כסף נבחר חלק ג תלא

לאוין. אך הקשו שם ביבמות לשיטה זו דא"כ מאי פריך בסנהדרין שם למ"ד הכנסת עטרה מאי איכ' למימר הא לדידי' נמי א"ש דהא לא מחייב קנס בהכנסת עטרה ע"ש וא"כ יש לנו לומר דרבינו ס"ל דסוגי' ביבמות פליגא אסוגי' דבן סורר דסוגי' דיבמות ס"ל דאין קנס בהעראה וההיא דסנהדרין ס"ל דיש קנס בהעראה ופסק כסוגי' דיבמות ומהשתא מתני' דבא על אחותו אתי' כפשטא דמשעת העראה אפגמה ממונא לא משלם עד גמר ביאה וכו' עכ"ל שעה"מ). ובפ"ד מחובל כ' הנוגף אשה ויצאו ילדיה ומתה פעור מן תשלומין ואינו משלם כלום שלא חלק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת ב"ד לפוטרו מתשלומין בד"א שנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחברו ונגף האשה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונ' ה"ז כדבר שאין בו מיתה ומשלם דמי ולדות. כ' הראב"ד הא מילתא כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטו' ממיתה ואיהו גופיה פסק כחזקיה דאמר לא חילק בין מתכוין לשאין מתכוין לפוטרו ממון עכ"ל. וכתב ה"ה דרבינו סובר כרב אדא בר אהבה בב"ק (דף מ"ב) אנשים שנתכוונו זה לזה אע"ג דיש אסון באשה יענש וכרבי ודלא כחזקיה בזה החלק ואין האחד תלוי בחברו. ואע"ג דרב אדא כר"ש ס"ל כבר פסק רבינו פ"ד מרוצח כר"ש (ודלא ככ"מ שם דמסיק דרבינו פסק דלא כר"ש). ובמרכבת הקשה בשם תשובת שי למורא דרבינו סותר את עצמו מ"ש בפ"א מנערה דמפרש התם קרא כי ינצו ונגפו שלא נתכוונו לאשה ואעפ"כ אם יש אסון לא יענש והכ' מפרש קרא בנתכוונו לאשה הוא דפטור אם יש אסון אבל אם לא נתכוין לאשה חייב בדמי ולדות וכו' ותירץ המרכבת מה שכ' בפ"א מנערה ואע"פ שהריגת האשה בשגגה פירוש אף הא דכתיב ונגפו דמתפרש שנתכוין לאשה אעפ"כ ע"כ לא איירי שנתכוין להרגה שנא' וכי ינצו וכו' וכי היכי דכי ינצו לא נתכוין להרוג האשה ה"ה ונגפו לא נתכוון להרוג האשה אלא להכותה נמצא דהמיתה בשוגג וכו' ואם לא נתכוין אפי' להכותה חייב בדמי ולדות והיינו כרב אדא דתני' כוותי' וכו' ע"ש עכ"ל. עוד כתב הרמב"ם החובל בשבת פטור מן התשלומין וכו' והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין פטורין ממיתה ולמה נחשוב זה החובל עון שיש בו מיתת ב"ד הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחברו והרי הוא כמתקן ונמצא עון מיתה ופטור מן התשלומין. החובל בחברו ביה"כ אפי' במזיד חייב בתשלומין אע"פ שעבר עברה שחייב עלי' מלקות והלא כל המתחייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין לוקה ומשלם כך הם הדברים בכל חוץ מחובל בחברו שהוא משלם שהרי בפירוש רבתה התורה חובל בחבירו לתשלומין שנא' רק שבתו יתן. ובפ"ז כתב המנסך יין חברו לע"ז וכו' אם הי' לו בו שותפות או מומר או שהתרו בו וכו' אוסר היין וחייב לשלם והיאך יתחייב לשלם הא מתחייב בנפשו מפני שמעת שמגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו ער שינסך. ובפ"ג מגנבה כ' כבר בארנו שכל העושה עברה שיש בה עון מיתת ב"ד ותשלומין אינו משלם אע"פ שהי' שוגג והעושה עברה שנתחייב מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם לפיכך אם הי' שוגג או לא התרו בו משלם ואינו לוקה בד"א שנתחייב בתשלומין עם עון מיתת ב"ד כאחת או שנתחייב תשלומין ומלקו' בבת אחת אבל אם נתחייב בתשלומין ואח"כ נתחייב במיתת ב"ד או במלקו' או שנתחייב מלקו' או מיתת ב"ד ואח"כ נתחייב בתשלומין ה"ז לוקה ומשלם ומת כיצד זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע בגד חברו בהליכתו או שהדליק גדיש חברו בשבת או שגנב כיס בשבת והי' מגררו עד שהוציאו מרשות בעלים שהוא רה"י לרה"ר ואבדו שם ה"ז פעור מתשלומין שאיסור שבת ואיסור גנבה והיזק באין כאחד אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברה"י ואחר כך הוציאו לרה"ר והשליכו לנהר חייב לשלם כפל שהרי נתחייב באיסור גנבה קודם שיתחייב באיסור סקילה וכו', וכן אם קצץ אילן חברו בי"ט והתרו בו או שהדליק את הגדיש ביה"כ והתרו בו או גנב וטבח ביה"כ והתרו בו פטור מן התשלומין אבל אם לא התרו בו חייב בתשלומין ומשלם דו"ה וכו' היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דרך גנבה פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחת ואם אין גנבה אין טביח' ואין מכירה (וע' יש"ש פרק הגוזל בתרא שתמה על הרמב"ם למה נקט הטעם שאם אין גנבה וכו' הלא טעם זה לא נאמר בגמרא אלא לר"מ דחדוש חדשה תורה בקנס וכו' אבל לדידן דלא קי"ל כוותי' בלאו הכי פטור מכל משום קלב"מ ע"ש). כתב ה"ה בשם רבינו מאיר ורמב"ן דוקא אם הי' הנהר קרוב לרשות בעלים ומיד כשהוציאו השליכו ולא עמד ברשותו כלל וכו' ודעת רש"י כדעת רבינו ועיקר ומ"ש ומי שנתחייב במית' ואח"כ תשלומין וכו' מבואר בקצת מקומות ואיתא בערכין היוצא ליהרג וחבל באחרים חייב עכ"ל:

עוד כתב הרמב"ם עשה שליח לשחוט ושחט בשבת חייב בד"וה שהרי הגנב לא עשה עון מיתה והשוחט ע"י שליח חייב בתשלומין. כתב מש"ל מדברי רבינו משמע דוקא בשעשאו שליח סתם אבל אם עשאו שליח שישחוט בשבת ושחט בשבת פטור מדו"ה וראי' ממ"ש פ"ז ממעילה ע"ש עכ"ל. בפ"ד מרוצח כתב המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מן המיתה ומן התשלומין ומגלות וכו' לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישרא פטור ממיתת ב"ד. כתב הראב"ד הא כר"ש ואין הלכה כן עכ"ל. וע' פ"א מרוצח שפסק אחד הרודף אחר חברו להרגו או רודף אחר עריות חוץ מן הבהמה מצילין אותן בנפש הרודף. אבל רדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז אין ממיתין אותו עד שיעשה ויביאוהו לב"ד וידינוהו. ועוד כתב ואם יכול להציל באחד מאבריו עושין (ואין הורגין אותו). ובפט"ז מסנהדרין כתב עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב"ד כאחת כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז אם התרו בו למיתה סוקלין אותו ואינו לוקה שהרי נתחייב בדין גדול מזה. ואם התרו בו למלקות בלבד לוקה. ע"ש בלח"מ מ"ש ע"ז. ובפ' כ"א מעדות כתב מוציא ש"ר שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגין חזר הבעל והביא עדים והזימום וכו' הרי עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל נהרגין מפני שעדי הבעל נגמר דינן להריגה בעדותן. ומשלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן ונמצאו חייבין נפשות לזה וממון לזה. וכן שנים שהעידו שבא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה (כלומר דמיירי שהבעל הוציא ש"ר ואמרו העדים שנבעלה באירוסין א"כ רצו להפסיד לאב ק' כסף של מש"ר והוזמו לכן משלמין לאב). כתב כ"מ אף על גב דרבינו פסק פ"א מחובל רודף אחר חברו להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא כשהכלים הם של כל אדם הוי ממון לזה ונפשות לנרדף וכו' וצ"ל או כתירוץ ריב"א או כתירוץ ר"ת ע"ש. ובפ"ו מתרומה כתב זר שאכל תרומה בזדון בין שהי' טמא ובין שהי' טהור בין שאכל תרומה טהורה וכו' חייב מיתה בידי שמים שנא' ומתו בו וכו' ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם. כתב כ"מ וברפ"ז דתרומות תנן האוכל תרומה במזיד משלם את הקרן וכו' ומוקי לה התם ר' יוחנן בירושלמי בשלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם עכ"ל. וכתב מש"ל תימא דהא אמרי' בכתובות זר שאכל תרומה איכ' בינייהו ומוכח התם דלא מפטר מתשלומין אלא בשתחב בו בבית הבליע' א"נ במשקין וצ"ע. ומרכבת תירץ דרבינו ס"ל דר' אבין פליג ארב חסדא וס"ל דהגבהה צורך אכילה דהא ודאי בתרומת חברו לא שייך פלוגתא דאביי ורבא ופשיטא דאיסור גנבה קדים