כסף נבחר חלק ג שפא

שם טרפה אלא בעדים עכ"ל:

[ב.] גיטין דף ב' אהא דתנן המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפ"נ. מ"ט אמר רבא לפי שאין בקיאין לשמה. פריך הש"ס לבעי תרי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה וכו'. עד אחד נאמן באיסורין (שהרי האמינה תורה כל אחד וא' על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב). אימר דאמרי' ע"א נאמן כגון חתיכה ספק של חלב וכו' דלא אתחזק איסור' (דחלב בהך חתיכה איסור' גופא) הכא אתחזק איסור א"א (בהך איתת'. ומטבל ושחיטה לא גמרינן דבידו לתקנו) הוי דבר שבערוה וכו' רוב בקיאין הן. כתבו תוס' מידי דהוי אכל עדיות גרסי' ואית דגרסי עריות. ולא נהירא דא"כ מאי משני ע"א נאמן באיסורין מה לו להזכיר איסורין הא ערוה נמי איסור והכי הו"ל למימר לא דמי לשאר עריות והו"ל ליתן טעם ומיהו י"ל דה"ק ע"א נאמן באיסורין להתיר והא דבעי תרי ה"מ לאסור דחד לאו כל כמיני' אבל הא דקאמר כל עריו' לא א"ש דמאי כל עיקר עריו' זהו בגיטין וקדושין וזנות לאוסר' על בעלה עכ"ל. ועוד כתבו תוס' מה שפי' בקונט' שהרי האמינה וכו' לא הו"ל להזכיר הפרשת תרומה וכו' דבהנהו נאמן משום דבידו לתקנו דמעיקר' היה בידו לשחוט דאל"כ אמאי מהימן כיון דאתחזק איסור' דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול א' עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצוין אצל שחיט' מומחין כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר. ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אע"פ שאין יודעות הל' שחיטה כיון שבידם ללמוד או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי וא"ת מנ"ל דע"א נאמן וי"ל דילפינן מנדה. וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסור' וי"ל דאינה בחזקת שתהי' רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממיל' ולא אתחזק איסור' וגם בידה לטבול עכ"ל. עוד כתבו אמאי דמשני ע"א נאמן באיסורים הקש' ר"ת מה תשובה היא זו עיקר הגט יוכיח שצריך לחתמו בשנים ותי' דה"ק ע"א נאמן וכו' דעיקר הגט נעשה כבר ושוב א"צ אלא גלוי מלת' לידע אם לשמה נכתב עכ"ל. ורמב"ן כ' וי"מ משום דכתיב וספרה לה וק"ל התם אתחזק איסור' שאפי' פירסה נדה עמו במטה סופרת לה וכו' אלא שאני התם שמתוך שנאמנת על עצמה נאמנ' על בעלה אבל בשאר עדיו' מנ"ל אי נמי התם א"א שתבי' עדים לפיכך האמינתה תורה ואין למדין לשאר עדיות שאין דנין אפשר משאי אפשר ובתוס' תירצו וכו' ע"ש:

ובחולין דף י' פריך הש"ס אהא דמצריך בדיקת הסכין בין כל חדא וחדא א"ה תבעי נמי בדיקת חכם וכו' עד אחד נאמן באיסורין [דכל יחיד האמינתו תורה וזבחת ושחט את בן הבקר ואכלו כהנים על ידו ולא הזקיקה להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת ב"ד ולעריו' דגמר דבר דבר מממון]. כ' הג"א א"ז הקשה האיך נאמין לשוחט הא ע"א אינו נאמן היכ' דאתחזק איסור' בשלמ' היכא דנמצ' שחוטה אמרי' רוב מצוין אבל היכ' שנתנו לו בשר לאכול ולא ראה בית השחיטה האיך נאמין שמא הרגה בקופיץ בשלמ' היכא שבעצמו אכל איכ' למימר שאינו חשוד לאכול נבלות אבל היכ' שאחרים אוכלין ולא הוא האיך נאמין וליכ' למימר דלא עבר אלפני עור וכו' ובא"ז לא תירץ כלום אבל ר"א ממיץ תירץ דהא דאמרי' דע"א אינו נאמן באתחזק איסור' היינו דוק' באנשים ריקים ופוחזים דומי' דשנים שהאמינה תורה כמו שהם ובההיא אין ע"א נאמן אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ואפי' אשה כדאמרי' פרק בא סימן ר' ישמעאל מוסר לאמו (לבדו' נשים) וכו' כללו של דבר כל שהו' בחזקת איסור מן התורה אין קטן נאמן ולא אשה ולא גדול דלא מהימן כבי תרי אבל בדרבנן כגון בשר שנמלח שדם מלוח אינו אלא מדרבנן כדאמר זעירי במנחות ויי"נ וכיוצ' בו אפי' קטן מהימן וכל אדם מהימן כדאמרי' בפסחים ומיהו כל זה לפי' רא"ם דפי' כל שבידו דבר שעתה בידו לתקן אבל לפ' ר"ת דבר שכבר היה בידו לא צריכנ' לכולי האי ולרבינו ברוך נראה כיון דרוב מצוין וכו' לא בעינן תרי אע"ג דאתחזק איסור' עכ"ל. ורשב"א חולין דף ט' כ' וז"ל וא"ת בשחיטה האיך נשים ועבדים נאמנין ואפי' עד א' נמי והא אתחזק איסור' ואין בידו לתקן שאם שהה או דרס שוב אין בידו לתקן וכו' נ"ל משום דרוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לתקן שחיטה הראויה וכל בן דעת אין קלקול דריסה ושהייה נקרית לו בשחיטתו וכן רוב הפעמים הוא שוחט או שנים או רוב שנים ואם לא שחט קודם שיעור שהייה מתבונן בשחיטה וחוזר וגומר שחיטתו קודם שהייה ותדע שהרי מומר לאכול נבלות לתיאבון אינו נאמן בעדותו על השחיטה במקום שאנו צריכין לעדותו כגון בבדיקת סכין ולא בשאר איסורין כגון בחתיכה ספק חלב וכו' ואפ"ה בבודק סכין ונותן לו שוחט לכתחלה אלמא מסתמ' חזקה רוב מעשה בן דעת מתוקנין הן הלכך אוכלין משחיטתו והכ' כל שכן הוא עכ"ל:

כתב הר"ן בחדושיו אפי' אשה נאמנת באיסורין מהא דאמר פרק המדיר גבי מאכילתו שאינו מעושר אי דלא ידע מנא ידע כלומר נסמוך עלה ועבד נמי מהימן מדאמרי' יבמות (דף פ"ז) על מתני' הוחזקו להיות משיאין וכו' מפי עבד אלמ' ע"א נאמן מנלן וכו' ואע"ג דהאי סוגיא דחי כי בעי למגמר מטבל משום דבידו היינו לומר דאי מהתם לא איריא אבל קושט' דמלת' דע"א נאמן באיסורין אע"ג דאתחזק איסור ואין בידו לתקן ואפי' אשה ועבד והא דאמר בפסחים כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוהו היינו לפי שיש טורח גדול ואלו היה דאוריי' לא סמכינן עלייהו שהיינו חוששין משום עצלות יקילו בבדיקה דמורו ואמרו הכא לא שכיח חמץ וה"נ מוכח מדתנן כל הפסולים ששחטו וכו' שהשחיטה כשרה בנשים וכו' ומדלא קתני אחרים עומדין על גביהן ש"מ אפי' בינן לבין עצמן כשרה עכ"ל וכ"כ רשב"א בחולין דף ט':

[ג.] יבמות דף צ"ג ע"ב בעי' מיניה מרב ששת ע"א ביבמה שמת בעלה כדי שתתיבם] מהו טעמ' דע"א משום דייק' ומנסב' והכא כיון דזמנין דרחמ' ליה לא דייק' א"ד טעמ' דע"א משום דמלת' דעביד' לגלוי לא משקר וה"נ לא משקר ופשיט רב ששת דמהימן כתבו תוס' וא"ת ומאי מבעי' ליה הא ודאי משום דייקא כדמוכח לעיל ואור"י דמבעי' הא דסמכינן אדיוק' משום דעביד' לגלויי והאי דעביד לגלויי הוא עיקר הטעם ולהכי יש לסמוך אדיוקי זוטא כי הכא וכו' או דלמ' עיקר טעמו משום דיוק' הואיל וכן בעינן דיוק' רבה וממאי דהיא גופא נאמנת לומר מת בעלי להתייבם לא בעי למפשט להא לישנ' דקסבר דודאי משום דרחמ' לא משקר' במזיד אבל אעד אחד איכ' למימר דסמכ' שפיר ולא דייק' הכא כבעלמא עכ"ל. ואיכ' דאמרי הא לא תבעי לך דאפי' איהי מהימנ' וכו' כי תבעי לך למשרי יבמה לעלמ' טעמ' דע"א משום דעבידי לגלויי ה"נ או דלמ' משום דייק' והא לא דייקי דזמנין דמסני' (ליבם) (ואיהי לא מהימנ' לומר מת יבמי שתנשא כדלקמן) ופשיט רב ששת דנאמן וש"ס דחי לה. אמר רבא ע"א נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש א"ל ההוא מרבנן היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת ולאיסור לאו לא התרת ואלא איהי מ"ט לא מהימנא משום דזמנין סני' ליה הכא כיון דזמנין סניא ליה לא דייקא. כתב הרא"ש הרי"ף פסק כר"ש ורבא ונראה לי דבר תימא איך פסק להקל דע"כ דחייא דרבא טובה וחזקה היא וכו' לכך קשה הדבר להקל וכן במת בעלך ואח"כ מה בנך אע"ג דאיהי מהימנ' (משום מגו דאי בעי אמרה מת בעלי ושתקה) ע"א לא מהימן אבל מת בנך ואח"כ בעלך פשיט' להו דע"א נאמן אע"ג דאיהי לא מהימנ' כדפרישי' עכ"ל: