ק"י כ' פר"י דאפי' הפיל' בשוגג אסור ולא כתב שום חולק וכו' ושמא י"ל דיש חילוק בין מבטל איסור למפיל א' מהם לים דאע"ג דמבטל לא קנסינן שוגג במפיל קנסינן עכ"ל. וכ' פר"ח ר"ל דבמפיל כיון דיש לתלות שהאיסור חלף לו קיל להו לאינשי ואתי לאערומי שיפילהו במזיד ויאמר שוגג הייתי ומש"ה קנסינן שוגג אטו מזיד אבל במבטל דאיתא לאיסורא בתערובות אף שהוא מבוטל חמירא להו לאינשי טפי ולא אתי לאערומי ולא קנסינן שוגג אטו מזיד עכ"ל. וט"ז בסי' צ"ט תירץ קושית ב"י דהטעם דכל שההיתר תלוי ברבוי וכן בנפלו ונתפצעו דכשבאו לפנינו אנו רואין פצועין והרי כשבא לשאול הרי מותרת ממילא דכבר נתרב' או נתפצע. ואם שתק ולא אמר מידי אנן מתירין לו דאפשר דבשע' שנפל שם האיסור היה כך ולא נתרב' אלא איהו דגלי לן שנתרב' אח"כ וע"כ ודאי מהימן בזה דשוגג היה דאי בעי שתיק משא"כ בההיא דסי' ק"י כשבא התערובות לפנינו אנו אוסרין אותו אלא שהוא רוצ' להתיר ע"פ עדותו שהפיל א' לים בזה אין אנו מאמינין לו להקל איסור מבורר ע"פ עדותו נמצא ששתיקתו לא הית' מתרת. וראי' לחילוק זה מהא דאמרי' בכורו' (דף ל"ו) מהו דתימא התם דאי בעי לא אמרו וכו' ע"ש שהאריך:

[ה.] כתב פר"ח בסי' צ"ט לענין אי קנסי' שוגג אטו מזיד מדברי הרמב"ם נרא' דבדרבנן לא קניס דהא פסק המעשר בשבת בשוגג יאכל וכו' ובמבשל פסק אפי' בשוגג יאכל למ"ש משום דבדאורייתא קניס שוגג וכו' כללא דמילתא לרמב"ם בדאורייתא קנסינן שוגג ובדרבנן לא קנסי' לפ"ז מ"ש בפט"ז ממאכלות גבי אין מבטלין איסור ואם ביטל ה"ז מותר לא מיירי אלא בשיעורין דרבנן אבל אי איכא במין בשא"מ כזית בכא"פ דהוי דאורייתא או לדידן היכא דאיכ' טעמא דטעם כעיקר לדידן דאורייתא אף אם ביטל בשוגג אינו מבוטל משום דקנסינן שוגג אטו מזיד וכ"נ דעת רשב"א דבדרבנן לא קנסינן דבתה"א כ' דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י. וגם כתב בתה"א דוקא הפיל במזיד וכו' דלא קנסי' שוגג אטו מזיד וכו':

[ו.] כ' שעה"מ בפכ"ג משבת בשם המאירי וז"ל. ואע"ג דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואפי' במזיד לאו למימרא דמצי למיכל מיני' אלא מתוקן הוא שיצא מידי טבל ומותר בטלטול וכו' ומיהו בפ' המביא משמע דאפי' באכילה מותר אם עבר ותקנו ומש"ה מפרשים דדוקא אחרים אבל הוא לא יאכל ואע"ג דמבשל בשבת אסור אף לאחרים התם איכא איסו' תורה אבל מעשר ליכ' אלא איסו' דרבנן דמחזי כמתקן עכ"ל ומתוס' פ' כירה (דף מ"ג) מוכח דס"ל דאפי' לאחרים נמי אסור ואע"ג דליכ' אלא איסור דרבנן שכתבו קשה לרשב"א דתנן המעשר בשבת במזיד לא יאכל ולישנ' דקאמר הכא עבר משמע מזיד. ונראה דנקט עבר כגון דל"ל פירי אחריני עכ"ל. ומדלא תירץ דההיא דעבר וכולי מתוקן לאחרים משמע דס"ל אפי' לאחרים אסור וכן משמע מסתימת לשון רבינו שכתב סתם במזיד לא יאכל עד מו"ש משמע דאפי' לאחרים אסור וכ"נ דעת הטור דאפי' לאחרים אסור ע' בסי' תק"ה. אלא דקשה על הרמב"ם דבפ' כ"ה פסק לההיא דאם עבר ותקנו וכו' במאי איירי אי בל"ל פירי אחריני הא מדכ' סתם במזיד לא יאכל משמע אפי' ל"ל פירי אחריני וכו' ואולי דס"ל דעבר לאו במזיד אלא בשוגג וערש"י ס"פ כ"ש גבי עברה ולשה דפי' דבשוגג קאמר וכו' עכ"ל:

[ז.] כ' מש"ל בפ' י"ט הל' א' מאבות הטומאה אמאי דאמרי' נפלה א' מן התערובו' לים הגדול או שנאכלה הותר התערובו' דהיינו דוקא בשנפל או נאכל קודם שנודע הספק אבל אם נודע הספק וכבר נאסרו כולן מדרבנן כי נפל או נאכל א' מהם לא הותרו דומיא דמתני' (דשני שבילין) דדוק' אם נטמאו או נאכלו קודם שבא הדבר לכלל ספק הותרו הטהרו' הב' הא אם כבר בא הדבר לכלל ספק בעודן קיימות אם שוב נאכלו או נטמאו לא מהני. וב' שבילין נמי אין טומאתן אלא מדרבנן וכו' ע"ש:

אות ר (כלל קמד) רוב [א] חולין דף י"א מנא הא מילתא דאמר רבנן זיל בתר רובא מנלן (בתמי') דכתיב אחרי רבים להטות רובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין לא קמבעיא לן. כי קמבעי' לן רובא דלית' קמן כגון קטן וקטנה (דפליגי רבנן עלי' דר"מ ביבמות (דף ס"א) דתנן יבם שבא על יבמה קטנה יגדלו זע"ז ולא חיישי' שמא תמצא איילונית או הוא סרים וכו' אלא אמרי' זיל בתר רוב קטנים והיינו רובא דלית' קמן) (כ' הר"ן בחדושיו פירש"י דאיידי דאיירי במנא הא מילתא דחזקה נקט נמי הא. ונ"ל דמאי דאמרי' מנ"ל דאזלי' בתר חזקה ומנ"ל דאזלי' בתר רובא תרווייהו אמילת' דר"ה קיימ' דאמר לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור וכו' והיינו משום דמוקמינן לה אחזקה קמיית' והדר אמר נשחטה הותרה עד שיודע לך וכו' והיינו משום דאזלי' בתר רובא ורוב בהמות אינן טרפו' ומשום חזקה ליכ' לאכשורה דמנלן דלא היתה טרפה מבטן אלא ודאי אע"ג דאמר בחזקת היתר משום רובא הוא דקאמר וכו' ומש"ה א"ש מאי דאמרינן לקמן אתי' משחיטה עצמה כלומר דעליה שקלא וטרי דאסיפ' דמילת' דר"ה קיימינן עכ"ל). ותוס' כתבו וא"ת כיון דאמרי' זיל בתר חזקה כ"ש בתר רוב דרוב' וחזקה רוב' עדיף וי"ל דלרב אחא בר יעקב בעי' דלא קים לי' חזקה מקר' (ע' מהרש"א) ולמאי דמפרש ר' חיים דהא דרוב' עדיף מחזק' לא מסתברא אלא ילפי' מפרה אדומה דאזלינן בתר רוב אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא אתי' שפיר הכא עכ"ל. אמר ר' אלעזר אתי' מריש' של עולה דאמר קרא אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים וניחוש שמא ניקב קרום של מוח (וקרבן טרפה פסולה במנחו' (דף ה') מן הבקר להוציא את הטרפה) אלא לאו דאזלינן בתר רובא. ממאי דלמ' פלי ובדק ואי משום אותה לנתחיה היכ' דלייף ל"ל בה, (וע' שעה"מ פי"א ממאכלות שהק' על כ"מ שכ' בפ"ב