כסף נבחר חלק ג תלב

וחייב אלא ודאי מיירי בזר שהפריש תרומה מטבלו ואכל תרומ' זו דאפי' אם יגביה ק' פעמים אין עליו שם גנב אלא כשמגביה לאכלה מקרי גנב לגזול השבט והא דפסק בפ"ד מחובל כר' ירמיה שאני ניסוך דהגבהה אינה צורך ניסוך דהמשכשך חייב ונמצא שאין הגבהה זו התחלת ניסוך ולא דמי להגבהה לצורך אכיל' דאע"ג דאפשר דגחין מ"מ דרך נמי להגביה לצורך אכיל' והוי הגבהה חלק מפעולת אכיל' משא"כ הגבהה כדי לנסך איננה מצורך הניסוך כלל וחשיב מעש' אחר וכו' עכ"ל. ובפ"א ממעיל' כתב כל המועל בזדון לוק' ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו. וכתב המגיה שם תימא והא קי"ל אין לוק' ומשלם ורבינו בעצמו פסק פ"ו מתרומות שהאוכל תרומ' בזדון לוק' ואינו משלם. נרא' שהוצרך להביא ראי' מתרומה ולא הקש' מהכלל דאין לוק' ומשלם. משום דהי' אפשר לתרץ לכך לוק' ומשלם הכא משום דנתחייב משעה דאגבהה ומלקות לא נתחייב עד שפגם ההקדש. לכן מביא ראי' מתרומה דשם ס"ל לרבינו דלא אמרי' התם מדאגבי' קניי' וכו' ה"ה הכא כן נ"ל. ואפשר לתרץ דעת רבינו אחר שנדקדק למה כתב ומשלם מה שפגם הא אם נהנה בש"פ אע"פ דלא פגם לוק'. אלא דסובר רבינו כרש"י ב"מ (דף צ"א) גבי קלב"מ אם תפס לא מפקינן מיני' ע"ש א"כ י"ל דדוקא אם נתחייב לחברו שייך לחלק בין תפס או לא. אבל אם החיוב הוא להקדש דהיינו נכסי שמים לא שייך לחלק בכך ואף אם לא תפס הוי כתפס שמים וחייב. וזה הוא דוקא אם פגם וחיסר מן ההקדש הוא דמשלם דהקדש הוי כאלו תפס מה שחסרו אבל על הנאה בלא פגימה אינו משלם מה שנהנה משום שלוק' ולהקדש ליכא שום חסרון וכו' ואין לומר דהכא הוי טעמא משום דמשעת הגבהה מחייב באונסין וקניי' לענין זה ובשעת שפגם ונהנה מחייב מלקות כדאמרי' גבי גונב חלבו של חברו. אבל בתרומה מיירי בתרומ' שלו כמ"ש מרכבת ולא שייך מדאגבי' קניי' לענין אונסין. אלא בעת שאוכלה נתחייב לשלם מחמת גזל השבט ובאין כאחת. דהא המזיק מתנות כהונ' או שאכלן פטור וכ"כ רבינו בה' בכורים ומוכח בש"ס פרק הזרוע דדין זה בכל מתנות כהונ' אף בתרומ'. וא"כ אף אי לא קלב"מ נמי אינו משלם אי רבינו מיירי בתרומ' שלו א"ו דמיירי בתרומ' שגזל מכהן וכ"כ רש"י בכתובות בתרומ' גזולה]. ובפ"ב מגנבה כתב הרמב"ם הגונב טבלו של חברו ואכלו משלם דמי טבלו וכן אם גנב חלבו ואכלו משלם דמי חלבו. ובפ"ט מגנבה כ' גבי בא במחתרת וכו' כל גנב שיש לו דמים אם שיבר כלים בביאתו חייב בתשלומין אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור. ובש"ע ח"מ סי' שנ"א כתב יש גנב שפטור מלשלם ואיזה זה שבא עם התשלומין חיוב מיתה כגון הגונב כיס בשבת ולא הגביהו ברשות בעלים אלא מגררו ומוציאו לרה"ר ואבדו שם (הג"ה אבל אם אבדו אח"כ חייב. וי"א שאם אינו בעין בכל ענין פטור מלשלם) פטור מתשלומין שאיסור שבת וכו' באים כאחד אבל אם הגביהו ברה"י וכו' חייב לשלם. כתב סמ"ע מ"ש הג"ה אם אבדו אח"כ חייב דכל שלא בא עליו חיוב מיתה ותשלומין יחד חייב וכאן נמי כ"ז שהכיס עם המעות בעין ברשותו דמרי' קאי ולא חל עליו חיוב ממון עד שעת תבירה ואתבירה לאו חיוב מיתה הוא. ומ"ש וי"א וכו' טעמו דמיד שהוציא הכיס חייב מיתה ולא פקע מיני' האיסור ותו לא חל עליו חיוב ממון כיון שחייב מיתה עכ"ל. כתב הש"ך מ"ש רמ"א אם אבדו אח"כ חייב צ"ע מנ"ל הא ובטור ליתא כן אלא גבי מחתרת משום דמיד שיוצא ממחתרת תו לא מחייב מיתה אבל הכא י"ל כיון שעדיין עומד בחיוב מיתה דשבת פטור כשאבדו עכ"ל (אמנם הא דעת רבינו מאיר ורמב"ן כן כמו שהביא ה"ה פ"ג מגנבה גבי כיס. וכן הביא ב"י דבריהם ע"ש). ובפ' י"ג משכירות כתב הרמב"ם שכר בהמה וחסמה ודש בה לוק' ומשלם לבעלים ד' קבין לפרה וכו' שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה. כתב ה"ה מימרא דר"פ שם. [אין להוכיח מכאן דרמב"ם לא ס"ל כרבא היכי דקלב"מ חייב לצי"ש די"ל דרוצ' להשמיענו דחייב אפי' בדיני אדם ויורדין לנכסיו. וגם מהא דכתב בפ"ג מגנבה גנב ומכר בשבת אם נעשית מלאכה בשבת בעת המכיר' פטור מדו"ה כיצד שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכיר' באין כאחת. והוא אוקמתא דר"פ. די"ל ה"ה אם אמר עקוץ תאנה וכו' כאוקמתא דרמב"ח. וחדא מינייהו נקט. והטור באמת נקט נמי הא. או י"ל דשאר אמוראים דלא מוקמי כרבא סברי אע"ג דחייב לצי"ש בקלב"מ מ"מ אינה מכיר' כיון דבדיני אדם לא מחייב. וראי' דרמב"ם פסק פ"ד מאיסורי מזבח הבא על הערוה אתננה אסור א"כ בודאי חיוב תשלומין מוטל עליו דאל"כ הוי מתנה בעלמא. ולא פליגי אמוראי על זה דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. נמצא דכולן סברי בקלב"מ חייב בלצי"ש. ודוחק לומר דהני אמוראי דמוקמי במרובה ובב"מ בגווני אחריתא פליגי ארבא בזה ובאתנן סברי שאני הכא דבהכי אסרה רחמנא דלמה נאמר זה אדרבה נילף מהכא דחייב לצי"ש א"ו דליכא מאן דפליג בזה. ודלא כמ"ש בספר אחד דאביי ושאר אמוראי דב"מ ס"ל אפי' בלצי"ש פטור. וליתא]:

[טז.] בפ"ד מה' שבת נסתפק המש"ל בהא דקי"ל הרודף אחר אחד מעריות ניתן להצילו בנפשו אם הי' זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העברה וברודף אחר חברו להרגו פשיטא דפקוח נפש דוחה שבת אך ברודף אחר עריות יש להסתפק וכן נמי לר"י באומרת הניחו לו וכו' ואמרי' דטעמא דר"י דאמרה תור' הצל דמה בדמו פשיטא דאף בשבת הורגין דחשיב רודף אכן לרבנן דס"ל דאפגימת' קפיד רחמנ' יש מקום להסתפק עכ"ל. וכתב שעה"מ דמהא דפרכינן בסנהדרין (דף ע"ג) מאלו נערות ודחיק לאוקמי בכמה אוקימת' ואמאי לא משני דמיירי בשבת ליכא להוכיח מידי משום דלגבי נרדף ניתן להצילו בנפשו. דע"כ לא נסתפק אלא אם אחרים מותרים לחלל שבת כדי להצילו מעביר' אבל גבי נרדף עצמו פשיטא דודאי דמותר לחלל שבת כדי שלא יעבירנו על דת וכו'. ועוד כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י א"י חשוב שפיר אין אדם מת ומשלם ע"ש. כתב באספ"ז ב"ק דף ע' ע"ב על הא דתניא בברייתא גנב ומכר בשבת פטור ומוקי ר"פ באומר זרוק גנבתך לחצרי ותקני לי גנבתיך. ופריך הש"ס כמאן כר"ע דקלוטה כמו שהונחה וכו' דאי כרבנן כיון דמטי וכו'. וז"ל הר' יהודה מקורביל פי' דהכא עקירה לאו צורך הנחה דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מחשבת הזורק הי' להקנות הגנבה לבעל החצר ומכי מטי לאויר דקניא אתעבדא מחשבתו ומה תועלת יש לו בהנחה הלכך לאו צורך הנחה ומ"מ מחייב בהנחה זו שיודע הי' שסופה לנוח ולא דמי לנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דפטור דהתם הי' סבור שתנוח בסוף שתים ולא אתעבד מחשבתו עכ"ל:

(כלל קמא) קלוטה כמי שהונחה או לא [א.] שבת דף צ"ו מתני' הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרין וכו'. [גמ']. בעי רבה למטה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמר סבר אמרי' קלוטה כמי שהונחה (החפץ הואיל ונקלט באוירה של רה"ר כמי שהונחה בתוכו הוא ואע"ג דלא נח) ומר סבר לא אמרינן קלוטה וכו' או דלמא למעל' מעשרה פליגי דמר סבר ילפינן זורק ממושיט (שהי' בעבודת הלוים למעל' מעשרה מרה"י לר"ה וכו') ומר סבר לא ילפינן זורק ממושיט אבל למטה מעשרה ד"ה חייב מ"ט קלוטה כמי שהונחה אמר רב יוסף הא מילתא איבעי' לי' לרב חסדא ופשטה ניהלי' רב המנונ' מהא מרה"י לרה"י ועובר