כסף נבחר חלק ג שפט

זה ששכרו ודימה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות. לפיכך אם אמר ס"ת זה או תפילין אלו עורות שלהן אינן מעובדות לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפוסלן שהרי הכל יודעין שאם אין העורות מעובדין לשמן אין לו שכר כלל. ועיין פ"ג משגגות לענין ע"א אמר אכלת חלב. ופ"ד מאיסורי מזבח. ובש"ע י"ד סי' קכ"ז כתב אם אמר נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפי' אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר אם בפעם הראשון שמצאו א"ל נאמן אפי' אם הבעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא אמר לו כן בפעם הראשון שראהו וא"ל אח"כ א"נ. אם הבעל מכחישו (תוך כ"ד. מרדכי פ' האומר) או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמי:

וכתב רמ"א ומלמדין אותו שיאמר איני מאמינך ואז לכ"ע שרי דבעלים נאמנין על שלהם (טור) ואם אין הבעלים מכחישין אע"פ שמכחישו אחר לא מהני (הגמיי' פי"א) מאחר שבעלים שם ושותקין אבל אם אין הבעלים שם מהני (ארוך) ויש מי שכתב דע"א בהכחשה לאו כלום (רשב"א סי' תקמ"ה) וכו'. כתב הש"ך מ"ש המחבר אם אמר בפעם הראשון אפי' הבע"ד מכחישו נאמן באמת זאת היא דעת תוס' ורא"ש אבל קשה דהא כללא הוא לא יקום ע"א באיש וכו' דאינה רק לשבועה וזהו דקי"ל ע"א נאמן באיסורין היינו היכא דאין הבע"ד מכחישו או במקום דאיכ' מגו אבל במקום דליכ' לא מסתבר שיהא ע"א נאמן להכחיש לבע"ד ולהפסיד ממונו וכו' והשטה המחוורת בש"ס היא שיטת הראב"ד ורשב"א דמפרשי הך דהנזקין דאי אשכחי' וכו' בשותק ומחלקין בין פועל דגרע מעד דעלמ' וכ"כ הר"ן פ' האומר וזה דעת הרמב"ם דדוק' בשותק נאמן עכ"ל. (וע' עוד שם דינין הרבה לענין ע"א ולא כתבתים כי רב הוא). עוד כ' ש"ע שם ע"א נאמן באיסורין להתיר אבל לא להחמיר (פי' כלומר תמצ' שע"א נאמן להתיר אפי' בלא שתיקת בע"ד אבל להחמיר לא תמצ' דהעד נאמן בלא שתיקה דממ"נ היכ' דלא אתחזק לא איסור ולא היתר אסור מס' בלא העד והיכ' דאתחזק היתר' אין העד נאמן לאסור ש"ך) כ' רמ"א היכ' דאתחזק איסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן להתירו אא"כ בידו לתקנו (עיין בט"ז שחולק אבשר שאינ' מנוקרת שכתב דדמי לשתי חתיכות וכו' כיון דלא אתחזק איסור בחתיכה זו נאמן. ע"ש) ואם היו כאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור (דאע"ג דאתחזק איסור' במקום הזה מ"מ בהאי חתיכה לא אתחזק. ש"ך). ואדם נאמן על שלו אפי' היכ' דאתחזק איסור' וכו'. וע"ש עוד לענין אשה או קטן וכו':

ובש"ע סי' א' כתב שוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו ע"א בהכחשה לאו כלום והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם. כ' הש"ך ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד וכו' אבל בתשו' בן לב ומהרש"ל פסקו דאותה שחיטה אסורה לכל אדם וכו' ע"ש. כתב הט"ז טעמ' דמהרי"ק משום דכל מקום שהאמינה וכו' אבל אני כתבתי כדברי הריטב"א דדוק' בעדות אשה הוא כשנים אבל בשאר איסורין הוי כחד לגבי חד ובהמה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו אסורה לכל ישראל עכ"ל. וע' סי' רפ"א לענין ס"ת שאמר לא כתבתי אזכרות וכו' ופסק כמו הרמב"ם. וכתב הש"ך מהא שכתב מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסלו משמע אם כתב לו בחנם אינו נאמן כיון שיצא מתחת ידו ובזה א"ש הא דשאל ר' אבהו לסופר ס"ת ביד מי וכו' שר' אבהו חשב שנתנו במתנה וכה"ג הלכך שאל ס"ת ביד מי שאם היתה ביד המקבל אינו נאמן וכדקס"ד דמקשה מ"ש מדרב אמי וכו' לכך אמר ס"ת ביד לוקח. וכתב רמ"א מיהו כשכר חומש בעלמא חייב לשלם לו דהא מכל מקום לא גרע מחומש. וט"ז חולק ע"ז ע"ש:

[ו.] בפ"ה מעדות כ' הרמב"ם אין חותכין דין מן הדינין ע"פ ע"א לא דיני ממונו' ולא ד"נ שנא' לא יקום ע"א וכו' מפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה. בב' מקומות האמינה תור' ע"א בסוטה שלא תשתה ובעגלה ערופה שלא תערף וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה, וכל מקום שע"א מועיל אשה ופסול ג"כ מעידין חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו. וכ' כ"מ לא ידעתי מאין הוציא זה ואפשר מדאמרי' לכל עון כו' אבל קם לשבוע' דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן עכ"ל. (ובה"ג שהביא הרא"ש בבא בתרא גבי ע"א בכתב זוקק לשבוע' נרא' שסובר כרמב"ם ע"ש). וע' פי"ג ממלוה ופ"ד מטוען שכתב שע"א בכתב זוקק לשבועה. (ואם חתמו בשטר ב' ואחד מהם הוא פסול אין הכשר יכול לחייבו ש"ד דנתבטל כל העדות כמ"ש רשב"א בתשו' הביאו ב"י ח"מ סי' ל"ו). בפ"ג מטוען הל' ו' כתב העיד עליו ע"א אפי' לא כפר אלא בפרוטה ה"ז נשבע שכל מקום ששנים מחייבין ממון וכו'. כ' ה"ה ונחלקו המפרשים אם ע"א מחייב שבועה בטענת שמא ורמב"ן נוטה לדעת המחייבין ודעת הרשב"א כדברי הפוטרין וכו' ולא נתבאר זה בדברי רבינו עכ"ל. וכ' כ"מ נתבאר בפ"ד מגזלה דחייב במה שכ' אבל ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו וכו'. וכ' מש"ל ואני אומר דה"ה התם ספוקי ליה בסברת רבינו דליכ' הוכח' התם. והראב"ד ביאר הענין ע"ש עכ"ל (ובאמ' מדברי ה"ה התם מוכח שנשבעין בע"א בטענת שמא. שבזה מיישב השגת ראב"ד על רבינו ע"ש ברמב"ם ובראב"ד. ובפ"ה מטוען הל' ט' גבי ע"א שהעיד בקטן אינו נשבע שזה ע"א ואין שם תובע וכו' משמע דס"ל דע"א צריך טענת הבעל דבר). ועיין ש"ע ח"מ סי' נ"א דע"א בשטר זוקק לשבועה. ובסי' ע"ה מביא המחבר גבי מודה במקצת וע"א מסייעו י"א שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו. ובסי' פ"ז כתב רמ"א העיקר כסבר' הראשונ' וכן ראוי להורות. ועוד כ' רמ"א וי"א ה"ה בנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל בלא שבועה (תשובת מיימ"י ספר משפטים סי' פ"א). מי שנתחייב שבועה והפכה על שכנגדו ויש לו עד המסייע פוטר מן השבועה (מרדכי פ' ח"ה) והא דאמרי' עד המסייע פוטר משבועה היינו דוקא שטוען הנתבע טענה שאפשר להאמינו בלא מגו אבל אם אין מאמינין אותו אלא מכח מגו דטען טענה אחרת צריך לישבע כאלו טען הטענ' האחרת. וש"ך חולק אזה וכ' דפוטר משבועה בכל גונא ע"ש. וכ' הש"ך ס"ק ט"ו כתב תה"ד עד המסייעו פוטרו משבועה אפי' במודה מקצת ושבועת שומרים וע"א מכחישו. ולא מחוור אצלי אלא אוקי חד לגבי חד וסליק עדותן כמאן דלית' וחייב ש"ד משום מודה במקצת וכו' ע"ש. והיכ' דנתחייב תחל' ש"ד משום ע"א לחוד אפי' בא עד המסייע אחר שפסקו לו הב"ד שבועה דאוריית' נראה דמכ"מ עד המסייעו פוטרו וכ"כ נ"י שם שכן העלה הר"ן בחדושיו. ואע"ג דדברי הר"ן לא נתבררו אצלי במה שכ' דכל שלא נעשה מעשה על פיו אע"ג שבאו זה אחר זה כבאו בב"א דמי דמפירש"י ותוס' בסוטה לא משמע כן אלא כל שבא הראשון אע"פ שלא נעשה מעשה נאמן כתרי וכו' ומכ"מ נראה דרש"י ותוס' שם לא מיירי אלא היכ' דראשון נאמן כתרי ולא השני כגון גבי סוטה דגבי קרא דעד שאומר נטמאה נאמן כב' ולא גלי קרא דעד שאומר לא נטמאת נאמן כב' וכן בשאר דוכתי בתוס' ופוסקים מיירי כה"ג וכן הר"ן לשיטתו אזיל דס"ל דעד המסייע אינו פוטר משבועה דאורייתא להכי איצטריך שלא נעשה מעשה וכו' משום דאל"כ הוי אמרי' כיון דרחמנ' הימנה להאי סהדי כתרי לחייבו שבועה דאוריית' א"כ סהדי בתרא הו"ל חד לגבי תרי אבל לדידן דקיי"ל דעד המסייע פוטר משום ק"ו כדאית' ברא"ש וכן הסכימו האחרונים א"ל