כסף נבחר חלק ג תלג

ברה"ר עצמה ר"ע מחייב וחכמים פוטרין מדקאמר בר"ה עצמה פשיט' למטה מעשרה פליגי ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעל' מעשרה לא מחייב והאמר ר' אלעזר המוציא ריי למעל' מעשרה חייב שכן משוי בני קהת אלא לאו בזורק ולמטה מעשרה הוא דמחייב למעל' לא מחייב ש"מ בקלוטה וכו' פליגי ש"מ ופליגא דר' אלעזר דאמר מחייב הי' ר"ע אפי' למעל' מי' והאי דקתני רה"ר עצמה להודיעך כחן דרבנן ופליגא דרב חלקי' בר טובי (הא דר"א) דאמר תוך שלשה ד"ה חייב (ואע"ג דלא נח מודי דכמונח דמי) למעל' מעשרה ד"ה פטור משלשה ועד עשרה באנו למחלוקת ר"ע ורבנן. תניא נמי הכי וכו'. ת"ר מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרין רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה דאמרי' ביתא כמאן דמליא דמי אבל שאינו מקורה לא וכו'. ובדף צ"ז ע"ב משמע דר' הוד' נמי סבר קלוט' כמי שהונחה. ותוס' דף פ' ד"ה והא כתבו דלר"י מיירי בנתגלגל ברה"ר ועדיף משאר קלוטה באויר (וע' תוס' פסחים דף פ"ה ע"ב ד"ה נגררין). וכתב רשב"א הכא משמע דלכ"ע ר"י ס"ל קלוטה כמי שהונחה ואילו בעירובין דף צ"ח תנן הי' קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו וכו' ר' יהוד' אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא כמלא חוט גוללו אצלו דאלמא דאפי' תוך ג' לר"י בעי הנחה ע"ג משהו וי"ל דל"ל לר"י אלא כשרוצ' שתנוח שם וא"נ היכא דאמר כ"מ שתרצה תנוח אבל התם שאינו רוצה שינוח שם הספר בהא ל"ל קלוטה וכו' ורמב"ן תירץ שר"י ל"ל קלוטה אלא היכא דראוי לנוח שם כגון זורק שנקלטה כולה באויר הרשות אבל במעביר א"נ בתלוי ועומד שאין סופו לנוח שם שדבר אחר גורם לו שלא ינוח כגון ההיא דעירובין דתלוי ועומד ואינו בעצמו קלוטה באויר ל''ל קלוטה וכו' עכ"ל. ובדף ק"י אמר רבא תוך ג' לרבנן (דפליגי אר"ע דל"ל קלוטה וכו') צריך הנחה ע"ג משהו ופליגא דרב חלקיה. ובדף פ' אמרי' הא דאמר רבא תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו בזורק אבל במעביר תוך שלשה לא צריך הנחה (דהא מנחה בידו דידו סמוכה לקרקע) ועיין שבת דף ד':

[ב.] גיטין דף ע"ט מתני'. הוא מלמעל' והיא מלמטה זרקו לה (לגט) כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף ה"ז מגורשת [גמ']. והא לא מנטר אר"י אמר שמואל כגון שהמחיצות התחתונות עודפות על העליונות א"ל כמאן כרבי דאמר קלוטה (בתוך האויר) כמי שהונחה דמי א"ל אפי' תימ' רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא לענין שבת אבל הכא משום אנטורי הוא והא קא מנטר (כתבו תוס' דס"ד דטעמא דרבי לא משום קרוי הוא וכו') ותוס' שבת דף ה' כתבו הא דקאמר כמאן כרבי לא סברה דרב ושמואל דאמרי לא מחייב רבי אלא במקורה (דכל הנזרק לתוכה הוי כמונח) ולדידהו (כלומר לרב ושמואל) צריך לשנוי התם משום אינטורי כדמשני אליבא דרבנן עכ"ל. ובב"ק דף ע' איתא מתני' גנב מכר בשבת חייב והתניא פטור אמר ר"פ באומר זרוק גנבתיך לחצרי ותקני לי גנבתיך כמאן כר"ע דאמר קלוטה כו' (נמצא חיוב שבת וחיוב מכירה באין כאחד שאויר חצר קנה ללוקח כיון דסופו לנוח כמונח דמי) דאי כרבנן כיון דמטי לחצר ביתו נה לענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא. באומר לא תקני לי גנבתיך עד שתנוח:

[ג.] ב"מ דף י"ב בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי (זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם וכו' כמונח דמי וקנאו בעל הבית הראשון) או לא (להכי בעי אויר שאין סופו לנוח דאלו אויר שהי' סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאפי' קדם איש אחר וקלטה מתוך האויר לא קנה ומשנכנס לאויר קנאו בעה"ב כדתנן גיטין דף ע"ט) א"ל ר"פ לרבא וכו' לאו היינו מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר ר' ירמיה והוא שרץ אחריהן ומגיען ובעי ר' ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה ר' אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען (אלמא מתגלגלין ויוצאין הן ואין סופן לנוח וקאמר דקנה לי' שדהו) א"ל מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי:

[פסק] [ד.] בפרק י"ג משבת כתב הרמב"ם הזורק מר"הי לרה"י ורה"ר באמצע אף על פי שעבר החפץ באויר רה"ר פטור אבל אם עבר פחות מג' טפחים סמוך לארץ ונח ע"ג משהו אף על פי שנעקר ונתגלגל ויצא החפץ מרה"י לר"הי אחר הרי הוא כמו שנשאר עומד בר"הר לפיכך חייב. כתב ה"ה פסק כרבא ור"ח ורמב"ן פסקו כרב חלקי' וכתניא כוותי' עכ"ל. ועיין פ"ה מגירושין ופ"ג מגנבה גבי מכר בשבת כאוקמתא דר"פ. וע' ח"מ סי' ש"נ וסי' רמ"ג לענין בעיא דרבא דפסק ש"ע כרא"ש כיון דהיא בעי' דלא אפשטא הלכך במתנה יכול הנותן לחזור בו ולענין אם הפקיר וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין מידו ונותנין לבעה"ב הואיל ונסתלקו הבעלים בעה"ב מוחזק בה בספק תחלה. וע' בנמוק"י ב"מ שם דכתב גבי הפקר כל הקודם בו זכה. וע' ש"ך שם שכתב אהא דכתב המחבר ולא זכה בעה"ב גבי מתנה אם חזר הנותן משום דמוקמינן בחזקת מרא קמא וכו' תימא דהיינו דוקא לדעת הרא"ש וטור דלא מהני תפיסא בבעיא דלא אפשטא אבל המחבר שפסק כרמב"ם דבספקא דדינא מהני תפיסה כמ"ש סי' ר"ב ורמ"ח ושמ"ו ושאר דוכתי אם כן ה"ה הכא זכה בעה"ב וצ"ע. ובהגהות הט"ז תירץ דהא כתב נמוקי יוסף בב"מ שם דבמתנ' לעולם לא נפקא מרשות נותן עד דאתי לרשות מקבל וכו' ואם כן לא דמי לשאר ספקות שבתלמוד עכ"ל. וע' ב"מ דף ק"ב הא דבעי רבא אויר שאין סופו וכו' היינו דלא מפסיק מידי בין הדבר ההוא ובין הקרקע אבל אם מפסיק כלי לאו כמונח דמי ע"ש:

(כלל קמב) קנין פירות אי הוי כקנין הגוף או לא [א.] גיטין דף מ"ז ע"ב אתמר המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא (בכורים) וקורא. קנין פירות כקנין הגוף (ובזמן שאין יובל נוהג דאי בזמן שיובל נוהג סתם מכיר' לפירות היא שהרי סופה לחזור ביובל כקנין הגוף ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי) ר"ל אמר מביא ואינו קורא דלאו כקנין הגוף דמי איתיביה ר"י לר"ל ולביתך (גבי בכורים כתיב ושמחת בכל הטוב) מלמד שאדם מביא בכורי אשתו (שגדלו בקרקע מלוג שהכניסה לו אשתו לפירות) וקורא א"ל שאני התם דכתיב ולביתך (ומדאיצטריך לרבוי ש"מ ק"פ לאו כקנין הגוף). (כתבו תוס' וא"ת והא מן התור' אין לבעל פירות וכו' א"כ ע"כ גזרת הכתוב הוא וי"ל דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכי האי גוונא מיירי קרא וכענין זה אמרי' קדושין דף ד' ואי כתב רחמנא מעש' ידיה לאביה משום דקא מתזנא מיני' אע"ג דמדאוריי' אינו חייב במזונות בתו אלא דאורחא דמילתא היא שהוא זן אותה עכ"ל) איכא דאמרי איתבי' ר"ל לר"י ולביתך מלמד וכו' התם הוא דכתיב ולביתך אבל בעלמא לא. א"ל טעמא דידי נמי מהכא קאמינא (דכי היכא דאשמעינן הכא כקנין הגוף דמי ה"ה בעלמא) ואזדו לטעמייהו דאתמר המוכר שדהו בזמן שיובל נוהג ר"י אמר מביא וקורא ר"ל אמר מביא ואינו קורא וכו' וצריכ' דא אתמר הא בההיא קאמר ר"ל דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית (ולאו אדעתא למקנא ארעא אפי' שעה אחת אבל בהך דאדעתא דארעא נחית אימ' מודה לר"י וכו' אמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני (שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעו' ביובל בההיא קאמר ר"ל אינו קורא דסמכ' דעתיה דמוכר