כסף נבחר חלק ג תכט

לא' דמי לפי שאותו בעל הממון מחויב בהריגתו ואין לך מי שמחויב בו יותר מחברו וה"נ כרת או מיתה מחמת איסורו שעשה לשמים בא לו וכמיתה ותשלומין לא' דמי הא מיתה שבא לו מחמת שהרג חברו או שזימם להרוג חברו בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. ולדעת רש"י צ"ל דרב אשי סבר מיתה לזה וכו' פטור וכן רבה דרודף בסנהדרין דף ע"ד ורב יוסף פליג עלייהו. וא"כ קשה על רב יוסף מהדליק גדיש בשבת ומעבד כפות לו וכו' ור"ן בסנהדרין כתב כריב"א בתוס'. וכ"כ באספ"ז ב"ק דף כ"ב בשם הראב"ד. ע' בר"ן חדושי סנהדרין:

[ח.] סנהדרין דף ט' ע"ב אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל. עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדי' והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה (ממון לזה בעל ונפשות לזה ונהרגין בשביל העדים קסבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו מן התשלומין היכא דמית' וממון משום חד קאתי). ובדף י' ואמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין בתו של פלוני והוזמו נהרגין (משום שניהם שבאו להרוג אותו ואותה ומשלמין ממון (שבאו להפסידה כתובתה וכו' ולא פליג רבא ארב יוסף דהתם כיון דניסת הנך תשלומין דכתובה דידה וכיון דעלה מקטלי לא משלמי לה וכו' והנך תשלומין דהזמה דאב נינהו דכל שבח נעורים לאביה) ממון לזה ונפשות לזה. ובסנהדרין דף ע"ד איתא ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו מ"ט דכתיב וכי ינצו וכו' ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכתיב אם לא יהיה אסון ענש וכו' אא"ב יכול להציל וכו' לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת דיענש כגון שיכול להציל אלא אי אמרת יכול להצילו נמי ניתן וכו' היכא משכחת דיענש דלמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה (שהמיתה בא עליו בשביל חברו שהיה מריב עמו והתשלומין לבעל האשה הן דאינש דעלמא הוא הלכך לא מפטר מתשלומין דהאי משום חיוב מית' דמחייב אאידך) לא שנא (אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב בתשלומין בין שהמיתה בא עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור) דאמר רבא (ויש גורסין רבה) רודף שהיה רודף אחר חברו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא (ברדיפה זו שהרי ניתן להצילו בנפשו ואע"ג דלשאר כל אדם הם דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור):

[ט.] כתובות דף ל"א גופא אמר ר"ח מודה ר"נ בגונב חלבו של חברו חייב שכבר נתחייב וכו' לימא פליג' דר' אבין דאמר הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה ה"נ הגבהה צורך אכיל' הכי השת' התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל וא"נ התם אי בעי לאהדורי (משזרק החץ) לא מצי מהדר לה (הלכך משעת עקירה סופו לקרוע לו' שיראין) הכא מצי מהדר מאי איכא בין האי לישנ' להאי לישנ' איכ' בינייהו המעביר סכין בר"ה וקרע שיראין בהליכתו להך לישנא דאמרת אי אפשר וכו' ה"נ א"א להנחה בלא עקיר' להך לישנא דאמרת לא מצי מהדר הכא מצי מהדר לה גופא אמר ר' אבין וכו' מתיב רב ביבי הגונב כיס בשבת חייב וכו' הי' מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגנבה באין כא' ואמאי (כי הגביהו ברשות בעלים וקנאו אמאי חייב) לימא הגבהה צורך הוצאה וכו' הב"ע בעומד לפוש וכו':

כתבו תוס' קשה בב"ק דף ע' גבי זרוק לי גנבתך פריך מכי מטי לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח ומאי פריך הא עקירה צורך הנחה ולפי' ר"ת אתי שפיר דפי' דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה ואפ"ה אמר רב מנסך ממש ולא מפטר משום קלב"מ כדר' ירמיה דמשעת הגבהה קונה והשתא ר' ירמי' לית לי' הגבהה צורך ניסוך ה"ה דל"ל עקיר' צורך הנחה וכו' ואליב' דר' ירמיה פריך בב"ק אבל אם אפשר לניסוך בלא הגבהה לא פליג ר' ירמיה אדר' אבין, ובהגוזל (דף קט"ז) משמע קצת דר' ירמיה פליג אר' אבין (ומיהו יש לדחות דמעיקר' סבר דדמי לר' אבין ולבסוף סבר דדמי' לדר' ירמיה) עכ"ל [י.] גיטין דף נ"ג ע"ב מתני' המטמא והמדמ' והמנסך בשוגג פטור (מתשלומין) במזיד חייב. גמ']. רב אמר מנסך ממש. ושמואל אמר מערב וכו' מ"ט לא אמר מנסך ממש. מנסך קים ליה בדרבה מיניה (כתבו תוס' ומטעם שלא יהא כל אחד הולך ומטמא אין לחייבו דמהאי טעמ' לא מחייבי' לי' טפי אלא כאלו הוא היזק ניכר עכ"ל) ואידך (רב) כדר' ירמי' דאמר משעת הגבהה קני ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך. כתבו תוס' דשמואל סבר הגבהה צורך ניסוך ודומה לדר' אבין ורב ירמיה ורב סברי כאידך שנוי' בכתובות (דף ל"א) דזורק חץ לא מצי מהדר וכו' ועוד י"ל דטעמ' דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחייב משום קלב"מ אשעת הגבהה נמי פטו' דאומר לו הרי שלך לפניך דכמו אם נסכו אחר אומר הש"ל. ורב סבר כיון דבשעת הגבהה לא שייך קלב"מ יש לחייב מחמת הגבהה אכל מה שיעשה בידים אחרי כן אע"ג דההיא שעת' קלב"מ עכ"ל ובב"ק דף קי"ז איתא ומנא תימר' דמקנס' לא גמרי' דתני' בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע חזרו אין לא חזרו לא מ"ט לאו משום דמקנסא לא גמרי'. לא. מעיקר' סבר להפסד מועט לא חששו ולבסוף סבר להפסד מועט נמי חששו. איני והא תנא אבוה דר' אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף מנסך מ"ט לאו משום דלא גמרי' מקנסא. לא מעיקרא סבר כר' אבין וכו' דעקירה צורך הנחה (דכיון דבין עקירה להנחה קרע נמצא מעשה שבת ומעשה עקירה באין כאחד ולא אמרי' משעת עקיר' חייב ממון ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הנחת החץ והכא נמי הגבהת יין צורך ניסוך הוא ותשלומין וחיוב מיתה דע"א באין כאחד) ולבסוף סברי כר' ירמיה דאמר משעת הגבהה קניי' וכו':

[יא] ב"ק דף כ"ב אתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו (חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ) ור"ל אמר משום ממונו (כשורו ובורו שהזיקו) ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אמר לך חציו מכחו אזיל הא לאו מכחו אזיל. ור"י מ"ט לא אמר כר"ל ממונ' אית בי' ממשא האי לית בי' ממשא. ומסיק הש"ס לקמן דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונ'. מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד' דברים. ת"ש המדליק את הגדיש והי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור בשלמ' למ"ד משום חציו מש"ה פטור (דקלב"מ שההורג העבד נהרג שנא' נקם ינקם) אלא למ"ד משום ממונא אלו קטל תור' עבדא ה"נ דלא מחייב א"ל ריש לקיש כגון שהצית בגופו של עבד דקלב"מ. אי הכי מאי למימרא לא צריכה בגדי דחד ועבד' דחד (ואצטריך לאשמעי' דאע"ג דאין חייב בשביל הגדי מפסיד בעל הגדי). כתבו תוס' וכן נמי אמר רבא סנהדרין (דף ע"ד) רודף וכו' ושיבר כלים וכו' (כמ"ש לעיל אות ז'). כ' רשב"א קשי' לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של עבד וכדאמרי' בגונב כיס בשלמא לר"ל דמוקי בהצית בגופו של עבד ניחא אבל לס"ד לר"י דלא צריך לאוקמי הכי קשה וי"ל דאמסקנא סמיך כדמוקי ר"נ והוי מ"ל ולטעמך. אך ק' אפי' בהצית וכו' אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו