כסף נבחר חלק ג שפז

פשוט שכתוב בו ע"א פשיט'. אמר אביי לא נצרכה דאפי' ע"א בכתב וע"א בפה אמימר אכשר בע"א בכתב וע"א בפה אלא קשי' מתני' (פשיט') מתני' הא קמ"ל דשנים במקושר כע"א בפשוט מה התם פסולא דאוריית' אף הכא נמי פסולה דאוריי' (הטילו עליו חכמים פסולה דאוריית'). כתב הרא"ש הלכת' כאמימר. ירושלמי בפרק האשה שנתארמלה ר' חגי אמר זעירי בעי ע"א בפה וע"א בכתב מהו שיצטרפו וע"א בכתב כלום הוא. לכך צריכה כשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כ"י של ב'. ר' מנא בעי ע"א בכתב מהו לזוקקו לשבועה וע"א בכתב כלום. לכך צריכה כשמצאו לקיים וכו'. והר' יונה כתב טעם דירושלמי דלא חשוב כלום משום מפיהם ולא מפי כתבם אבל שטר שחותמין עליו ב' עדים במצות המוכר והלוה גלי ביה קרא דכשר וגמר' דידן פליג' אירושלמי בסבר' זו וכו' ואמימר אכשר אפילו אין חתום בו אלא ע"א להצטרף עם ע"א בפה. ושמעי' מיניה דע"א בכתב זוקק לשבועה. וכ"כ בה"ג. קאמרי רבנן דשטר' דחתימי עלי' סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול נהי דממונ' לא מפקינן מיניה אבל שבועה משבעינן לי' אפומא דהאי עד כשר והאי דלא מפסל עד כשר בצרופ' דעד פסול דאמר רווח' שבק למאן דקשיש מיניה ואתא פסול וחתם. עכ"ל הרא"ש:

[פסק] [א.] בפרק י"ב מגירושין כתב הרמב"ם וכן אם בא עד אחד והעיד שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות אפילו עבד אפילו אשה ותנש' אשתו או תתיבם ע"פ. ולהלן כתב הרמב"ם הפסול לעברה מן התור' אם בא להעיד באשה שמת בעלה אינו נאמן אבל פסול מדבריהם נאמן לעדות אשה. בא ע"א והעיד שמת והתירו' להנש' ע"פ ואח"כ בא אחר והכחיש לא תצא מהיתר' ותנשא שע"א נאמן בעדות אשה כב' עדים בשאר עדיות ואין דבריו של וכו' באו שניהם כאחד וכו' אם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי לא תצא באו שנים ואמרו לא מת אף על פי שנשאת תצא בד"א כשהי' הע"א שנשאת ע"פ כמו שנים שהכחישו כגון שנשאת ע"פ איש ובאו ב' ואמרו לא מת או שנשאת ע"פ אשה ובאו ב' נשים או שני פסולין של דבריהם ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולין אמרו לא מת ה"ז כמחצה על מחצה ואם נשאת לא' מעדיה לא תצא אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת וכו' אם נשאת תצא. כ' ה"ה מ"ש ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת אם נשאת לעד לא תצא חולק רמב"ן עליו ומירושלמי ראי' לרבינו ממה שכתב ה"ז כמחצה פי' כשבאו בב"א אבל אם התירוה לינש' ע"פ העד כשר לא תצא מהיפר' וכ"כ רש"י אבל רשב"א ביבמות פ"ז כתב דרמב"ם פי' דהוי כב' כתי עדים המכחישות ואע"פ שהתירוה תצא גם רמב"ן כתב כן בשם רבינו ומה שכתב שע"א כב' עדים ה"ה אשה וכו' ואח"כ באה אשה לא תצא מהיתר'. ומה שכתב אשה אומרת מת וכו' ואחר כך בא עד כשר וכולי רמב"ן ורשב"א חולקין באשה וכולי שלא תצא מהיתר' ומודים בהיא עצמה וכולי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת שתצא עכ"ל. ובפ"ג מגירושין כתב ע"א בקטטה שהעיד שמת בעלה לא תנש' שמא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. וכן אם הית' מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי במלחמה ואפילו אמרה וקברתיו אינה נאמנת וכולי. כתב ה"ה ורשב"א חול' דאם אמרה וקברתיו נאמנת עכ"ל. ולקמן כתב ע"א אומר שמת במלחמה וכולי כיוצ' בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנש' ע"פ ואם לא אמר וקברתיו לא תנש' ואם נשאת לא תצא. ובהלכה כ"ט כתב אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד וכו' או כותי המסל"ת ועד מפי עד ומפי הכתב ובדלא דרישה וחקיר' כמו שבארנו שלא הקפידה תור' על העדות שני עדים ושאר משפטי עדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג או זה הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד מת פלוני לא הקפידה תור' עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד וכו' מפי שפחה וכו' כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות. כתב ראב"ד אי נמי איהי דייק' ומנסב' (ואף שכתב הרמב"ם לפיכך הקילו חכמים אפשר לומר דס"ל דע"א כשר בעדות אשה מדאוריית' ומה שאמר הקילו כלומר חכמים שדרכן להחמיר בכ"מ הקילו הכ' וכן נרא' מהרבה מהאחרונים דע"א כשר מדאוריית' אבל הריב"ש בסי' קנ"ה הוכיח בראיות שאין ע"א נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן ע"ש). כתב ה"ה בכמה מקומות שאלו טעמ' דע"א משום עבידי לגלוי' או דייק' וכו' ונרא' לי שטעם ראשון עיקר שעליו סמכו וכולי וכבר כתבתי למעל' דהיכ' דנפק' לן דינא בין טעמים אלו שאין רבינו סומך על זה כגון ע"א בקטטה עכ"ל. ובפ"ג מיבום כתב נאמן ע"א להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר אפי' עבד וכולי כמו שמעיד בא"א להתירה וכו'. כתב הראב"ד זה הדמיון אינו מחוור אם אמרו בעדות מיתה דמהימן ע"א אפי' בדבר שהיא אינה נאמנת משום דמילת' דעבידי' לגלויי יאמרו בניתן לבעלה בן דאפשר דמשקר אפי' בעל עצמו שיאמר יש לי בנים והוא מוחזק באחים ובלא בנים אינו נאמן להתיר בלא חליצה עכ"ל. כתב ה"ה המאור ס"ל כרבינו וכן הכריע הרשב"א דאין ראיה מבעל דשאני עד דאף היא דייק' וכו' משא"כ בעל דסמכה עלייהו לגמרי עכ"ל. ועיין ש"ע אה"ע סי' קנ"ח שכתב רמ"א דעת הרא"ש דאין ע"א נאמן שמת יבם להתירה ע"ש. עוד כתב הרמב"ם שם אף על פי שאשה נאמנת לומר מת בעלי וכולי אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנש' לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שיבם את אשתו שמא עיניו נתן בה וכו'. ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה אין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו ב' עדים שמתה אחותה ואח"כ תכנס לבית שלא האמינו ע"א אלא משום התרת עגונה. ובפ"ב מאישות כתב שאב נאמן לומר בני בן י"ג וכו' לנדרים אבל לא למכות ולעונשין. ובש"ע אה"ע סי' י"ז אית' דין נאמנות ע"א כעדות אשה דלענין ע"א במלחמ' ובקטטה פסק כרמב"ם. ועוד כתב שם אם אחד אומר מת ואחד אומר נהרג אע"פ שהן מכחישין זא"ז הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים ה"ז תנשא. כ' ח"מ ובש"ג כתב דהוי הכחשה ואינם נאמנין. ועוד כתב דלרמב"ם דחשיב הכחשה בגוף המעשה כעין הכחש' בחקירות ועדותן בטלה ה"ה הכא. וב"ש כתב דהכא הוי כמו מנה שחור ומנה לבן דלא הוי הכחשה דאינו מדקדק בסבת מה מת דלכ"ע הכי מהני עכ"ל:

[ב.] בפ"ד מאישות כתב הרמב"ם המקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפי' שניהם מודים. כתב הגמיי' אבל רא"ם פסק כרב פפא דחוששין וכן בס"ה כתב שראוי להחמיר. וש"ע אה"ע סי' מ"ב כ' המקדש בע"א אינן קדושין ואפי' קידש בפני ע"א ואח"כ קידשה בפני ע"א זה שלא בפני זה אינ' מקודשת כ' רמ"א ויש מחמירין אם מקדש לפני ע"א אם שניהם מודים אבל אם א' מכחיש לעד אין לחוש (כך מפרש רשב"ץ לדעת סמ"ג) ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך אמקילין ואין חילוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד או שנתקדשה לפני ב' והוא לבד ראה והאחרים אומרים שלא ראו וכן אם קידש לפני שנים והאחד