כסף נבחר חלק ג תלז

תוס' תימא דתניא בירושלמי פרק בתרא דערלה דר"מ סבר בין בשוגג וכו' לא יעלו וכו' ור' יהודה בין בשוגג בין במזיד יעלו ור' יוסי סבר שוגג יעלו וכו' טעמא דר"מ דקניס שוגג וכו' טעמא דר' יוסי כדר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור טעמא דר' יהודה משום דכבר קנסו בידו פירוש כבר נתקלקלו פירותיו בשעת פציעה עכ"ל. וע' פ"ב משנה ג' דתרומות דהמטביל כלים וכו' שוגג ישתמש וכו' המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל הנוטע שוגג יקיים וכו'. ודע דרש"י בחולין דף ט"ו פירש טעמא דר' יהוד' גבי מבשל בשבת הוא מטע' דלא נמטי' הנא' מאיסור' לכך אסור אפי' לאחרים בו ביום ובמזיד לא יאכל הוא דלדידי' קנסו ולאחריני לא. ור' יהוד' סבר דלא קניס שוגג אטו מזיד. וע' במהרש"א שכתב שמצא נוסחא אחרת ברש"י ומסיק ליישב רש"י שלפנינו דלא תקשי מסוגיא דגיטין דשם מבואר דטעמא דר' יהוד' משום שוגג אטו מזיד משום דסוגיא דחולין אזלא אליבי' דרב דדייק ליה איסורא ליומא לו ולאחריני דומיא דיה"כ ע"כ לר"י נמי לא יאכל לו ולאחריני קאמר (דהא מוקי מתני' כר"י) אית לן למימר ע"כ דטעמי' לאו משום קניס דלאחריני לא שייך למקנס אלא דטעמיה דלא נמטי' הנאה וההיא סוגיא דגיטין דפריך התם דר"י אדר"י ודאי לא ס"ל הך דרב דהכא דקאמר דטעמא דר"י משום דלא לתהני דלהך טעמא לא קשיא דר"י אלא משום קנס ולא חש לדקדק הך מילתא דמדקדק רב (דאי טעמא משום קנסא אמאי משתרי לאורתא כפירש"י שם דאיכא למימר דלא רצו לקנוס שוגג אטו מזיד כ"כ לאסור עולמית) [ב.] ביצה דף י"ז איבעי' להו עבר ואפה מאי (מי שלא הניח עירוב תבשילין ואפה לשבת מהו שיאכל בשבת) ת"ש מי שהניח ע"ת ה"ז אופה ומבשל וכו' ואם רצה לאכול עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה וכו' ה"ז לא יאפה וכו' אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור (וקס"ד ה"ה לעבר ואפה) אמר רב אשי הערמה קאמרת שאני הערמה דאחמירו רבנן טפי ממזיד (לעולם עבר ואפה מותר והערמ' אחמור בה רבנן טפי ממזיד דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למדין ממנו והוא עצמו משים על לבו ושב הלכך לא מיעקר' תורת עירוב אבל הערמ' סבור לעשות בהיתר הילכך לא ישוב אל לבו ואחרים למידין הימנו ומיעקרא תורת עירוב הלכך קנסו רבנן) תנן המעשר פירותיו במזיד לא יאכל לא צריכה דאית ליה פירי אחרינא (אבל ל"ל לא אחמור רבנן גבי עונג שבת) ת"ש המטביל כליו וכו' לא צריכא דאית ליה מאני אחרינא אי נמי אפשר בשאל' ת"ש המבשל בשבת במזיד לא יאכל איסורא דשבת שאני (בישול בשבת איסור סקיל' הלכך קנסוהו רבנן למזיד אבל עבר ואפה וכו' דאיסור דרבנן וכו'). כתב הרא"ש ולא אפשט בעיין ויראה מרב אשי ור"נ ב"י דאינון אמוראי בתראי דחו להך פשיטתא דמסתבר להו משום כבוד שבת אין לקונסו. וכ' הג"א אבל בשוגג פי' ריב"א דשרי (היינו אליבא דכ"ע) ולא כדברי ר' יואל וכו' וע' תוס' בעירובין דף מ"ב ד"ה מכלל שכתבו דקי"ל דלא קנסו שוגג וכו' לא בדאורייתא ולא בדרבנן וע' שבת דף מ"ח שם נפסק הלכה כר"י בהמבשל. ובחולין דף ט"ז פסק רב כר"מ:

[פסק] [ג.] כתב הרמב"ם פ"ו משבת ישראל שעשה מלאכ' בשבת אם עשה בזדון אסור לו ליהנות באות' מלאכ' לעולם ושאר ישראל מותר ליהנות בה למוצאי שבת מיד שנאמר כי קדש היא היא קדש ואין מעשיה קודש כיצד ישראל שבישל בשבת וכו' ואם בישל בשגגה למ"ש יאכל בין הוא בין אחרים מיד וכן כל כיוצא בזה. כתב ה"ה וי"ח ואומרים שהוא כדי שלא יהנ' ממלאכת שבת וכו' והצריכו בכאן המתנ' בכדי שיעשו וכו' עכ"ל. וז"ל הרשב"א בחולין דף ט"ו ר' יהוד' אומר בשוגג יאכל למ"ש וכו' דאע"ג דקניס שוגג אטו מזיד ה"מ ביומי' כי היכי דלא ליתי לאערומי ולבשולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי אבל לקונסו עולמית לא דכיון דקנסי' ליה ליומי' תו לא אתי לבשולי כיון דלא אהני ליה מעשיו וכו' כתב רש"י וכן בה"ג וכל מאי דשרי לערב היינו בכדי שיעשו וטעמא דמסתבר הוא כיון דאסרי' לה ביומו כדי שלא יהנ' ממעשיו אם אתה מתיר' לערב מיד הרי הועילו מעשיו ויש מי שפירש לערב מותר מיד וכ"כ רבינו הרב דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעש' ע"י א"י כגון שהביא דורון וכו' וטעמא דמילתא דאי שרית ליה לערב מיד אתי למימר ליה בשבת שיביא לפי שאמיר' לא"י קל בעיניו אי נמי בדבר הנעש' ע"י ישראל אלא שיעש' מאליו כההיא דפרק יציאות השבת לא תמלא אשה קדר' עססיות בע"ש עם חשכה ואם עשה כן במ"ש אסורין כרי שיעשו אבל המבשל ליכא למגז שאין ישראל עשוי לבשל בשבת וכו' עכ"ל. ועוד כ' שם הרשב"א לענין המבשל בשבת יש מי שפסק כר"מ (והוא דעת ר"י בתוס' חולין דף ט"ו וכ"כ הרא"ש שם בשם ר"י) דהא כי מורי רב לתלמידים כר"מ מורה להו אבל בהלכות ורמב"ם פסקו כר"י וכו' דע"כ לא מורה רב כר"מ אלא משום דס"ל בעירובין (דף מ"ו ע"ב) ר"מ ור"י לית הלכתא כר"י אלא מטין איתמר אבל אנן כר' יוחנן ס"ל דאמר התם הלכ' אתמר וכו'. ובפרק כ"ג משבת כתב הרמב"ם המגביה תרומות וכו' בשבת או בי"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל עד מ"ש ובין כך ובין כך תיקן את הפירות וכו' ומטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש עד למ"ש. ובפ"ו הי"ט כתב עבר ואפה אין אוסרין עליו שהחמירו על המערים ולא על המזיד וכו'. כתב לח"מ לפ"ז צריך לאוקמי הך דמעשר בשבת דאית ליה פירי אחריני ורבינו בהל' שבת כתב סתם וכו' וי"ל דרבינו סמך אאי נמי דקאמר התם דאפשר בשאל' דהך אי נמי קאי נמי אפירי דאפשר לשאול מחברו עכ"ל. ובפ"א משמטה פסק דבין שוגג ובין מזיד יעקר מפני שישראל חשודין על השביעית וא"ת שוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי (איני מבין טעמו למה צריך לומר הטעם שישראל חשודין על השביעית הלא הוא פסק המבשל בשבת בשוגג כר"י ובגיטין מסקינן דטעמא דר"י משום דבדאורייתא קניס שוגג א"כ למה צריך לטעמא דנחשדו וכו'). ובפרק י"ו ממאכלות פסק גבי נתפצעו אגוזים בשוגג יעלו וכו'. ועיין ש"ע א"ח סי' שי"ח דפסק נמי כרמב"ם גבי המבשל בשבת. וכתב מ"א עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח וע' סי' של"ט לענין המעשר וכו' וע' סי' שכ"ג לענין טבילת כלים (דכתב שם דכלי חדש מותר להטביל בשבת ויש אוסרין) וע' מ"א סי' ת"ה ס"ק י"ד. ובפ"ז מחובל כתב הרמב"ם המטמא וכו' בשוגג פטור במזיד חייב:

[ד.] ובש"ע י"ד סי' ק"י כתב דבר שאינו בטל מחמת חשיבתו שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג (בין שאכלו עצמו ובין שאכלו אחרים) או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל אחרים שאנו תולין האיסור הלך לו ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים וכו'. (וע' ר"ן פ' השוכר את הפועל שכ' ופשטא דשמעתא זבחים (דף ע"ד) בנפל לים הותרו כולן אפי' לאכיל' תלינן להיתר אלא דאיכא נוסחי דגרס התם לא התיר ר"ל אלא טבעת אבל תאנ' לא לפ"ז לא שרינן אלא לענין הנאה אבל לאכיל' לא וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל בירושלמי דתרומות משמע דלאכיל' שרי). כ' הש"ך לשון הטור ופירש ר"י דוק' שנפל מעצמו אבל אם הפיל' אפי' שוגג אסור אטו מזיד (דברי ר"י הם בתוס' זבחים דף ע"ד) וכתב א"א הרא"ש ז"ל שאם הפיל' קודם שנודע התערובות שרי דלא שייך למגזר כיון שעדיין לא נודע התערובות. וכ' ב"י בשם תה"ד סי' קע"ה דאפי' לדברי ב"י אם אכלו או האכילו בשוגג לב.