כסף נבחר חלק ג תכג

מדרבנן. וכן במקדש ח"ל. וע"ז כ' דהמקדש ח"ל אין קדושי שני תופסין כלל ע"ש ובסי' מ"ד:

(כלל קלט) קטן אוכל נבלות אי בית דין מצווין להפרישו או לא. [א.] יבמות דף קי"ד רב יצחק בר ביסנא ארכסי ליה מפתחא דבי מדרשא ברה"ר בשבת' אתא לקמי' דר' פדת א"ל זיל דבר טלי' וטלי' וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמ' קסבר קטן אוכל נבלו' אין ב"ד מצוין להפרישו לימ' מסייע לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח וכו' אלא מניחו תולש מניחו זורק. אמר אביי תולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן ת"ש א"י שבא לכבו' אין אומרים לו כבה ואל תכבה (לכבות הדליק') מפני שאין שביתתו עליהם אבל קטן הבא לכבו' אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם. אמר ר' יוחנן בעושה על דעת אביו (שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאלו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחו' דרב יצחק לא הודיעו שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו) ובא"י אף דעושה ע"ד ישראל. א"י אדעתי' דנפשי' עביד. ת"ש בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנין מצא בידו פירו' אין זקוק לו (ליטלו הימנו) א"ר יוחנן בדמאי הקלו אלא טעמא דדמאי הא ודאי בעי לעשורי והאמר ר' יוחנן בעושה על דעת אביו [אבל להפרישו אינו מצוה] אלא ר' יוחנן ספוקי מספק' לי' קאי הכא מדחי קאי הכא מדחי. כתבו תוס' והא דקאמר נדה (דף מ"ו) אליב' דר"י דסבר מופלא סמוך לאיש דאוריי' יתומה שהשיאתה אמה בעל מפר נדרה ממ"נ אי דאוריי' קטן אוכל נבלו' אין ב"ד וכו' הוי מצי למימר שם ולטעמיך הא ר"י מספק' לי' הכא וכו' עכ"ל. ת"ש לא תאכלום כי שקץ הם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלו. לא דלא ליספו להו בידים ת"ש כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים וכו' לא דלא ליספו וכו' ת"ש אמור ואמרת (אמור אל הכהנים) להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תיטמו. לא דלא ליטמו להו בידים. וצריכ' דאי אשמעינ' שקצים משום דאיסורן במשהו (בכעדש' כטומאתן ותוס' כתבו דלא דק דבהדיא אמר במעילה דף ט"ז דשרצי' לוקין עליהן בכזית וכן מוכח מכות [דף ט"ז גבי ריסק וכו'] אלא יש לפרש דאיסורן במשהו משום דלוקה על נמלה דהוי בריה) אבל דם דעד דאיכ' רביעית אימא לא ואי אשמעי' דם משום דאיכ' כרת אבל שרצים אימא לא. ואי אשמעי' הני תרתי משום דאיסורן שוה בכל אבל טומאה אימא לא. ואי אשמעי' טומאת כהנים שאני דריבה בהן הכתוב מצות יתרות אבל הני אימא לא צריכ':

[ב.] שבת דף קכ"א מתני' א"י שבא לכבות וכו' [גמ']. שמעית מיני' קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ותקשי לר"י דאמר אין מצוין] אר"י בעושה לדעת אביו. כתבו תוס' צ"ל דמוקי מתני' כר' יהודה דמשאצ"ל חייב או כר"ש וכשצריך לאותו כבוי כגון לעשו' פחמין דבאיסורא דרבנן מוכח ביבמו' דאין ב"ד מצוין להפרישו ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עברה וכל הנהו דפריך ביבמו' הוי מצי לשנוי' כשהגיע לחינוך אלא דניח' לי' לאוקמיה בכל ענין עכ"ל. ורשב"א כ' ולי נרא' דאין צורך לכך דהכי קא מתמה וה"ק ש"מ קטן וכו' מצוין להפרישו ואפילו בדרבנן ואסיקנ' דעושה ע"ד אביו וכיון שכן אפי' בדרבנן נמי מפרישין דהוי כמו שצוהו אביו לעשו' ואפי' לפי מה שכתבתי ביבמו' דלדידן דקי"ל אפי' בדאוריי' אין ב"ד מצוין וכו' באיסורי דרבנן ספינן ליה בידים הא לא קשי' כיון דעביד לצורך אביו ולא לצרכו אסור אבל לצורך עצמו שרי וכבר כתבתי שם וכן משמע קצת בירושלמי דגרסי' אבל קטן אין שומעין לו לא כן תני ראו אותו מלקט עשבים אין זקוק לו תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכבוי אלא דלפירושו לא היינו שומעין לו אפי' בשאין עושה ע"ד אביו וזה שלא כדרך גמרתינו עכ"ל. ורי"ף לא כ' אלא משנה כצורתה ולא כ' דמיירי ע"ד אביו. כ' נמוקי יוסף ביבמו' קי"ל כר' פדת דאין ב"ד מצוין להפרישו וה"ה אביו דהא מדמי להו בשבת להדדי וכו'. עוד כ' אע"פ שאין ב"ד מצוין להפרישו מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה כ"כ הרמב"ם. וכ' רשב"א ונראין דבריו שהרי קטן שהגיע לחינוך מחנכין אותו למצות וא"כ האיך אין מפרישין אותו מן האיסור אלא שקשה לזה דמשמע בדוכתי טובא אפי' בקטן שהוא מופלא לאיש אין מצווין וצ"ע ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה אבל למצות ל"ת לא עכ"ל רשב"א. וכ' ריטב"א בשם רבו הרא"ה דמ"מ אין להאכיל בידים אפי' לא הגיע לחינוך אפי' איסור דבריהם עכ"ל [ועיין יבמו' דף קי"א ע"ב וגיטין דף נ"ה]. עיין תוס' נזיר דף כ"ח שכתבו דלהזהר מלעבור אין זה חינוך וההיא דיומא דף פ"ב היינו קיום המצוה ועניתם וכו' ור"י אומר דאין חינוך אלא באב:

[ג.] פסחים דף פ"ח יתום ששחטו עליו אפטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה. כתבו תוס' וא"ת והאיך מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן וכו' אין מצווין וכו' לספות לו בידים אסור ואור"י דהתם ילפי' מלא תאכלום ולא אסור אלא דומי' דשרצים ונבלו' אבל כהאי גוונא דאיכ' חינוך מצוה שרי עכ"ל. ור"ן בנדרים דף ל"ו כ' אע"ג דאין פסח נאכל אלא למנויו ה"מ בראוין להמנות אבל קטנים דלאו בני הכי ל"ל בה:

[פסק] [ד.] פרק י"ז ממאכלו' כ' הרמב"ם קטן שאכל אחד ממאכלו' אסורו' או שעשה מלאכה בשבת אין ב"ד מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת בד"א כשעשה מעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפי' דברים שאיסורן מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחלול שבת ומועד ואפי' בדברים שהן משום שבות. ואע"פ שאין ב"ד מצוין להפרישו מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנא' חנוך לנער ע"פ דרכו וכו'. וכ' מש"ל מדברי רש"י ס"פ ר' עקיבא עלה דמתני' המוציא חגב חי כל שהוא מוכח דס"ל כרבינו דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילן בידים וכו' וע' תוס' ר"ה (דף ל"ג) ד"ה תני ובתשו' רשב"א סי' צ"ב. ור"פ אלו מגלחין. ונדה (דף ל"ב). וע' רשב"א יבמו' (דף קי"ד) שהקשה אהא דאמר ר"י אמר שמואל בנדה (דף מ"ו) בעלה מוכר ליתומה קטנה ממ"נ אי דאורייתא קטן אוכל וזה תימא דהא באומר מופר ליכי הוי כמאכיל בידים וכו' וי"ל דהוי מצי לומר ולטעמיך וכו' וע"ש עוד במש"ל. ובפי"ב משבת כ' הרמב"ם קטן שבא לכבות אין שומעין לו והוא שיהי' עושה ע"ד אביו אבל מדעת עצמו אין ב"ד מצוין להפרישו. ובפכ"ד כתב קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב"ד מצוין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו. כ' ה"ה מדבריו נראה שאם עשה מלאכה דאורייתא ב"ד מצוין להפרישו ואין כן האמת אלא אפי' בכל לאוין שבתורה אין מצוין וכ"כ לעיל א"כ צ"ע למה פרט כאן משום שבות וכו' וכ"מ כ' דמשום סיפא ואם הניחו וכו' נקט שבות דהיינו דוקא באיסור דרבנן אבל באיסו' תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו וכו'. ושלטי גבורים שבת (דף קכ"א) כ' דרמב"ם מיירי הכא בכל ענין אפי' עושה לדעת אביו ואפ"ה איסור דרבנן אין ממחין ע"ש: