כסף נבחר חלק ג שסז

אסור מן התור' נראה לי שזו הגהת תלמיד ובודאי דלא מתוקמי' מילתי' כלל דמלבד באיסורי תורה היכא דלא אתחזק איסור אין לחלק בין איסור חמור לקל כדאמרי' בפרק בתרא דיבמות מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. בר מן דין הרב עצמו הזכיר בדבריו עריות ושבתות והנך איסור כרת נינהו עכ"ל. ומרכבת בפ"ט מטומאת המת בח"א כתב דרב נחמן דאמר ביבמות (דף קי"ט) רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו סובר דוקא ספק איסור כרת מדאורייתא לחומרא אבל ספק איסור לאו מדאורייתא לקולא ורבא שם סובר דאין חילוק עכ"ל:

[ג.] כתב רשב"א בתורת הבית הארוך בית ד' שער א' וז"ל מסתברא לי דכשאמרו ספקא דאורייתא לחומרא דבר תור' הוא דספקא דאורייתא כודאי מן התור' אבל ראיתי לרמב"ם שכתב דס"ד לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספק' והביא ראי' לדבריו מהא דממזר ספק יבא אלמא לא אסר' תורה אלא האיסורין הודאין. ואין דבריו מחוורין אצלי דאדרבה דוק מיני' דבעלמא ספק כודאי דאי לא אמאי אצטריך רבא לארוכי בלישנא לימא מ"ט הוי לי' ספק וספק מותר ד"ת ומ"ש ממזר דנקט אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספק' לא. וטעמא דממזר משום דרבי קרא להיתרא. וכן פירש"י שם להנך תרתי דרשות תרי קראי אצטריכו וכו' ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא. ואולי סבר הרב (הרמב"ם) דגלי קרא בממזר ספק' מותר וגמרי' מיניה לכל התור' ואינו מחוור דהא אמרי' בפ"ק דקדושין אמר רב אסי אמר ר' יוחנן ערלה בח"ל הלמ"מ א"ל ר' זירא והא תנן ספק ערלה בא"י אסור בסוריא מותר אשתומם כשעה חדא א"ל אימר כך נאמרה הלכה ספקו מותר ודאי אסור שמעי' מהא דלהתיר ספק' בחוצה לארץ הוצרך הלכה לומר כך מפורש הא לאו הכי כל מקום שנאסרה ודאי אף ספקו אסור. י"ל דכי אצטרך הלכה במקום דאתחזק איסורא דבעלמא אסור ד"ת והכא שרי אבל היכא דלא אתחזק איסור ספקו מותר. ומ"מ אי אפשר דא"כ אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות היכא משכחת לה והא ספקא מותר ואע"פ דסתם מתני' דפרק כל היד כמ"ד בעינן חתיכה מב' חתיכות הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה מב' חתיכות ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספקא דאורייתא או לא ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבוא בישראל אין אלו אלא דברי תימה. ותדע לך עוד מדאבעי לן בפ"ק דחולין מנלן דאזלינן בתר רובא ואתינן למפשט מפסח ומפרה אדומה ואם איתא מאי ראי' לרובא דעלמא דהא בכל כי הני אפי' לא אזלינן בתר רובא הני שרי דהא ספק טרפות נינהו וכל ספק רחמנ' שרי' אלא ודאי מסתבר' דס' דאורייתא לחומר' ד"ת עכ"ל. וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין דספקא דאורייתא דבר תורה לחומרא אבל הרמב"ן כתב דספקא לחומרא מדבריהם והביא ראי' מהא דממזר ואין זה מחוור וכו' (הכל כמ"ש רשב"א) עכ"ל. ומרימ"ט תירץ דודאי בהא פליגי דמאן דסבר דלא בעי ב' חתיכות סובר יש אם למקרא ומחייב אשם תלוי אף בחתיכה אחת משמע דאפי' בכה"ג קפיד רחמנא אספקא ומאן דסבר יש אם למסורת ובעי ב' חתיכות דוקא אין אסור מהתורה בספקות אלא כשהוקבע האיסור. (א"כ למ"ד ב' חתיכות בעינן. ספק דאורייתא מותר מן התורה אלא מדרבנן לחומר' ולמאן דאמר דלא בעי ב' חתיכות ספקא דאורייתא דבר תורה אסור) ומאי דמייתי הרשב"א והר"ן מההיא דחולין יש לומר דכי אמרינן שאין הספק אסור מן התורה היינו היכא דאי אפשר להתברר אבל היכא דאפשר להתברר. ודאי דאסור לאכלו והתם מייתי מפסח דאפשר להתברר. וכי תימא הא לא אפשר כיון דאסור שבירת עצם. הכי דייק כיון דאי אגלאי מלתא דטרפה היא אין כאן פסח ולא מפטר נפשי' מכרת ואין כאן איסור שבירה לשרי שבירה ולעמוד על בירור הכשרו של קרבן ובתר דאתחזק בתורת פסח יהיה מוזהר בשבירת עצם אע"כ דאזלינן בתר רובא. ומהך טעמא דחי הגמרא ילפותא דרב אשי דלמא היכא דלא אפשר לא אפשר אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע"ג דאפשר לא אצרכו רחמנא בדיקה. ועוד י"ל דאפי' תימא דהוי מצי למדחי לה דמשום ספקא שרי' מ"מ למ"ד לא בעינן חתיכה מב' חתיכות הוי מצי למגמר מיני' מש"ה דחי לה הגמרא בדחוי' דאתיא אליבא דכ"ע. (וכן מסיק הפרי חדש דבספק היכא דאפשר לברר איסורו מחויב מן התורה לברורי ותדע דהא איכא מאן דאמר בכריתות דטעמא דבעי ב' חתיכות משום דאפשר לברר איסורו ואע"ג דלא קיימא לן הכי מ"מ אף להא טעמא דאקבע איסור' ספק דיכול לבררו לא יכניס עצמו בספק) ואין להקשות לדעת הרמב"ם מהא דתני' פרק ר"א דמילה ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ערלתו ספק התם הוי אסמכתא כמ"ש תוס' שם ומהא דתני' בת"כ לה יטמא מטמא הוא על הודאי ואין מטמא על הספק ליכא ראיה לרמב"ם מדאיצטריך קרא למעוטי ספקא. די"ל דקרא אשמעי' דלקי אספקא אי נמי כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי נחמיר עליה דיטמא לה קמ"ל. (ופר"ח בי"ד סי' ק"י תירץ דעיקר קרא אצטריך להיכא דחזקה מסייע ליטמא כגון אשתו שנתגרשה ספק גירושין מהו דתימא לוקי לה אחזקתה וליטמא לה קמ"ל) ומה שכתב הר"ן וכי תימא שאני התם דאתחזק איסורא קשה שהרי הראיה שמביאין משתוקי התם קבוע ממזרים. נרא' דהא לא מקרי אתחזק איסור' דנהי דכי אזלא איהי לגבייהו לענין איסורא מקרי אתחזק איסורא לחייב' קרבן אם הי' ספק כרת אבל השתוקית עצמה בשעה שבא עליה כחתיכה אחת דמיא שחתיכה זו לא הוקבע עלי' שם איסור כלל. עוד כתב שם קשה לדעת רמב"ם דגמר לכל ספקא מספק ממזר מ"מ איסורא דרבנן אית בי' א"כ מאי האי דקאמר רבא מפני מה אמרו שתוקי פסול ומסיק דמעל' עשו ביוחסין. והא בכל איסורי תור' אע"ג דלאו יוחסין החמירו חכמי' בספקן ועל' בדעתי לומר דמשמע לי' לרמב"ן מדקאמר רבא ד"ת שתוקי מותר משמע דאיסורו מד"ס דבכל התור' מצינו דחכמים עשו סיג לתור' ומ"ט תלה הדבר במעל' ביוחסין אלא דמשמע לי' דכי שרי רחמנ' ספק ממזר לגמרי שרי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונפקא מיני' שיהי' מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספקא הוי תרתי דסתרין אהדדי ואעפ"כ התור' התירתו וגזרת הכ' היא דקהל ודאי ולא קהל ספק ואפי' תרתי דסתרין דאלו לספק גריד' לא אתא קרא למשרייהו דבלאו קרא אין בו איסור תורה ולהכי קשיא ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי רחמנא שריא ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספקן הרי אין כאן איסור תורה דאפי' מגליא מלתא דממזר הוא רחמנא שריא עכ"ל מהרימ"ט (ותוכן כונתו דרמב"ן לא הוכיח זה דספק דאורייתא ד"ת מותר אלא מדברי רבא כמו שאמר ובודאי רבא ס"ל דס"ד מותר ד"ת). ופר"ח כתב אין להקשות לדעת הרמב"ם מהא דאמרי' ב"מ (דף ו') עשירי ודאי ולא ספק למה אצטריך קרא למעוטי ספקא די"ל דאצטריך לספק עשירי דאקבע וכן לא תקשי מההיא דסוף נזיר דספק בהרת קודם לשער לבן דמרבינן לי' מקרא שהוא טהור דהתם איירי כשנזקק לטומאה ואתחזק איסורא כמ"ש תוס' שם ומהא דספק טומאה ברה"י טמא נמי לא קשיא דהתם הוי גזרת הכתוב דספקא טמא והכי אמרי' חולין (דף מ"ג) דספק איסור מספק טומאה לא ילפינן משום דהתם הלכתא גמירי מסוטה ופירש"י בין לענין טומאה בין לענין טהרה וכו' ומביא ראי' לדעת רמב"ם מהא דפרק בתרא דיומא דאותבי' ר' יוחנן לר"ל דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן מברייתא דתני אין לי אלא כל כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור הואיל ואינו