כסף נבחר חלק ג שפח

מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א. וכתב ב"ש אם ע"א אומר נתקדשה בפניו ועוד ע"א ואותו עד אינו כאן צריך לחוש לעדותו וכו' ואם נשאת לא תצא עכ"ל. (ונרא' שודאי כן מוכח מתה"ד סי' רי"ב אמנם מדברי ריטב"א בקדושין (דף ס"ה) מוכח איפכ' דכתב אהא דפריך רבא אמ"ד המקדש בע"א אין חוששין ממתני' האומר לאשה קדשתיך וכולי הוא אסור בקרובתיה ואי ליכ' עדים אמאי אסור אלא לאו בע"א כתב הריטב"א מדלא משני דהב"ע בשעד א' מעיד שנתקדשה בפני שנים שמעינן דבהא נמי אין חוששין לו דגזרת הכתוב הוא וכו' וכ"כ ר"ן פ"ב דכתובות גבי ע"א אומר נתקדשה וכו' דאם המקדש בע"א שאין חוששין הוא מטעם אין דבר שבערוה אין חילוק בין אם אמר בפני ובפני עוד אחד קידש וכו' אמנם מדברי רמב"ם פ"ט הל' ל"א שאמר היכא דע"א אומר מקודשת היא זו והיא אמרה לא נתקדשתי ה"ז מותר וכו' מוכח כתה"ד ע"ש):

[ג.] בפ"א מסוטה כתב הרמב"ם ע"א נאמן בסוטה אחר קינוי וסתירה וכולי בא ע"א כשר ונשים רבות וכולי כאחד. העד אומר נטמאת ונשים אומרת לא נטמאת ה"ז שותה ופסולין רבים כמחצה על מחצה. כתב כ"מ אבל אם בא ע"א כשר תחלה ואמר נטמאת הוי כשנים ומאה פסולין חשובין כחד עכ"ל. ועיין בפ"ג הל' כ"ג מסוטה שכ' אם באו שנים לאחר ששתתה ואמר' שנטמאה תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה וכולי אבל אם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה. כתב מש"ל דין זה דע"א לא נתבאר בגמר' אך הוא סברת רבינו דס"ל דע"כ לא מהני ע"א אלא קודם שתיה דגזרת הכתוב היא שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיון דליכ' שתיה להתירה נשארה באיסורה דומי' דנשים שאינן ראוין לשתות. אבל אם כבר שתתה ה"ז מותרת עד שיבאו ב' עדי טומאה אבל ע"א לא ואם הי' בא זה העד קודם שתיה הית' נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתיה מגזרת הכתוב וכו' אך התוס' חולקין בדין זה שכתבו סוטה (דף ו') וז"ל שבאו עדים שהיא טמאה מספק' לרבי אי דוק' נקט עדים אבל ע"א לא מהימן דמוקמי' לה בגמר' דמיירי לאחר ששתתה דדוק' קודם שתיה האמינה תורה לע"א ורב ששת דאמר בגמ' סוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה דוק' עדים נקט ולא בע"א או דלמ' כיון דהאמינה תורה בע"א אחר קנוי וסתירה ליכ' חילוק בין א' לשנים מיהו מסתבר' דה"ה לע"א כדעול' דאמר כ"מ שהאמינה וכו' ע"ש עוד במש"ל. (ועיין בש"ע אה"ע סי' קט"ו וקע"ח אם ע"א אומר שזינתה אם הוא נאמן בעיניו יוציא ויתן כתובה. וכתב רמ"א וי"א דבזה"ז שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד וכולי אבל יש חולקין וס"ל דאף בזה"ז נאמן ואם הי' לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה חמר כן):

[ד.] פ"ט מרוצח כתב הרמב"ם ע"א אומר ראיתי את ההורג וע"א מכחישו ואמר לא ראית היו עורפין בד"א כשבאו שניהם כאחד וכו' באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו הרי הן כג' עדיות המכחישות זו את זו ועורפין. אשה אמרת ראיתי ואשה אחרת מכחשת אותה היו עורפין וכו' בין שבאו בזא"ז. כתב הראב"ד נראה מן הגמר' שזה שבוש דבזא"ז הראשון עיקר ואפילו אשה עכ"ל. ועיין כ"מ. שנים אומרים ראינו וא' אמר להם לא ראיתם אין עורפין וכו' א' אומר ראיתי וב' אומרים לא ראית הי' עורפין. בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אמר עד א' ראיתי וב' נשים וכו' אומרים לא ראית אין עורפין. כתב הראב"ד גם זה שבוש עכ"ל. ב' נשים וכו' אומרים ראינו וע"א אומר לא ראיתן עורפין שאפי' ק' נשים וע"א מכחיש את כולן הרי אלו כאיש אחד ועד אחד. כתב הראב"ד גם זה שבוש שלא אמרו אלא בדאתא ע"א כשר מעיקר' אבל אתא לבסוף הולכין אחר רוב דעות ואפילו בע"א מכחישן עכ"ל. ג' נשים וכו' אומרים ראינו וד' נשים וכו' אומרים לא ראיתן עורפין זה הכלל בפסולין הלך אחר רוב מנין בכ"מ. כתב הראב"ד אפי' בזא"ז עכ"ל:

[ה.] פרק י"א מעדות כתב ע"א נאמן באיסורין אע"פ שהוא פסול לשאר עדיות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי אבל החשוד על הדבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן הוא על אחרים וכו':

ופרק ט"ז מסנהדרין כתב אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור אבל אם אמר אינו חלב וכו' ואכל אחר שהכחיש אינו לוק' עד שיקבעו האיסור שני עדים. שתק בעת שהעיד העד בקביעת האיסור ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד אין שומעין לו אלא לוקה. כ' כ"מ מה שכ' בע"א יוחזק נראה למד כן מדא מרי' ע"א נאמן באיסורי' ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר. ומ"ש בד"א שלא הכחיש וכו' מדאמרי' בגיטין שאם א"ל נטמאו טהרותיך שאינן בידו אינו נאמן ומשמע לרבינו דהיינו שהכחישו ומ"ש ואחר שעבר וכו' בקדושין אמר אביי והלה שותק נאמן ומשמע דמיירי בשאח"כ מכחישו דאל"ה פשיט' דמהימן ומ"מ ממ"ש ואחר שעבר וכו' משמע דקודם שעבר טען להכחישו הוי הכחשה עכ"ל ומשנה למלך פ"ג משגגו' תמה על כ"מ במ"ש שלמד דין זה מהא דע"א נאמן באיסורין. ע"ש והוא כ' שלמד דין זה מירושלמי פרק ב' נזירין. עיין יבמות דף ל"ט ע"ב גבי ואשתמודענא דהדין פלוני אחוה דמיתנא דפליגי רב אחא ורבינ' חד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב וכו' והלכת' גילוי מלת' בעלמ' הוא אפי' קרוב וכו':

(וע' רי"ף שכ' דמשמע דבשעתא שאמר כן לא אמלת' דאיסור' קמסהדי. וע' מהרימ"ט קדושין דף ס"ד שהביא ירושלמי דסוטה אמר לו ע"א חלב הוא והתרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בעד א' הוא ע"ש) ובפי"ג ממשכב כתב הרמב"ם אמר לו ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן והרי הן טמאות ואם הכחישו ואמר לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים היה עושה עמו בטהרות או בזבחים ולאחר זמן מצאו וא"ל בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו ה"ז נאמן אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום ואח"כ פגע בו פעם שנייה וא"ל אינו נאמן אלא הרי זבחיו בחזקת כשרות וכו'. כתב הראב"ד נ"ל אם היה עושה עמו בשכר אפי' אחר כמה ימים נאמן ואע"פ שלא הזכיר לו בתחלה מתוך שנאמן להפסיד שכרו שהרי אותו ס"ת אע"פ שהחזירה לבעליה ולא אמר לו כלום ולבסוף אמר לו האמינוהו במתוך אף זה כמו כן עכ"ל. כתב כ"מ שגם רבי' יודה לזה. ובפרק י"ט מפסולי המוקדשין כתב היה מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו עושה עמו בטהרות וא"ל נטמאו נאמן לא נחשדו ישראל על כך אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו יום נתפגלו וכו' אם היה נאמן לו סומך על דבריו ואם לאו שורת הדין אינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו משובח. כ' הראב"ד כל שבידו נאמן עכ"ל. כ' כ"מ הראב"ד פסק כאביי וכו' וק' למה לא מחלק רבינו בין אשכחי' ולא א"ל וכו' וגם מדבריו פ"א דתפילין נראה דפסק כאביי וכו' לכן נראה שרבינו מפרש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא בפירוש' דבריית' היכי מיתבא שפיר טפי. ולכן כ' רבינו דברי שניהם וסמך כאן על מ"ש שם ובם על מ"ש כאן עכ"ל. ובפ"א מתפילין כ' תפילין ומזוזות שאמר הסופר אחר שיצאו מת"י לא כתבתי האזכרות לשמן אינו נאמן לפוסלן אבל נאמן להפסיד כל שכרו ולמה אינו נאמן לפסלן שמא לא נתכוין אלא להפסיד על הלוקח או על