כסף נבחר חלק ג תכח

כתב הר"ן בחדושי סנהדרין אהא דאמר רב הבא במחרת וכו'. פי' ס"ל לרב דכי היכא דאם שיבר הכלים במחתר' פטור דאין מת ומשלם ה"נ אם נטל הכלים והוליכן לביתו והם בביתו פטור שבעת שנטלן וזכ' בהן נתחייב בנפשו והוא פטו' מתשלומין לעולם שמשעת גנב' זכה בהן וקאמר רבה (כך גריס) מסתברא וכו' והעיד על רבו שהוא רב שאמר אפי' נטל. ופי' טעמו של רב שהוא סבור שאלו הכלים הן קנוים לגמרי ביד הגנב לפי שבשע' שהגביהן בבית בעלים זכה בהן שבאותו שעה שהי' ראוי להתחייב עליהן ואלו גנב שיש לו דמים באות' שעה נתחייב באונסין וזה שאין לו דמים כיון שהוא נפטר משום דנתחייב בנפשו שעה א' בעת קנייתו הם קנויים לו לעולם. לא שיהא סבר רב שכל גנבים דעלמא שיש להם דמים יהיו זוכים בכלים מיד ולא יהיו חייבין לשלם לבעלים אלא דמי הכלים שהרי ודאי אין לגנב ולגזלן קניי' בכלי אלא לאחר יאוש ורב גופי' היא דאמר הכי ב"ק (דף ס"ה) אלא כי אמר רב בענין זה שאין לו דמים הוא דפטור והוא הנותנת שיפטר מהן מכל אע"פ שהכלים ברשותו בעין וכו' ואמרי' ולא היא כלומר שאין סברת רב נכונ' בזה וכו' ואם שבר הגנב את הכלים אחר שיצא ממחתרתו פשיטא דחייב כיון דלא זכה בגוף הכלים והרי הן עדיין ברשות בעלים אם משברן הרי הוא מזיק בידים זו שיטת רמב"ן. אבל הרז"ה כ' שאף אם שברן פטור מאחר שהוא זקוק לתשלומין דאע"ג דכי איתנייהו בעינייהו הדרא חומרא בעלמא הוא דרמי רבנן עליה דלהדר ממונא למרי' כיון דאיתנהו בעיניהו. והא לא מחוור דלאו משום חומר' אלא משום דלא הוי ברשותי' לענין מקנה דומיא דשואל והיא הנותנת להתחייב כשהוא בעצמו משברן וזה ברור עכ"ל:

[ז.] כתובות דף ל' ר' נחוניה בן הקנה היה עושה יה"כ כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יה"כ. ואמר אביי טעמא דר"נ נאמר אסון בידי אדם ונא' אסון בידי שמים מה בידי אדם פטור מתשלומין וכו' ורבא אמר טעמי' דר"נ מהכא דכתיב ואם העלם יעלימו וכו' בתתו מזרעו למולך וכו' והכרתי אותו אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מתשלומין אף כרת שלי פטור מתשלומין מאי בינייהו איכא בינייהו זר שאכל תרומ' (במזיד והוא במית' בידי שמים ולא בכרת) לאביי פטור (דאסון במשמע בין מיתה בין כרת) לרבא חייב. כתבו תוס' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעיל' לר' דאמר במיתה דחייב גזירת הכתוב הוא וא"ת ולאביי דפטר חייבי מיתה בידי שמים אי ר' נחוניא ס"ל כר' דהזיד במעילה במיתה אמאי תניא פסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן י"א ר' נחוניא והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קלב"מ דאל"כ אין לך אדם שמועל בהקדש א"כ בפסח נמי דאיכא כרת לחייב ולא הוי לן למימר קלב"מ וכי תימא במיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי א"כ הא דתנן (דף ל"א) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמרא במזיד פטור דקלב"מ כר' נחוניא והשתא בשוגג נמי לפטר משום כרת דפסח דבשוגג נמי אמרי' דקלב"מ (לקמן ל"ה) (מדתנא דבי חזקיה) אע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומ' בשוגג דלא אמרי' קלב"מ וה"ה כי איכא כרת וי"ל דשאני בשוגג דתרומה משום דתשלומין דידי' כפרה ולא ממונא כדאמרי' בתרומות פ"ז דאם רצה הכהן למחול אינו מוחל משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפי' אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קלב"מ לפוטרו מכפרה אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משום ממון שגזל הקדש. ותדע דבתרומה חייב משום כפרה הוא ולא משום כיון דגלי גלי דהא לרבא דלא פטר במית' מטעם קלב"מ מאי טעמא לא מפטר אוכל תרומת חמץ בפסח אלא ודאי משום כפרה הוא. וא"ת הא דתנן יבמות (דף צ"ט) כהנת שנתערב' ולדה בולד שפחה ושחררו זא"ז וכן ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון אם אכלו תרומה אין משלמין ואמאי כיון דכפר' הוא לחייבו מספק וי"ל דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן ולפ"ז צ"ל שהכפר' תלוי' בהפרש' והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהי' צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו עכ"ל. כתב באספ"ז מתוך פירש"י בפסחים דף כ"ט ד"ה יש טועים וכו' משמע דכי אמרי' גבי כרת קלב"מ ה"מ במזיד אבל בשוגג לא. ותוס' שם לא פירשו כן כי היכא דבמיתת ב"ד קי"ל כתנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד ה"נ לר"נ כרת וכו' ולרש"י צ"ל דמיתת ב"ד אתקש אבל כרת לא מקיש וכו'. ולשי' רש"י ל"ק קו' תוס' הכא. דבשוגג לא פטר ליה כלל לר"נ עכ"ל. ודעת המאור בכתובו' כתוס'. ורמב"ן וראב"ד סברי כרש"י דר"נ לא פטר אלא במזיד ע"ש:

ופריך הש"ס ולאביי פטור האמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חברו ואכלו שחייב שכבר נתחייב בגנב' קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגבי' קניי' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה ה"נ בעידנא דאגביה קנייה וכו' הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו חברו לתוך פיו. סוף סוף כיון דלעסי' קניי' מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעי' כגון שתחב לו תוך בית הבליעה. ה"ד אי דמצי לאהדורי נהדר (ומההיא שעתא איהו מזיק ליה) ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה. (אונס הוא) (כתבו תוס' קשה לוקמי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב וכו' ונראה לר"י דה"פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו וכו' ע"ש) לא צריכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק. ר"פ אמר כגון שתחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו (ואימאס לה) רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו (בשעה שבלעה ואע"ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מפטר וס"ל לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור):

וכתבו תוס' ואין נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה וכו' א"כ תקשי לי' לרבא דאמר סנהדרין (דף י') דמיתה לזה וכו' חייב הא דתנן ב"ק (דף ל"ז) והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו והיינו מיתה לזה משום שבת וממון לזה משום גדיש אע"כ חשיב מיתה ותשלומין לאחד הואיל ולא מתחייב מיתה משום אדם אלא לשמים וה"נ אכילת תרומה. ור"י רצה ליישב פי' הקונטרס דחשיב הכא מיתה לזה וכו' משום שהן ב' מעשים אכילת תרומ' וקריעת שיראין וכן פלוני בא על בת פלוני הם ב' עדיות שהיו יכולים להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו אבל מדליק גדיש הכל בא על מעשה א' ולכך חשיב מיתה ותשלומין לא' ואין נראה לרשב"א דהא אמר רב יוסף חזר והביא וכו' נהרגין ומשלמין ממון פי' לבעל שרצו להפסידו כתובתה ונפשו' לעדים והתם על הזמה א' בא להם הכל. ונרא' לר"ת דרבא דוק' גבי עדים זוממין אית לי' דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעי' שתתקיים הזמה כלפי כל א'. מיהו ממון ונפשו' בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה אבל בעלמא מודה רבא דממון לזה וכו' פטור. וריב"א אומר דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו דתנן פטור ב"ק (דף כ"ב) ורודף וכו' שאני דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לא'. ואע"ג דמעיקר' בפ' בן סורר דף ע"ד חשיב רודף מיתה לזה וכו' לפי המסקנ' דקאמר לא שנא חזר בו מאותה סברא וה"פ אלא לא שנא משום דהוי מיתה ותשלומין לא' עכ"ל (וע' תוס' ב"ק דף כ"ב ע"ב ד"ה בגדי):

כתב באספ"ז בשם הרשב"א כל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הנזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין