כסף נבחר חלק ג שפב

[ד.] יבמות דף קי"ו איבעי' להו ע"א בקטטה מהו מ"ט דע"א משום מילת' דעביד' וכו' ה"נ לא משקר או דלמ' משום דייק' ומנסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייק' תיקו:

[ה] יבמות דף קט"ו איבעי' להו ע"א במלחמ' (הוחזקה מלחמ' בעולם ובא ע"א ואמר מת בעלך) מהו טעמ' דע"א משום דעביד' וכו' ה"נ לא משקר (ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהיה גלוי תוס') או דלמ' משום דהיא גופ' דייק' והכ' לא דייק' (ותרווייהו אמרי בדדמי) (ותוס' כתבו לעולם לא יאמר ע"א בדדמי מ"מ אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי האשה לא דייק' כאן וסומכה עליו יותר ממה שיאמר מת על מטתו כיון דיש רגלים לדבר עכ"ל) ולא אפשט' האבעי':

כתב הרא"ש בשם הרי"ף דע"א במלחמה היכ' דאמר מת וקברתיו נאמן ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש ע"א דחיישי' דלמ' אאומדן דעתי' קמסהדי וכן הלכת' וכתב עליו הרא"ש מה שכתב דתרי סהדי מסהדי באומדנ' לא משמע כן בגמר' מדקאמר והא מים שאין להם סוף כמלחמה דמי ומאה נשים כע"א דמי משמע אי הוי כשני עדים לא אמרי' בדדמי וכן מסתבר דבתר סהדותי דתרי סהד' לא דייקינן וראב"ד כ' דע"א במלחמה לא בעי וקברתיו ומנסב' לה לכתחלה ודייק ליה מהא דחס' דאנסבי' אפומ' דחד סהדי ולא אפקיה אפי' במי' שאל"ס אלמ' במים שיש להם סוף אפי' לכתחלה מנסב' לה ואפי' לא אמר קברתיו ואינו נ"ל דמים שיש להם סוף לא דמי למלחמה דלא שייך לומר בדדמי דכיון דעומד ורואה כל סביביו המים ושהה כדי שתצ' נפשו ודאי מת ויראה הא דבעי ואסקינהו קמן וחזינן לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפל למי' בדבר מועט יאמרו אלו הם שנפלו למים אבל מי שלא יראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעת עין לחוד' נאמן ואין מדקדקין אחריו עכ"ל:

[ו.] קדושין דף ס"ה אמר רב יהודה המקדש בע"א אין חוששין לקדושין בעו מיניה מרב יהודה שניהם מודים מהו (הא דאין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימנה או דלמ' משום דאין קדושין חלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון כתיב בעריות ערות דבר ובממון ע"פ שנים עדים יקום דבר) אין ולאו ורפי' בידיה אתמר אר"נ אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפי' שניהם מודים וכו'. מתיב רב אחדבוי שנים שבאו ממדה"י ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וכו' ואשה אומרת אלו שני עבדיי וחבילה שלי צריכה ב' גיטין ה"ד אי דאית להאי סהדי ולהאי סהדי מי מצי אמרת אלו ב' עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ותסבר' ע"א בהכחשה מי מהימן (דאיכ' חד סהדא דקמכחש לי' מי מהימן אפילו לא מכחשה ליה איהי ליכ' למ"ד דאין האחד בא אלא לשבועה וכו') אלא למשרי לעלמ' דכ"ע ל"פ דשרי. והכ' ה"ק צריכ' ב' גיטין כדי לגבות כתובה מן החבילה. ור"מ היא דמטלטלי משעבדי לכתובה. כ' מהרימ"ט ח"א סי' ט"ו נראה דמשמע מדברי רש"י דס"ל הכחשת בעל דבר עצמו לא מהני וקשה הא מתני' היא ע"א אומר אכלת חלב הו' אומר לא אכלתי פטור וכן ע"א אומר נטמאת והו' אומר לא נטמאתי טהור ע"ש. ושער המלך כתב נר' שדעת רש"י כדעת המ"כ שהבי' ב"י בסי' קכ"ז דאם מכחישו לע"א נאמן ה"מ לעצמו ולב"ב אבל אחרים לאו כל כמיניה לסמוך על הכחשה דבעל הבית דע"א נאמן באיסורין וכו' וא"כ לא קשי' על רש"י מהני דוכתי דהתם לגבי בעל דברים עצמן אבל הכא דפריך ותסבר' דמשמע דאינה צריכה גט ומותרת לעלמ' הוכרח רש"י לומר דהיינו משום דאיכ' הכחשת ע"א. אמנם זה לית' דהא מוכח מהא דפריך רבא לעיל ממתני' דבעי לאוקמי בע"א אפ"ה ס"ל הכחשת אשה מהני למשרי לעלמ' ולכן נראה דאף המ"כ לא אמר אלא בשאר איסורין אבל בדבר שבערוה אפילו לאחריני שרי וקשה על רש"י וכו' ועיין תרומת הדשן סי' רי"ב שכתב דהכחשת בע"ד עצמו מהני ומדברי רש"י לא משמע כלום ע"ש. אמנם בכתובות משמע דע"א מהימן בהכחשת האשה דקאמר התם תרגמ' בע"א וכו' ואין דבריו של אחד במקום שנים. משמע הא לאו הכי צריכה גט ע"פ ע"א וע"כ איירי בהכחישתו דאי מודה אמאי לא תצא הא שווי' לנפשי' חתיכה דאיסור' וכן יש להוכיח מן תוס' שם ויש לדחות דהתם מיירי שהי' ג"כ מסופקת באיזה ענין הי' וכו' וצ"ע בתוס' שם ועוד מוכח מתה"ד אם ע"א אמר שנתקדשה לפניו ובפני עוד אחד כיון שלפי דבריו מקודשת גמורה חוששין לדבריו וראי' מההיא דאחד אמר קרוב לו ואחד אמר קרוב לה דחוששין ע"ש עכ"ל. וקאמר הש"ס מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקדושין ר"פ אמר חוששין א"ל רב אשי לרב כהנ' מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים (דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו) אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים א"ל התם לא קא מחייבי לאחריני הכא קא מחייבי לאחריני (שנאסרו קרובותיה בו וקרוביו בה). ורשב"א כתב אי הכי גר וגיורת וא"כ מי שאין להם קרובים דלא מחייבי לאחריני לימ' הודאת בע"ד וכו' ונראה דה"פ מחייבי לאחריני דנאסרה אכ"ע בהודאתה זו עכ"ל. וריטב"א כתב מחייבי לאחריני פי' לחייב הבא עליה מיתה עכ"ל:

[ז.] אמר אביי אמר ע"א אכלת חלב והלה שותק נאמן העד וכשר הקרבן ואין כאן משום ולא שיודיעוהו אחרים והו' מכחיש) ותנא תונא א"ל עד א' אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור טעמ' דאמר לא אכלתי הא אשתק מהימן. כתבו תוס' פי' דשתיקה כהודאה דמי' והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן דכתיב או הודע ולא שיודיעוהו. ודוקא אחד אבל שנים נאמנין כדאמר כריתות (דף י"א) וצריך נמי לפרש והלה שותק דאמר לו העד אכלת חלב והי' לך לידע והוא שותק עכ"ל:

ואמר אביי א"ל ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ותנ' תונ' ע"א אומר נטמאו והלה אומר לא נטמאו פטור טעמ' דאמר לא הא אשתק מהימן (פי' שאמר לו העד בפניך נטמאו תו') ואמר אביי א"ל ע"א שורך נרבע והל' שותק) ואסו' להקריבו אבל לסקלו תרי בעינן דאמר ב"ק (דף מ"ד) כמיתת הבעלים כך מיתת השור) נאמן. ותנא תונ' ושנעבדה בו עבר' ושהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים נאמן האי ע"פ ע"א ה"ד אי דקא מודו בעלים היינו ע"פ בעלים אלא לאו דשתק. (וצריכ' בכולהו לאשמועי' דשתיקה כהודאה) דאי אשמעי' קמיית' אי לאו דקים לי' בנפשיה דעבד חולין בעזרה. לא הוי מייתי אבל נטמאו וכו' מימר אמרי' האי דשתק דסבר חזי לי' בימי טומאתו (ולא איכפת לי' ולאו הודאה ומותרין לטהורין) ואי אשמעי' הא משום דקא מפסיד לי' בימי טהרתו אבל שורי מימר אמר לאו כל השוורים לגבי מזבח קיימי צריכ':

כתבו תוס' בגיטין (דף נ"ד) מייתי הי' עושה עמו בטהרות וא"ל נטמאו טהרותיך נאמן. טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן. מ"ש ריח' וכו' אמר אביי כל שבידו נאמן וכו' וסיפ' איירי שאין הטהרות בידו וכו' והכא אמר דנאמן אע"ג דאין בידו להאכילו חלב וכן אין בידו להרביע שורו. וי"ל דההי' דגיטין מיירי במכחישו וכו' ומיהו קשה מרב' דהכ' משמע דלא פליג רבא אאביי דאמר כל דבר שאין בידו בעי שותק והתם משמע הכי דא"ל מיד נאמן בכל ענין אפי' אינו בידו ואינו שותק וכו' וי"ל שאני התם לפי שהיה בידו פעם אחד דהיינו בשעת עשייתו אבל הכא מעולם לא הי'