כסף נבחר חלק ג תז

ביבמות [דף כ' ע"ב] גבי ביאת כ"ג באלמנה וכו' נרא' דס"ל כצד השני דאיסור אשת אח פקע מיני' ע"ש עכ"ל). עיין ר"ן חדושי סנהדרין דף י"ח ע"ב שכתב די"ל אע"ג דבאלמנה מן הנשואין איכא לאו ועשה מ"מ כה"ג שקדש אות' קדושיו קדושין דקדושין תופסין בחייבי לאוין וצריכ' ממנו גט הכי נמי זיקת אחיו עליה והוי לי' כאלו קדשה דצריכה ממנו חליצה. א"כ י"ל דאפי' באלמנ' מן הנשואין ראוי' היא לו להתייבם מן התור' דאע"ג דאית בה לאו ועשה מ"מ אתי עשה דיבום דשוה בכל ודחי לאו ועשה דאלמנ' שאינה שוה בכל וכי אקשי' בגמר' יבמות (דף כ') בשלמא מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועש' לרווחא דמילת' קאמר דאפי' לא פסיקא לן דעשה השוה בכל ידחה לאו ועשה מ"מ מאי אמרת באלמנ' מן האירוסין דליכ' אלא לאו ומתרצינן גזרה אטו בואה שנייה ובהאי תירוצ' איתרצא קושי' קמייתא דאפי' אמרי' דעשה דיבום דחי לאו ועשה גזרי' אטו ביאה שניי' עכ"ל:

[ג.] כתובות דף מ' מתני' נמצא בה דבר ערוה (באונס ומפתה) או שאינה ראוי' לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנא' ולא תהי' לאשה אשה הראוי' לו. [גמר']. אמר רב כהנא אמרית' לשמעתא קמי' דרב זביד מנהרדעא ניתי עשה (דלו תהי' לאשה) וידחה ל"ת (דאינה ראוי' לבא) א"ל היכא אמרי' ניתי עשה וכו' כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי אית' לעשה כלל (השתא נמי מלמדין אותה לומר אינה רוצה). כתבו תוס' וא"ת מאי פריך ניתי עשה. הא דריש מקרא דבעינן אשה הראוי' לו ולמאי דמשני דלא חשיב עשה קשה דמאי אצטרך קרא למעוטי שאינה ראוי' וי"ל דלאו מיתורא מפיק לי' במתני' אלא דלו תהי' לאשה משמע מדעתה ולהכי ממעט אשה שאינה ראוי' דהא אי אמרה לא בעינ' וכו' ומ"מ ס"ד דפריך השתא היכא דאמרה בעינא ליתי עשה וכו' ומסיק דאפי' אמרה בעינ' לא חשיב עשה דלא דמי למילה בצרעת א"נ מיתור' דקרא קדריש ופריך וליתי עשה וכו' ויתור' דקרא נוקי לחייבי כריתות אי לאו קרא הוי שרינן אפי' חייבי כריתות הואיל ואתרבי לקנס לעיל אתרבי נמי לנשואין דקראי משתמע שפיר היכא דאיכ' קנס איכא נמי נשואין א"נ י"ל דהכי פריך וניתי עשה וכו' וכי תימא שאני הכא דגלי קרא א"כ נגמור מיני' בכל דוכת' דלא דחי. ומשני דלא חשיב עשה ומ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא הוי חשבינן לי' דלא אפשר לקיים שניהם וחשיב עשה דעיקר מצוה היא לישא כי היכי דאמרי' דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ"ל. ובאספ"ז כתב אי אמרה לא בעינא וכו' פי' רמב"ן וכיון דאיהי מצי לעכובי כי אסור' לי' נמי אנן סהדי דלא ניחא לה ואפי' אמרה בעינא כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי אנן סהדי דניחא לה שהרי אסורה לו ולדידה נמי איכ' איסור' דכל היכא דאיהו מפקיד איהו נמי מפקדא פירוש אחר מי איתא לעשה ולא אשכחן עשה דקיל שברשות האדם לבטלו מעיקרו שיהא דוחה ל"ת ואי קשיא והא סדין בציצית דמצי למפטר נפשי' בטלית של צמר ואפ"ה דחי התם עשה מיהא אית' אבל עשה דאי בעי לית' כלל לא דחי וזה נ"ל עיקר וכ"כ הרא"ה תלמידו וכ"כ נמוקי יוסף בכתובות פ"ג עכ"ל. ותוס' ישנים הקשו בשם ה"ר עזרא אמאי איצטריך קרא בפ"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל וי"ל דלא דמי דהתם מ"מ מיד כשצוה האב הוי עשה לעשות מצותו. ולי נרא' דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעיא אמרה לא בעינ' לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידי' דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרי' ביש מותרות עכ"ל. ועוד כתבו תוס' הא דנקט כגון מילה וכו' אומר ר"ת לסימנ' בעלמא נקטי דהא בקוצץ בהרתו איכא עשה ול"ת ומהם לא ילפינן בעלמא דמה למילה שכן נכרתו וכו' אלא עיקר מילתא מכלאים בציצית. וא"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם בטלית של צמר. ואור"י דבטלית של פשתן א"א לקיים שניהם וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משום דאפשר בשל צמר דאין זה חשוב אפשר עכ"ל. (ועיין נזיר דף מ"א דלרבנן דילפי מצורע מזקנו דבהשחתת זקן אתי עשה דוגלח ודחי ללאו יליף מהכא עשה דל"ת ולר"א ילפינן מגדילים וכו'):

[ד.] קדושין דף ל"א תוס' ד"ה דאקריב עומר וכו' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם דבור דוחה ל"ת דאחר הדבור. (ומהר"י מטראני בחדושיו הקשה הא אמרי' ביבמות מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור לכך דחי וכו' א"כ בהפך מדברי תוס'). ובפ"ב מחלה משנה א' מביא הר"ש האי ירושלמי בזה הסגנון ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא. עד כדון לחה אפי' יבשה א"ל אפי' יבשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטין בעליי' כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח א"ר יונה מן דנפקיה תהית בי' דלא אמרי' לי' שנייה היא שמ"ע דוחה ל"ת. על דעתיה דר' יונה דאמר מ"ע דוחה ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה ל"ת אלא א"כ הית' כתובה בצדה ממה שהיו תגרין נכרים מוכרין להם וכו' פי' יבשה משל אשתק' סבר דכולה אסורין מלפני עומר דהשת'. ותימא למה לא התיר העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב עומר במדבר דביאה כתיב בי' ואז נאסר הכל אפי' ישן וקאמר ר' יונה דאתי עשה ודחי ל"ת ור' יוסי פליג וקסבר דלא דחי משום דאין כתוב בצדו (כלומר בצדו ממש כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך) ופליג אכולה גמרא דקי"ל דעשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב' בצדו ותקשי' לי' מתני' יבמות (דף כ') דאיסור מצוה ואיסור קדוש' חולצת וכו' וי"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחליצה כדבעי למימר בגמרא דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת דעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועוד יש לפרש דקרי אין כתוב בצדה ממה שלא נצטוו וחד כמצה וחדש. דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ (והיינו כתירוץ תוס' דעשה לפני הדבור וכו') אבל קשה ללישנ' דגרסי' שבת (דף קל"א ע"ב) ימול אע"פ שיש שם בהרת ימול דאתי עשה וכו' ועשה דמילה קדמה ללאו דבהרת. ושמא הי' מפרש היינו או אינו דקאמר עכ"ל. (ועיין תוס' ר"ה [דף י"ג] ד"ה דאקריבו:

[ה.] גיטין דף מ"א מתני' מי שחציו עבד וחציו ב"ח עובד את רבו יום א' ואת עצמו י"א דברי ב"ה ב"ש אומרי' תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול וכו' אלא כופין את רבו ועושה אותו ב"ח (עיין ב"ב דף י"ג דפריך הש"ס מהאי מתני' אמ"ד דאמרי' גוד או אגוד. וכתב אספ"ז אמאי לא משני דהכא אפי' אגוד ליכא דרבו אינו יכול לשחררו משום עשה דלעולם בהם תעבודו י"ל דהא אי דינא הוא דמצי למימר אגוד א"כ אינו משועבד לרבו כלל דליכא עשה דיתן לו חצי דמיו ויפטר בע"כ ובדין אין לרבו עליו אלא דמיו אם הוא רוצה ליתנם עכ"ל) כתבו תוס' וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולדח' לאו דלא יהי' קדש וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפיי'. ועוד דכי מעיקרי' לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזי להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי' מפקדה אפשר בכיוצא בה (ועיין תוס' ב"ב דף י"ג כתבו נמי דלאו מיעקר בשעת העראה ועשה אינו מקיים אלא בגמר ביא' וכו' עיין שם. ועיין תוס' יבמות דף כ' ע"ב על הא דאמרי' גבי כ"ג באלמנה גזרה ביאה ראשונ' וכו' וכתבי ביאה שניי' לאו דוקא דהא אפי' בגמר ביאה ראשונ' אסור דיבמה נקנית