כסף נבחר חלק ג תכד

ובש"ע א"ח סי' שמ"ג כ' קטן אוכל נבלות אין ב"ד וכו' אבל אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו (מאיסורי דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפי' דברים שאיסורו מד"ס (וי"א דכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכין להפרישו וי"א דלא שייך חינוך לב"ד אלא לאב בלבד). וכ' מ"א ומלת' דנפיק מיני' חורבא כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצוין להפרישו (ר"ן פ"ג דר"ה) ומ"ש אביו מצווה וכו' אבל אמו אינה מצווה וכ"ה בנזיר (דף כ"ט) ותוס' שם הקשו מ"ש דביה"כ מחייב לחנך בתו ושם אמרינן דאינו מחייב לחנך בתו בנזיר וכו' ע"ש. ואפשר דכל המצות דמי ליה"כ וכו' וכ' רי"ו דכל דבר שהוא משום מצוה ספינן לי' בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת וכ"כ הג"א בר"ה ותוס' פסחים (דף פ"ח). וע' לעיל סי' רס"ט די"א דמ"ע מותר להאכילו בידים כגון ליתן לו לשתות קודם קידוש אבל האי פשיט' דמ"מ חייב לחנכם במ"ע כגון לעשות להם קידוש עכ"ל מ"א. בפ"ו דתרומו' כ' הרמב"ם חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה אפי' השיאה אביה גזרה שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל. כ' כ"מ קשה דהא מקשינן עלה ביבמו' וליכול קטן אוכל נבלות וכו' גזרה שמא יאכילו חרש כפקחת בתרומ' דאוריי'. ולמה לא כ' רבינו כמסקנ' וכו' ע"ש. ומרכבת תי' דרבינו ס"ל קטן אוכל נבלות ע"ד אביו חייב להפרישו וכ"ש אי ספי' לי' הלכך כיון שזה נושא חרשת בתקנת חז"ל ב"ד מצוין להורות לו שלא תאכל תרומ' ושאין תקנתם לענין תרומ' עכ"ל. (ואפשר לומר דס"ל לרמב"ם כמ"ש רש"י בשבת (דף צ') על הא דאמרי' דת"ק סבר חגב טמא לא מצניעין לקטן לשחוק בו דלמא אכיל וכ' רש"י ואפי' למ"ד אין ב"ד מצוין וכו' מודה הוא דלא יהבינן לי' בידים וכו' א"כ משמע דאסור לגרום שיאכל התינוק אע"פ שלא נתן לו כ"א לשחוק אסור הכי נמי כיון שתרומה מצוי' ביד כהן והוא לקחה לאשה הוי כאלו גורם וכו' וצריך להפרישה מאכילה והא דלא משני הש"ס הכי י"ל כיון דדבר זה אינו אלא מדרבנן לא הי' להם לגזור בהשיאה אביה דנשואין דאוריית' לכך תירץ דגזרו משום איסור דאוריי' דהיינו חרש בפקחת בתרומה דאוריי' ואח"כ לא פליגי בתקנתייהו ואפי' חרש בחרשת נמי אסור. אמנם דבר זה הוא רק על ב"ד אבל החרש בודאי אינו מצוה להפרישה כמובן ועדיין אינו נוח לי). ובפ"ג מאבל כ' כהן קטן הרי הגדולים מוזהרין שלא יטמאוהו ואם בא להיטמא מעצמו אין ב"ד מצוין וכו' אבל אביו צריך לחנכו בקדושה וטור י"ד סי' שע"ג כתב כשם ההכהן מוזהר שלא לטמאו' כך מוזהר להזהיר הקטנים וכתב הרמב"ם שאין ב"ד וכו' אלא שלא לטמאות ביד וכו' ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר וכו' משמע שצריך להזהיר מלטמאותו עכ"ל וכ' ד"מ ובתשובת רשב"א קכ"ח ומהרי"ו פסקו כרמב"ם עכ"ל. ובנמוקי יוסף הלכות קטנות כ' אמור ואמרת וכו' לרבוי אתא שמוזהר האב שלא יניחנו לבנו להטמא אע"ג דבשאר איסורין אין האב מוזהר על הבן כדתנן קטן שבא לכבות וכו' מוקמינן בעושה ע"ד אביו הא לאו הכי לא אסרי' ליה אבל בטומאה מוזהר' מרבוי דקרא עכ"ל ורא"ש שם כ' לכך שינה הלשון כאן שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן להזהיר הכהנים על בניהם עכ"ל. מדבריו אין ראי' אם סובר דמצוה להפרישו או לטמאו ביד וע' רא"ש ריש שבת דמשמע שפסק בכל איסורין ב"ד מצוין להפרישו. ובא"ח סי' שמ"ג כ הטור איני יודע למה כ' הרמב"ם פ' כ"ד קטן שעשה שבות דאפי' בדאוריי' אין מצוין כההיא דפ' חרש דאמר ר' יוחנן לדבר טליא וכו'. וכ' ב"י בנוסח' דידן איתא ר' פדת. ור"י אספק' לי' אפשר שמפני זה השמיטו הרי"ף ורא"ש לההיא בפרק כל כתבי בעושה ע"ד אביו דר"י זיל הכא קמדחי לי' והכא קמדחי ואפשר שהם מפרשים בעושה ע"ד אביו היינו לומר דכל כאן העושה ע"ד אביו הוא עושה בודאי כמ"ש סי' של"ד. ובי"ד סי' שע"ג כ' רבינו דגבי טומאה מצוין להפרישו וכו' וקשה הא פסק דאפי' בשל תורה אין ב"ד וכו' א"כ ע"כ כי תניא להזהיר היינו דלא ליטמו בידים כמו שתירץ הש"ס שם ונ"ל דטעמא דר"י גבי טומאה משום דאמרי' התם וצריכה וכו' וסובר דנהי דמעיקרא כי אותבי' מכל חד הוי ס"ד דילפינן מינייהו לשאר איסורין ומש"ה הוי צריך למימר שאין זאת האזהרה אלא דלא לספו וכו' אבל לבתר דאשכחן דבכמה דוכתי הוזהרו גדולים וכו' ה"ל ג' כתובים ואין מלמדין ואי בהנהו תלת לא הוזהרו אלא דלא לספו א"כ בשאר איסורין מותר למספי והא ליכא מאן דסבר הכי הלכך נ"ל דהנהו הזהרות היינו להפרישן אבל בשאר איסורין אין מצויין להפרישן ואע"ג דבגמ' מצרך הנהו קראי א"כ לא חשיבי ג' כתובים ס"ל לרבינו דהאי צריכות' לאו דוקא דא"כ לכתוב טומאה ודם וליתי שרצים מינייהו כמו שהקשה הרא"ם כן נ"ל וכצ"ל לדעת נ"י בהל' טומאה. אבל הרמב"ם ורמב"ן וסמ"ג פסקו דאין מצוין בשום מצוה להפרישו. וכתבו תוס' (שבת דף קכ"א) דמיירי בלא הגיע לחינוך וכו' משמע דלא שני לי' בין ב"ד לאביו וכ"כ רשב"א והביא ראי' מפרק יוצא דופן. ולרמב"ם דמפליג בין ב"ד לאביו אתי שפיר דכי אמרי' אין ב"ד אפי' בהגיע לחינוך אבל אביו מצוה להפרישו כשם שמצוה לחנכו במ"ע ולענין איסורין דרבנן כ' הר"ן ריש יומא שכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן אפי' בידים וכו' עכ"ל ב"י ע' תוס' ישנים יומא דף פ"ז. וע' חדושי רשב"א יבמות דף קי"ד דכתב אי אמרי' דבאיסור דרבנן מתירין לו אפי' לומר לאכול קשה הא בעירובין תנן אין מערבין בטבל ואוקימנא בטבל מדרבנן וכו' ואמאי אין מערבין הא חזי לקטנים כמו דמערבין לגדול ביה"כ משום דחזי לקטנים. לא היא דמידי דחזי לגדולים בעי' ולא דמי למערב ביה"כ דהתם הוא גופא חזי' אפי' לגדולים אלא דיומא גרם וכיון דאין איסורו מחמת עצמו של עירוב וחזי נמי לקטנים מיהו מערבין משא"כ בטבל שאיסורו מצד עצמו הלכך אין מערבין עכ"ל (וריטב"א השיב עליו שאין סוגית הש"ס מורה כן דמשמע דב"ה מדמי איסורא דלנזיר ביין לגדול ביה"כ אלמ' דלא אמרי' לחלק בהכי). וע' רמב"ם פי"א משכירות הלכ' ו' שכ' אפי' שכיר קטן השכיר נשבע ונוטל וכ' הראב"ד אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה"ב ואע"פ שאין שבועת קטן כלום עכ"ל. ומש"ל כ' דבר תימא הוא למסור שבועה לקטן דהא לספות לו בידים אסור וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו"ל כאלו נמסר לשבועת שוא. והרי רבינו בפ"ה מטוען כתב שאין מוסרין שבועה לקטן כלל לפי שאין יודע עונש השבועה עכ"ל:

(כלל קמ) קים ליה בדרבה מיניה [א.] מכות דף ד' מתני' מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם וכו' מביאן לידי תשלומין (מלקות מלא תענה ותשלומין משום כאשר זמם. רש"י. ותוס' כתבו משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם. וקשה הא דאמרינן ב"מ (דף צ"א) החוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכ' אלא חד קרא לא תחסום לכך פירש הר"מ מבורגני דה"ק שלא השם המביאן לידי מכות אינו צריך להביאן לידי תשלומין דתשלומין לא בעי אזהרה דאי בעי אזהרה ודאי לא לקי דלא למלקות אתא כ"א לתשלומין כדאמרינן לקמן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין אלא לא בעי אזהרה. דליכ' אזהרה בשן ועין וכתיב שלם ישלם בלא אזהרה הלכך לא תענה למלקות אתא